כפי שסיפרתי בפוסט קודם, אני אתחיל בקרוב ללמוד באוניברסיטת טורונטו. לקראת הנסיעה ביררתי אפשרויות להעסקה במסגרת האוניברסיטה. במסגרת חבילת המימון שהאוניברסיטה הבטיחה לי, אני אדרש לקבל משרה של עוזר הוראה, אז בדקתי אפשרות לקבל יותר ממשרה אחת כזו. התשובה קצת הפתיעה אותי ב…ישראליות שבה. התשובה היא לא. ההסבר הוא שהחוזה של האוניברסיטה עם איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים קובע שהאוניברסיטה מתחייבת לתת לכל סטודנט בשנתו השנייה עד הרביעית לפחות אותו מספר שעות כעוזר הוראה שהוא קיבל בשנתו הראשונה.
מכיוון שהאוניברסיטה לא רוצה להתחייב לאף אחד על יותר ממשרה אחת בשנים השנייה עד הרביעית, המדיניות היא פשוט לא לתת לאף אחד יותר ממשרה אחת בשנה הראשונה, ובשנה השנייה והלאה לתת בהתאם לצרכים. בקיצור, בגלל החוזה של האיגוד שאמור לכאורה להגן על הסטודנטים, נדפקו כל הסטודנטים בשנה הראשונה שלהם. אבל מי אמר שבשנה השניה שלי אני ארצה יותר ממשרה אחת? אולי מתאים לי דווקא בשנה הראשונה להיות מועסק יותר באוניברסיטה, ובשנים שאחר כך למצוא פרנסה ממקורות אחרים? למה להגביל אותי ככה? למה? ככה.
הוף.
7 תגובות על “לא רק בישראל”
אשתך תוכל לעבוד בזמן שאתה לומד? בארה”ב זה אפשרי (לפחות בלימודי דוקטורט) וזה הפתרון הנפוץ ביותר.
חן, גם אצל החרדים הפתרון הזה הולך חזק.
האקסיומה הסוציאליסטית אומרת שבטווח הארוך, גמישות היא לעולם לטובת המעסיק. למעסיק יש יותר כוח מלעובד, ולכן אם אפשר לעשות הכל – כנראה שיעשו בעיקר דברים שהם לטובת המעסיק.
כמובן שפה ושם זה לא עובד ככה – וזה מאוד מבאס להיות בצד הנדפק…
חן – היא תוכל, אבל אנחנו לא בונים על זה שהיא תמצא עבודה מיד כשנגיע לשם. קיווינו לפחות להגדיל את ההכנסה המזערית שלנו בהתחלה כדי שנוכל להתקיים בלי לאכול את כל החסכונות שלנו עד שהיא תמצא עבודה. לא שזה משנה – במקום עוזר הוראה אני אחפש משרות כעוזר מחקר או משהו כזה. פשוט יקח יותר זמן, כי משרת עוזר הוראה היינו יכולים לסדר כבר מכאן.
דרומי – אני פשוט לא מבין את ההגיון בהסכם הזה. הרי הוא לא מגביל את האונרסיטה בכלום חוץ מאשר זה שהוא מחייב אותה לתת מינימום תנאים בשנה הראשונה. מי חשב שזה יהיה רעיון טוב? אם ההסכם היה שבשנה השנייה חייבים לתת יותר מאשר בשנה הראשונה – הייתי מוצא הגיון כלשהו. או אם היה מחסור במקומות לעוזרי הוראה אז היו מבטיחים לפחות מקום אחד בשנה הראשונה וזהו, אבל אפילו זה לא. זה סתם. לגמרי סתם.
קודם כל, נקודת המוצא שלי היא שכשהוועד דרש את זה, הוא לא הגריל דרישות אקראית וזה מה שיצא – כנראה שהייתה בעיה כזו.
שנית, נראה לי שזה מכוון יותר לתלמידי שנים מתקדמות. שזו אמירה לאוניברסיטה – קחו את השעות שיש לכן וחלקו שווה בשווה בין כולנו. אבל אני לא יודע – מסוג הדברים שצריך לראות מה היה בפועל כדי להבין באמת.
או שהוועד ניסה להגן על סטודנטים שכבר היו בשנה א’ שלהם (או שנה מתקדמת יותר) ולא היה אכפת להם בכלל שהם פוגעים בסטודנטים שיבואו אחריהם. זה בעיה עם ארגוני עובדים שהזמן שלהם בעבודה מוגבל לשנים בודדות (בדומה לבעיה שיש עם ארגוני סטודנטים באופן כללי – אופק הארועים מאוד קצר).
מצב דומה מאוד אכן התקיים עד לאחרונה באוניברסיטת תל אביב כשתלמידי מחקר ותיקים שכבר הועסקו באוניברסיטה בשנת תשס”ג נהנו מהבטחה שהיקף ההעסקה שלהם לא ייפגע בהמשך (תלמידים כאלה כבר כמעט אינם קיימים), נכון שההישג של ועד הסגל הזוטר בהסכם הזה הוא בעיתי כיוון שאין בו הבטחה כלשהי לגבי תלמידי מחקר חדשים, אבל יש לזכור שההסכם הגיע על רקע הכרזה של האוניברסיטה שהיא מתכננת לקצץ את תקני ההוראה לסגל זוטר. הועד ניהל שני מאבקים במקביל, האחד נגד הקיצוץ והשני נגד פגיעה במי שכבר היה “שבוי” של המערכת – תלמיד מחקר בשנה השנייה של עבודתו יתקשה מאוד לעבור למוסד אקדמי אחר גם אם תיפגע פרנסתו, תלמיד מחקר חדש יוכל לקבל החלטה שקולה ולא להצטרף לאוניברסיטת תל אביב בידיעה שתקני עוזרי ההוראה שלה מתקצצים.
מאוד יכול להיות שמצב דומה התעורר גם בטורונטו, כדאי לזכור שיש מקורות נוספים לאיוש משרות הוראה זוטרות – בעיקר “מורים מן החוץ” שכבר סיימו את עבודת המחקר ועדיין לא מצאו משרה אקדמית, כך שלועד חשוב היה להגן על המשך ההעסקה של חבריו לא רק בשל אופק ארועים קצר אלא גם כי הסטודנטים האלה היוו קהל שבוי של האוניברסיטה בניגוד לסטודנטים חדשים שיכולים להפעיל שיקול דעת לפני ההצטרפות למערכת.
בנוסף, ולמרות שהם לא ציינו זאת בתשובה שלהם, כדאי לזכור שלתלמידי מחקר בשנה הראשונה יש על פי רוב גם מכסת קורסים שהם חייבים להשלים (ללמוד, לא ללמד) מה שמקשה עליהם לקחת על עצמם יותר מידי חובות הוראה.