אתה נכנסת לביתה של משפחה בקיבוץ, רצחת שני בני זוג, וראית שני ילדים קטנים. אתה חסת עליהם. השארת אותם שם, חיים, ולפני שעזבת כתבת על הקיר “אלקסאם לא רוצחים ילדים קטנים”.

מישהו שכנע אותך, באיזשהו שלב, שדרך האלימות היא דרך הצדק. שרצח של אנשים על לא עוול בכפם יניב לך תקווה. אבל למרות שקיבלת על עצמך את הדרך הזו, היה בך עוד ניצוץ של מצפון. עדיין האמנת שיש קווים שאסור לחצות, שהמטרה מקדשת הרבה אמצעים, אבל לא את כולם. האמנת שהאנשים סביבך, אחיך לנשק, החברים שלך, חושבים כמוך.

הבט סביבך. האנשים הללו הם לא מי שחשבת שהם. אלקסאם רצחו גם רצחו ילדים, ותינוקות, וזקנים וחסרי ישע. מה אתה למד מזה? איפה טעית? ואם אתה חושב שהם חצו את הקו האדום במעשיהם, איפה זה משאיר אותך?

את הנעשה אין להשיב. אלו שנרצחו לא ישובו עוד. לא אלו שמתו בימים האחרונים, ולא אלו שמתו לפני שנים; לא אלו בצד שלנו ולא אלו שבצד שלך. אבל את העתיד עוד אפשר לשנות. אני יודע שאין לך השפעה גדולה, כשם שלי אין. אבל אני רוצה לקוות שאתה מזועזע ממה שעשו חבריך. אני רוצה לקוות שאולי תחשוב על מה שעשית, ומה שהם עשו, ועל צו המצפון שלך. ואולי תסכים איתי, בבוא הזמן, שהמטרה לא מקדשת את האמצעים.

אני לא מתכוון להבטיח לך שאם תביע חרטה יסלח לך. אף אחד לא יסלח לך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. כי אין סליחה על המעשים שעשיתם. ואם לומר את האמת, אני מקווה שתמות. ואם באמת תתחרט על מעשיך, גם אתה לא תסלח לעצמך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. אבל אולי הבושה והאשמה ידרבנו אותך למצוא דרך אחרת, לשכנע אחרים לנטוש את דרך האלימות ולחפש אמצעים אחרים להגיע למטרה של חירות ושיוויון ואושר לכולם. למרות שכרגע קשה לי לדמיין אושר.

ואם תעשה את זה, תמצא בצד השני אותי, ואחרים כמוני שעדיין, למרות הכל, מאמינים שיש דרך לחיות בשלום, כי מה כבר האלטרנטיבה? אני לא אסלח לך, וגם אחרים כמוני לא יסלחו לך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. ואני לא מצפה שאתה תסלח לי, ולנו, על מה שנעשה לך ולעמך כבר למעלה מיובל שנים. ולא אכפת לי מי התחיל, ומי היה יותר נורא למי. אני רק רוצה שזה יפסק. ואם נוכל להפסיק את זה, אז כבר לא ישנה אם סלחנו או לא סלחנו.

עדיין עם תקווה, למרות הכל,

דובי

אם הרשימה המשותפת לא רק תמליץ על גנץ לראשות הממשלה, אלא גם תצביע בעד ממשלה בראשותו בלי להיות חלק מהקואליציה, יהיה זה מעשה של הקרבה עצמית בממדים שמעולם לא ראינו בפוליטיקה. נציגי האזרחים הערבים של ישראל יפשטו את צווארם בפני המאכלת הפוליטית כדי להציל את הרוב היהודי מעצמו, בידיעה שלעולם לא יזכו לכל תמורה על כך. להפך – הדבר רק יחריף את הגזענות הגואה כנגדם, ויחזק עוד יותר את הטאבו כנגד צירוף נציגים ערבים לקואליציות עתידיות. אם אכן יפעלו כך, הם יהפכו את עצמם לקדושים המעונים הלא מוכרים של הדמוקרטיה הישראלית.

ממשלה שכוללת את כחול לבן ואת העבודה ונתמכת מבחוץ על ידי המשותפת מחד וליברמן מאידך היא ממשלה שאינה יכולה לתפקד כלל. כל מטרת קיומה תהיה להבטיח שנתניהו לא יוכל להיות ראש ממשלה. מרגע שהמטרה הזו תושג, באיזו דרך שלא תהיה, תתחיל הספירה לאחור לאחת משלוש אפשרויות: או שהליכוד יצטרף לממשלת אחדות, או שהממשלה תוחלף בממשלת ליכוד בהובלת לא-נתניהו כלשהו ובתמיכת ליברמן, או שהכנסת תתפזר וישראל תלך למערכת בחירות נוספת כשהליכוד משוחרר מעולו של נתניהו, כחול לבן תתנפץ, והליכוד יקים את הממשלה הבאה.

כדי שאף אחת מהאפשרויות הללו לא תתקיים, צריך להתרחש נס: ליברמן צריך להשאר נאמן לממשלת כחול-לבן-עבודה-גשר-מרצ. ליברמן, חרף טענותיו של נתניהו, הוא איש ימין. גם בלי לספור את המשותפת, אין לו הרבה מן המשותף עם העבודה ובטח שלא עם מרצ. עם כחול לבן הוא דווקא בטח סבבה. ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן (איתו או בלעדיו) היא כנראה באמת האופציה המועדפת על המצביעים שלו, כאשר העדיפות השניה היא ממשלת ימין צרה בלי נתניהו. (אני נאלץ, לאור המציאות הבלתי מתפשרת, לקבל את הסברה שליברמן ומצביעיו אכן לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה. אין לי מושג למה, לאור העובדה שהמצביעים של ליברמן דווקא בסדר עם ליברמן עצמו, שהוא לא בדיוק מופת של טוהר כפיים).

אם ליברמן ישאר נאמן לממשלת כלעג”מ, הממשלה תוכל לתפקד כמו ממשלות מיעוט במדינות אחרות – על ידי קישוש תמיכת אד-הוק לכל נושא בפני עצמו. כל אימת שהממשלה תחפוץ להעביר חוק, היא תאלץ לצאת ולמצוא לפחות 13 חברי כנסת שיסכימו לתת את תמיכתם לחוק הזה. מה שהם לא יצטרכו לחשוש ממנו, תודות למאמציהם הכבירים של חברי הכנסת שקדמו להם לקדם את ה”משילות”, הוא נפילת הממשלה באי-אמון. זאת, מכיוון שאי-האמון בישראל הוא קונסטרוקטיבי. כלומר: כדי להפיל את הממשלה באי-אמון תדרש האופוזיציה לא רק להכריז שהיא אינה תומכת בממשלה הנוכחית, אלא גם להחליט מראש מי ראש הממשלה החדש.

מכיוון שאין סיכוי שמועמד לראשות הממשלה שיתמך על-ידי הליכוד, ימינה, ש”ס, ויהדות התורה, יזכה גם לתמיכת הרשימה המשותפת, הרי שממשלת המיעוט של כחול-לבן תהיה מחוסנת לחלוטין מפני כל סכנה מצד המשותפת. במילים אחרות, כאמור, הצבעה שלה בעד ממשלה כזו תהיה הקרבה עצמית ממדרגה ראשונה, משום שהם יוותרו בכך על כל כח פוטנציאלי שיכול להיות להם. הצבעת האמון בממשלה הנכנסת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בקדנציה הקרובה שתהיה להם השפעה כלשהי על זהות הקואליציה. אין בכך כדי להגיד שלא תהיה להם השפעה בכלל – הממשלה יכולה לפנות אליהם כדי להשיג את אותן 13 אצבעות חסרות מפעם לפעם. אבל כל פניה כזו תהיה חייבת לקבל את חותמת הכשרות של ליברמן.

וזאת, אולי, הסיבה היחידה שליברמן יסכים להשאר במסגרת של ממשלת מיעוט בהנהגת כחול לבן: כי הוא יחזיק את האמא של כל החרבות המתהפכות מעל ראשו של גנץ. גנץ יהיה ראש הממשלה בתואר בלבד. מי שיחליט מה הממשלה יכולה או לא יכולה לקדם יהיה ליברמן: הוא יוכל, בכל רגע נתון, לעבור לתמוך בממשלה חלופית שבין כה וכה קרובה הרבה יותר לרוב העמדות שלו. האיום שלו יהיה אמין לחלוטין. למעשה, זה יפתיע אותי אם הוא לא יממש אותו במהרה אחרי העפת נתניהו.

וזאת, אם כן, ה”בחירתה של סופי” של המשותפת: האם להציל את הדמוקרטיה הישראלית מאחיזת החנק של נתניהו ובכך לתת לליברמן להפוך לממליך המלכים של ישראל; או להחליט שאם הם נדפקים בכל מקרה, אין להם שום אינטרס שהרוב היהודי לא ידפק איתם?

איש יקר שאל אותי אם אסכים לכתוב פוסט על “חלון אוברטון”. אני תמיד שמח להענות לבקשותיהם של אנשים יקרים, אבל נתקלתי בבעיה במילוי המשאלה — מעולם לא שמעתי על המושג הזה. הפוסט שלפניכם, לפיכך, הוא יותר דובי חוקר מה זה חלון אוברטון ומגלה מה הוא חושב עליו, ולא ממש דובי מספר על משהו שהוא מומחה בו. קחו כל מה שאני אומר עם כמה גרגרי מלח, ואולי איזו פחית בירה.

חלון הזזה

חלון אוברטון הוא מושג שפותח על-ידי אחד ג’וזף אוברטון, מבכירי מכון המחקר הליברטריאני Mackinac Center, בשנות ה-90 (אוברטון נהרג בתאונה בשנת 2003). המונח לא זכה ליותר מדי התייחסות מחוץ למכון המחקר הזה — למעשה, המאמר הראשון שפרסם מכון המחקר עצמו על המושג עבור הציבור הכללי התפרסם ב-2006. סביר להניח שרוב מי שהכיר אותו בראשית שנות האלפיים הכיר אותו כשמו של רומן פוליטי שפרסם אושיות הימין האמריקאי גלן בק. אבל בשנים האחרונות הוא זכה ליותר חשיפה, אף כי הספרות האקדמית עליו עדיין מצומצמת מאוד. ואולי זה צריך להיות הסימן הראשון באשר למה שכדאי לי לחשוב על חלון אוברטון. אבל אשתדל לא לשפוט מראש.

חלון אוברטון כולל שני מרכיבים: אבחנה (טריוויאלית למדי) באשר למדיניות ציבורית, והנחיה באשר לדרך הפעולה הנכונה בעבור גורמים המעוניינים לשנות את המציאות הפוליטית, כמו מכוני מחקר.

האבחנה אומרת פחות או יותר כך: בכל תחום של מדיניות אפשר לסדר את המדיניויות האפשריות על רצף שנע מקיצוניות אחת לשניה. בוויקיפדיה טוענים שאוברטון דיבר בהכרח על רצף של מדיניות מהכי חופשית להכי לא-חופשית, אבל אני לא רואה אינדיקציה לכך במעט הפרסומים שראיתי בנושא — מרכז המחקר הוא ליברטריאני, ולכן מן הסתם מתעניין בעיקר במימד הזה, אבל אין סיבה עקרונית שזה יהיה המימד היחיד; אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו. אבל לא כל מדיניות על הרצף הזה היא אפשרית פוליטית. האבחנה של אוברטון היא שבכל רגע נתון יש חלון צר על פני הרצף הזה של דברים שנחשבים ראויים לביצוע, או לפחות סבירים, ורק הם ניתנים להשגה. פוליטיקאי סביר יגביל את עצמו אך ורק לרעיונות הללו בבואו לקדם מדיניות, כי רק סביבם יש סיכוי לגבש קואליציה מספיק רחבה. כל דבר אחר הוא בגדר “קיצוני”, או כזה ש”לא יעלה על הדעת”.

כאמור, האבחנה הזו בפני עצמה היא לא פריצת דרך מדהימה במיוחד. מדעני מדינה כתבו כבר הרבה לפני על מפלגות שהן “לא-קואליציונביליות” כי הן מחוץ לטווח הדעות שנחשב לגיטימי עבור רוב הציבור במדינה, לדוגמא.

המרכיב השני של מושג החלון של אוברטון הוא ההיסק מתוך האבחנה לגבי האופן בו צריכים גופים פוליטיים לפעול כדי לשנות את המציאות הפוליטית. ההמלצה הנפוצה לגופים כאלו היא לפעול באופן הדרגתי: לתמוך ברעיון שנמצא בתוך הטווח הלגיטימי ולדחוף ליישומו, כדי לפחות לקרב את המציאות המדיניותית להעדפות האמיתיות של הארגון. אבל אוברטון טען שהדרך הנכונה לפעול היא על-ידי הפעלת כוח מבחוץ כדי להזיז את החלון עצמו, באמצעות חינוך הציבור והפוליטיקאים ו”שיווק” של העמדות הפוליטיות. באופן הזה, לא רק שחלון האפשרויות הפוליטיות יתקרב לאט לאט להעדפות של הארגון (עד שלבסוף ההעדפות הללו יהפכו למדיניות רשמית), אלא שבינתיים, התזוזה של החלון תסגור אופציות שנמצאות כרגע בצד הרחוק יותר של החלון, וימנע יישום שלהן.

עד כה, עדיין לא נראית כל רעידת אדמה רעיונית. אם מפרקים את הרעיון הזה למונחים הבסיסיים ביותר, כל מה שהוא אומר הוא שרוב האנשים חושבים א’, ואם אתה רוצה שהם יחשבו ב’, אתה צריך לשכנע אותם ש-ב’ הוא נכון. אין כאן שום הדרכה איך משכנעים אנשים שמה שאתמול היה עבורם בגדר לא יעלה על הדעת הוא בעצם הדבר הנכון לעשות, ואין כאן כלים לזיהוי החלון. האלמנטים שנשמעים הכי מעניינים, למשל, הרעיון שהגודל של החלון הוא קבוע ולכן תזוזה לכיוון אחד בהכרח תמנע אימוץ רעיונות מהקצה השני של החלון, אינם נתמכים בדבר ונראים, על פניו, משוללי יסוד. יתר על כן, אין שום סיבה לחשוב שתחום מדיניות כלשהו מתקיים רק על רצף אחד. מספר עקרונות שונים יכולים להתחרות ביניהם בהכרעה על תחום מדיניות אחד, והאופן שבו כל אדם ידרג את האופציות על הרצף ישתנה על בסיס המשקל שינתן לכל עקרון שכזה. קחו, למשל, את נושא התחבורה הציבורית בשבת בישראל. יש מי שיסדרו את הפתרונות האפשריים בין “דתי” ל”חילוני”. אחרים, למשל שלי יחימוביץ’, יעדיפו לסדר אותם על הרצף בין “קפיטליסטי” ל”סוציאליסטי”. הסדר של הפתרונות, ומכאן גם מה נופל בתוך החלון ומה נופל מחוץ לו, יהיה שונה בין עקרון לעקרון. כיצד נתייחס לרעיון שנחשב סביר על פי מימד אחד, אבל קיצוני על פי מימד אחר? לא ברור.

קונספירציית אוברטון

עד כאן, “חלון אוברטון” נשמע כמו גרסה בשפה אדקמית יתר על המידה של הפתגם slow and steady wins the race: רק תתמידו במה שאתם עושים, ובסוף תצליחו. אל תתפשרו, אל תוותרו. הצדק עמכם, והצדק ינצח.

מרגש במיוחד זה לא. ועושה רושם שגם אחרים חשבו כך, כי ברגע שהמונח יצא מתחומי מכון מקינק עצמו, הוא עבר מוטציה מיידית. גלן בק, באופן אירוני הפופוליזטור המרכזי של המונח, ראה ברעיון של אוברטון סכנה לחירות, ולא הזדמנות לקדם אותה. ברומן שלו הוא מתאר כיצד גופי שמאל משתמשים ברעיונות של אוברטון כדי לשלול את חירותו של העם האמריקאי. אבל אולי משום שבק לא יכול לדמיין איך אפשר לשכנע אנשים ברעיונות שמאלניים, המנגנון שהוא מתאר שונה בנקודה קריטית אחת: טכניקת אוברטון אצלו עושה שימוש בדעות מוקצנות בכוונה. גופי השמאל אינם מנסים לשווק את מרכולתם בכנות, אלא הם מציבים בפני הציבור עמדות קיצוניות הרבה יותר ממה שניתן היה אפילו להעלות על הדעת כמה שלא יעלה על הדעת. כתוצאה מכך, חלון אוברטון נמתח, וכולל עמדות שקודם לכן חרגו ממנו, אבל עכשיו נראות סבירות ביחס לנקודת הקיצון החדשה. כלומר, חלון אוברטון, בגישה הזו, מכסה תמיד אחוז דומה מתוך כלל הרצף. הדרך להכניס את הדעות הקיצוניות שלך לתוך החלון הוא להגדיל את הרצף מהצד שלך עד שהדעות האמיתיות שלך יראו מספיק מרכזיות באופן יחסי.

התפיסה הזו, הקונספירטיבית, היא זו שתפסה את הדמיון הציבורי וזכתה לפרסום. ראו, למשל, את ההסבר הזה שמספקת אשת התקשורת רייצ’ל מאדו על ההשפעות השליליות של דונלד טראמפ (המועמד) על טווח הדעות שזוכה ללגיטימיות במפלגה הרפובליקנית. (בהערת שוליים כדאי אולי לציין את האירוניה כאן, שכן דווקא הרעיון המקורי של אוברטון מסביר באופן טוב יותר את התוצאה האמיתית של הפריימריז והבחירות בארה”ב: הדעות הקיצוניות של טראמפ לא גרמו למתיחה של החלון עד לנקודת האמצע בינו לבין החלון המקורי — הן הביאו את החלון ממש עד אליו.)

חלון אוברטון הקונספירטיבי מניח שכולנו לוקים בכל עת בכשל הלוגי של שביל הזהב, ותמיד אנחנו משווים כל עמדה לעומת העמדה הקיצונית ביותר בנמצא, כדי להחליט אם העמדה היא סבירה או לא. קשה לי להאמין שהכשל הזה נפוץ עד כדי כך. רוב האנשים, אני נוטה להאמין, מחליטים אם עמדה היא בגדר הלגיטימית או לא באמצעות השוואה לעקרונות שהם מאמינים בהם, בלי להתחשב בכלל בעמדות הקיצון הקיימות בשוק הדעות.

ובין כה וכה, כאמור, חלון אוברטון הקונספירטיבי לא מסביר את התוצאות הקיצוניות שאנחנו רואים ברחבי העולם בעת האחרונה, משום שהקיצונים עצמם זוכים, ולא רק אלו שקצת פחות קיצונים מהם. מצד שני, גם חלון אוברטון הקלאסי לא מסביר את ההתרחשויות הללו, משום שהגישה של אוברטון תמיד הייתה אליטיסטית, ודיברה על “חינוך של מקבלי ההחלטות”. אבל התופעות שאנחנו ראינו בעת האחרונה (טראמפ, ברקזיט) היו תופעות של מלמטה-למעלה, של גראס-רוטס.

טראמפ ותומכי הברקזיט לא הזיזו את החלון, הם חשפו מציאות קיימת ונתנו לגיטימציה לעמדות שכבר היו פופולאריות בציבור לפני שהם הגיעו. החשיפה הזו, של הציבור הגדול שפתוח לעמדות קיצוניות כאלו, ושל העדר הענישה למי שינקוט בעמדות הללו (להפך!) הם שהפכו את העמדות הללו לקבילות בעבור הפוליטיקאים. הם חשפו נישה אקולוגית חבויה, והפוליטיקאים מיהרו למלא אותה. לא היה שום אלמנט של שכנוע במה שטראמפ עשה: הוא בסך הכל נתן קול לציבור גדול שלא האמין שהפוליטיקאים יסכימו לייצג אותו (כי הוא מחוץ לחלון), והראה שהוא מספיק גדול כדי לאזן כל ענישה מצד המתונים, ולמעלה מכך.

ומה עם ישראל?

עם פרוס הבחירות החדשות (מזל טוב, אגב), עולה השאלה האם ניתן להסביר את ההקצנה ההולכת וגוברת בימין, ובמיוחד בתוך הליכוד פנימה, במונחים של חלון אוברטון. הדוקטורט שלי מתאר מנגנון שנשמע על פני השטח דומה למנגנון של אוברטון: הימין דוחק רעיונות של השמאל לאט לאט אל מחוץ לטווח הרעיונות הלגיטימיים, ובכך מכריח את השמאל לבחור בין שינוי עמדותיו ימינה כדי לא לאבד מצביעים, או להשאר מיעוט מוקצה שמודר לנצח מהשלטון. אבל בתיאור שלי אין חלון קסום בעל גודל קבוע, ואין מי שמושך אותו לכיוון אחד כדי להכניס רעיונות קיצוניים יותר לתוך הטווח של החלון.

לשיטתי, ישנן בכל מערכת פוליטית מספר מושגי יסוד שמגדירים מה לגיטימי ומה לא. בישראל, מונחי היסוד הללו הם דמוקרטיה, בטחון, וזהות יהודית. כדי להביע עמדה שנופלת לתוך הטווח הלגיטימי, חובה על המביע להבהיר כיצד העמדה הזו תומכת בשלושת העקרונות הללו. השינויים בטווח הלגיטימי, אם כן, נובעים מתוך שינויים באופן בו האליטה הפוליטית והציבור תופסים את המשמעות של המושגים הללו. זהות יהודית, למשל, נקשרה בעשורים האחרונים באופן הרבה יותר חזק לטקסים דתיים, לעומת תקופת בן-גוריון שביקש לנתק את התנ”ך (כמסמך היסטורי וכמעט משפטי — “זה הקושאן שלנו!”) מחד ואת הקמת המדינה מאידך מסך ההיסטוריה היהודית שחלפה ביניהם, וליצור קשר ישיר בין השניים. בטחון הלך והתרחב מבטחון פיזי גרידא לבטחון רוחני, שנקשר יחד עם הזהות היהודית. ואילו הדמוקרטיה נעה בתנועת מטוטלת, מדמוקרטיה “מתגוננת” לכיוון דמוקרטיה ליברלית ובחזרה, כאשר השיח של הימין מצליח לגדוע את הקשרים הטריים יחסית בין דמוקרטיה לזכויות אדם בתפיסה הציבורית הישראלית, ותחת זאת קושר את עצם המושג של זכויות אדם עם דו-לאומיות ואפילו אנטישמיות.

בהתאם, ההצעות האופרציונליות שלי עוסקות גם הן בשינוי השיח באמצעות יצירת והזזת קשרים בין רעיונות שונים בשיח הציבורי בישראל. לפעמים, ההצעות הללו נשמעות דומות מאוד לרעיונות של חלון אוברטון: הצהרה על עקרון מסויים, הנכחתו בשיח הישראלי באופן עקבי וללא מורא, יכולה בסופו של דבר להביא לשינוי בשיח עצמו, והעקרון יזכה להכלל ברעיונות הלגיטימיים בשיח. לדוגמא, מפלגת העבודה יכולה לשבור את הטאבו המתמשך על הכללת הייצוג הערבי בכנסת בממשלה, ולהכריז במפורש שהיא דוחה את הרעיון שהרשימה המשותפת אינה יכול להיות שותפה לקואליציה בשום תנאי. יתכן בהחלט שהצהרה כזו תרחיק ממנה מצביעים מסויימים בטווח הקצר, אך בו בזמן היא תגרור שינויים רעיוניים שיחזירו את המפלגה קרוב יותר למרכז הלגיטימיות הציבורית, ויפסיקו את המרוץ המתמשך והמביש שלה אחרי עמדת המרכז המימינה.

אני בהחלט חושב שצריך לשים לב למהלכים הרעיוניים שמובעים על-ידי נתניהו ושאר מנהיגי הליכוד (כן, גם אלו שהמונח “מהלכים רעיוניים” נשמע קצת גדול עליהם – אין סיבה להניח שהמהלכים הללו הם מכוונים, והתזה שלי אינה מציעה קונספירציה. פעמים רבות המהלכים הללו נעשים בצורה אינטואיטיבית, מתוך הבנה של התהליך שאינה בהכרח מובעת במילים). אבל כדי להבין את ההשפעה שלהם, אי-אפשר להסתפק בתפיסה חד-מימדית של הפוליטיקה, אלא צריך להבין את ההשפעות שלהם על הרשת הרעיונית הכוללת: אלו רעיונות נדחקו ואלו רעיונות התקרבו? אלו סתירות נחשפו ואלו הוסתרו? וחשוב מכל: אלו מהלכים רעיוניים יכולים לסכל את התנועות הללו, ולשנות את המפה הרעיונית לכזו שתואמת יותר את תפיסת העולם שלנו?

לקריאה נוספת: The Flaws of the Overton Window Theory, by Laura Marsh / The New Republic

יוסי לוי מפרסם בעת האחרונה סדרה של רשומות ב”נסיכת המדעים” על בנייה קלוקלת של מודלים סטטיסטיים, וזה הזכיר לי את המקרה המובהק ביותר שהיה לי של קשר מובהק וחסר משמעות לחלוטין, שמשמש לי כתזכורת תמידית לחשוב על המשמעות של המשתנים שלי לפני שאני זורק אותם לתוך הרגרסיה.

היה זה סמינר של פרופ’ אברהם דיסקין שהנושא שלו היה שימוש בניתוחי רגרסיה להבנת המערכת הבינלאומית. עבודת הסמינר שלי הייתה שאפתנית ודרשה כמויות עבודה בלתי סבירות בעליל כדי לאסוף ולנקות את הנתונים. המטרה הייתה לבדוק האם מדינות מושפעות על ידי תנודות במידת הדמוקרטיה במדינות השכנות שלהן. היו לי כמה היפותזות שניסיתי לבדוק. למשל, היפותזה אחת הייתה שכמדינה אחת תחווה תהליך של דמוקרטיזציה (או קריסה דמוקרטית), הדבר יגדיל את הסיכוי שהשכנות שלה יעברו תהליך דומה, והדבר יוביל ל”מעגל קסמים” שיגרור שינוי אזורי כולל. היפותזה אחרת הייתה שהשינויים עצמם לא חשובים, אבל מדינות יטו להתאים את עצמן לסביבה שלהן, כך שמדינה שנמצאת באזור לא דמוקרטי ותעבור תהליך של דמוקרטיזציה, תטה לחזור למצב הלא-דמוקרטי מהר יותר מאשר מדינה שעוברת דמוקרטיזציה באזור דמוקרטי יותר. היפותזות משנה הגדירו “אזור” בצורה שונה. הגדרה אחת דיברה אך ורק על מדינות עם גבול עם המדינה המדוברת. הגדרה אחרת דיברה על חלוקה גאו-תרבותית סטייל הציוויליזציות של הנטינגטון.

במשך שבועות הלכתי לספריה מדי יום, ועברתי אחד אחד על סדרה של אלמנכים שכללו, בין השאר, את כל המדינות השכנות של כל מדינה בשנת הפרסום. אני חושב שכיסיתי את כל התקופה מסוף מלחמת העולם השניה עד ראשית שנות האלפיים. העתקתי את הרשימה הזו ל-SPSS כאשר כל שנת-מדינה (למשל, ישראל 1949) הייתה מקרה, עם רשימת המדינות השכנות באותה שנה. משם הלכתי ל-Polity IV, פרויקט שנתן ציון דמוקרטי לכל מדינה בכל שנה מסוף מלחמת העולם השניה. עבור כל שנת-מדינה כללתי את הציון מהשנה האמורה, את ההבדל לעומת השנה הקודמת, את סך השינוי הדמוקרטי בחמש (אם אני זוכר נכון) השנים האחרונות (כדי לתפוס מקרים של שינוי הדרגתי יותר, כמו גם לנטרל מקרים של קפיצה רגעית שחזרה לאחור מיד), וכן את אותם הנתונים עבור כל אחת מהשכנות שלה בשנה האמורה, בשנה שקדמה לה, ושנתיים לפני (כדי לתפוס השפעה איטית יותר). כל זה, כאמור, נעשה ידנית, ולבד.

לבסוף, ביצעתי סדרה של ניתוחים סטטיסטיים לא סופר-מתוחכמים כדי לראות איזה גורמים קשורים למשתנים המוסברים של שינוי דמוקרטי לעומת השנה הקודמת, ושינוי מצטבר על פני חמש השנים האחרונות.

רוב המשתנים שלי בחישוב קורלציית פירסון בסיסית היו לא מובהקים. אבל משתנה אחד — הו, משתנה אחד לא רק שהיה מובהק להפליא, הוא גם הניב שונות מוסברת נאה למדי. המשתנה המסביר המצויין הזה היה מידת השינוי הדמוקרטי המצטבר בחמש השנים האחרונות בשכנה השלישית של המדינה.

האח הידד, קראתי! מאמצי נשאו פרי! מיד ישבתי לנסות ולכתוב פרשנות של משמעות הממצא הנפלא. ואז נתקלתי בבעיה. “השכנה השלישית” היה משתנה חסר כל משמעות. השכנות של מדינות שונות לא סודרו לפי סדר כלשהו – לא גודל, לא מידת דמוקרטיה, אפילו לא לפי סיבוב השעון או סדר הא”ב. אקראי לחלוטין. מבין כ-15 המשתנים שזרקתי לתוך האלגוריתם של קורלציית פירסון, אחד יצא אותו סיכוי של אחד לעשרים למציאת קשר מובהק בין שני משתנים שאינם באמת קשורים.

אם לא הייתי עוצר להבין את המשמעות של הממצא ולהסביר אותו תיאורטית, יתכן שהייתי מגיש עבודה שמציגה בגאווה את הגילוי החדשני לקשר בין דמוקרטיזציה במדינה לבין ההיסטוריה הדמוקרטית של השכנה השלישית שלה.

תחת זאת, הבנתי שהעבודה שלי לא נגמרה – עכשיו היה עלי לחשב משתנים בעלי משמעות אמיתית (למשל, השינוי הממוצע במידת הדמוקרטיות של השכנות, או השינוי המקסימלי במידת הדמוקרטיות מבין השכנות, או מידת הדמוקרטיות הממוצעת שלהן, או כמה משתנים אחרים שחשבתי עליהם בזמנו).

סוף דבר: לא הצלחתי למצוא שום קשר בין מידת השינוי הדמוקרטי במדינה לבין מצב הדמוקרטיה בשכנותיה המיידיות. הקשר היחיד שנותר מובהק בסוף הוא בין השינוי במידת הדמוקרטיה במדינה לבין ההפרש בין מידת הדמוקרטיה במדינה לממוצע מידת הדמוקרטיות במדינות שמשתייכות לאותו אזור גיאו-תרבותי. שזה לא ממצא מאוד מפתיע, אבל לפחות הוא סביר תיאורטית. עבודת הסמינר קיבלה משהו כמו 95, ודיסקין אמר שהוא היה נותן לה 100, אבל הוא הוריד לי כמה נקודות כי כשהדפסתי אותה לא שמתי לב שהגרפים הצבעוניים באחד העמודים הודפסו בלי המידע עצמו בתוכם. שזה עוד לקח חשוב שלמדתי מהעבודה הזו – תמיד לעבור על ההדפסה לפני שמגישים.

היום האזנתי לפרק האחרון של Ways of Hearing, סדרת פודקסטים (מומלצת) על קול ועל האופן שבו אנחנו שומעים בעידן הדיגיטלי. הפרק האחרון עסק ברעש במשמעות הטכנית שלו, של אות ורעש (signal and noise) – מה שאנחנו רוצים לשמוע, לעומת כל שאר הדברים שאנחנו שומעים אבל לא מעניינים אותנו.

בסוף הפרק הראה דיימן קרקובסקי, המגיש, כיצד למעשה כל הסדרה עסקה באות ורעש, ובאופן שבו בעידן הדיגיטלי היחס שלנו לקול הפך לאובססיה לטוהר האות והעלמת הרעש: אנחנו רוצים לשמוע רק מה שאנחנו מעוניינים לשמוע, בלי שום רעשי רקע והפרעות. בתוך כך, אנחנו מאבדים את כל מה שהרעש נותן לנו ביום-יום: הקשר, מידע פריפריאלי שמאפשר לנו לדעת על דברים שקורים סביבנו גם אם אנחנו מתרכזים במשהו אחר. אחת הדוגמאות שהוא נותן זה האופן שבו אוזניות מפרידות אותנו מהסביבה כשאנחנו הולכים ברחוב, מונעות מאיתנו לשמוע את העיר שסביבנו ומאפשרות לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו. אפשר לחשוב גם עם שירותי מוזיקה כמו ספוטיפיי, שמתאמצים לספק לנו רק מוזיקה שדומה למוזיקה שאנחנו כבר אוהבים, בניגוד לתחנות רדיו שעשויות לחשוף אותנו, בתאוריה, למוזיקה שעוד לא נתקלנו בה ואולי נאהב. או חנויות מוזיקה ברשת שמאפשרות לנו למצוא בדיוק את מה שחיפשנו באופן ישיר, בניגוד לחנויות תקליטים שם אולי בדרך לאיתור האלבום שרצינו נתקל במשהו חדש שימשוך את תשומת ליבנו.

אבל כפי שקרקובסקי מציין בעצמו, האובססיה הזו לאות טהור אינה מוגבלת לאודיו. גם רכישת ספרים און-ליין, למשל, סובלת מאותה בעיה לעומת חנויות ספרים פיזיות. (אני עדיין נכנס לפעמים לחנויות ספרים כדי לעיין ולקוות להתקל במשהו חדש שאולי יעניין אותי, למרות שההעדפה שלי היא לקרוא הכל על הקינדל. והשאלה איך לתמוך במודל של חנויות פיזיות בלי למלא את הבית שלי בספרים כבדים מטרידה אותי לפרקים.)

אפשר להרחיב את הדיון עוד יותר. בעת האחרונה אני נמצא הרבה פחות בפייסבוק, והרבה יותר בטוויטר. עם השנים שני השירותים נעשו יותר ויותר דומים זה לזה. ההרחבה של ציוצים בעת האחרונה ל-280 תווים (לא אצלי, עדיין, אבל בקרוב, אולי), כמו גם ההקלה על תיוג, שרשור וקישור למדיה אחרת בטוויטר המשיכו את הטרנד הזה. אבל כמה מרכיבים בסיסיים נותרו שונים מאוד בין שני השירותים.

אחד הבולטים שבמרכיבים הללו, לדעתי, זו השאיפה של פייסבוק לאות טהור, וההעדפה של טוויטר לרעש. פייסבוק משתדל להציג לנו אך ורק דברים שיעניינו אותנו, ושיגררו תגובה (engagement) שלנו — למעט, בעצם, התוכן השיווקי שהם דוחפים לנו לפיד. בטוויטר, לעומת זאת, נשארו פחות או יותר נאמנים למודל של הפיד כרצף כרונולוגי הפוך של הציוצים מרשימת הנעקבים שלנו (למעט התוספת היחסית חדשה של “דברים שאולי פספסת”). בפייסבוק, אם האלגוריתם חושב שמשהו שפרסמתם לא יעניין אותי, הוא לא יופיע לי בפיד. בטוויטר, אם פרסמתם משהו בטווח הזמן שבו הסתכלתי על הפיד, אני אראה אותו.

זו הדגמה מעניינת של האפקט של רעש ומחיקתו מהתודעה. כן, בפייסבוק אני קורא הרבה פחות דברים שלא מעניינים אותי. מצד שני, בפייסבוק יוצא שאני בעיקר קורא על אותו דבר שוב ושוב ושוב. בטוויטר, לעומת זאת, אני אני נתקל בהמון דברים שממש ממש לא מעניינים אותי. אבל מדי פעם הקשב הזה לרעש משתלם ואני לומד משהו חדש, או מגלה משהו שבדרך-כלל לא היה מעניין אותי, אבל פתאום נהיה רלוונטי עבורי. או שאני סתם מקבל יותר מודעות לסביבה שלי ולמה שמעניין אותם ושחורג מתחומי העניין שלי.

ומכיוון שציוצים הם ממהותם קצרים, ומכיוון שטוויטר לא מקפיץ דיונים באותו האופן שפייסבוק עושה זאת, הרעש הזה לא מפריע לי יותר מדי. אני יכול להמשיך לציוץ הבא בלי שנפגמה ההנאה שלי.

אני אוהב את הרעיון הזה של ניתוח שינויים תרבותיים דרך העדשה של מחיקת הרעש ומה שהולך לאיבוד כתוצאה מכך — וגם את ההבנה שבעצם מה שאני מתייחס אליו רוב הזמן כ”רעש” אולי מכיל יותר אות ממה שחשבתי.

אם במקרה אתם מנויים על הבלוג שלי אבל לא עוקבים אחרי בשום רשת חברתית, רק רציתי לספר שהיום עברתי את ההגנה על התזה, ואינני עוד דוקטורנט, אלא דוקטור למדע המדינה. רק שתדעו גם שבתודות כללתי גם תודה למגיבים בבלוג על התרומה הרמה שמצאתי בשיחות שהתקיימו כאן לפיתוח הרעיונות שמופיעים בתזה שלי.

המשך יום נעים!

קיבלתי את הספר הזה לכתיבת ביקורת לכתב עת אקדמי, וכך אעשה, אבל לאחר קריאת הספר הרגשתי צורך לכתוב גם ביקורת פחות אקדמית, שמתמקדת יותר במשמעות הפוליטית של הספר עבור השמאל בישראל. אז הנה היא לפניכם.

The Paradox of Liberation: Secular Revolutions and Religious Counterrevolutions, by Michael Walzer. 2015: Yale University Press.

אחד התחביבים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להעלות תשובות לשאלה “מה הבעיה של השמאל?” התשובות הללו הן פעמים רבות תוצאה של מחשבה מעמיקה, מלומדת ומתוחכמת. אבל לעיתים רחוקות המחשבה הזו מצליחה לצאת מגבולות ישראל (השלמה) ולנסות להסיק איך הגענו הלום מתוך השוואה למקרים דומים ברחבי העולם. ספרו החדש של מייקל וולצר, מהחשובים שבפילוסופים הפוליטיים הפועלים כיום, עושה בדיוק את זה, וגם אם המסקנות שלו עצמן לא בהכרח יראו לגמרי חדשניות, הפרספקטיבה שהוא מגבש מאירה את הקשיים שישראל עומדת בפניהם באור חדש.

וולצר עושה דבר מפתיע כבר בתחילת החיבור שלו, כשהוא מחליט מה, בעצם, הוא מנסה להשוות למקרים אחרים. עבורו, המאפיין הקריטי של המצב הישראלי הוא היותה תוצר של תנועת שחרור לאומית חילונית. מהנקודה הזו זורם כלל הניתוח שלו, וזהו גם הבסיס שלו להשוואה לשני מקרים כל-כך שונים מהמקרה הישראלי: הודו ואלג’יר. תוך שהוא מכיר בהבדלים חשובים ומרכזיים בין שלושת המקרים, וולצר מבקש מהקורא לשים את ליבו לנקודות החיבור: שלוש מדינות שהוקמו על-ידי תנועות שחרור לאומיות שחרטו על דגלן את יצירתו של אדם חדש שיתנער משלשלאות המסורת הדתית, אך תוך פחות משני דורות אחרי השחרור – כשלושים שנה בכל אחד מהמקרים – התעוררו לתוך מהפכת-נגד דתית.

מה יכול להסביר את הדמיון הזה בין שלושת המקרים (והקורא הבקיא ודאי יעלה על דעתו מקרים נוספים שתואמים לדפוס זה), חרף אינספור ההבדלים בין שלוש המדינות? וולצר מציע שהחטא הקדמון הוא במה שבתנועה הציונית כונה “שלילת הגלות”. תנועות השחרור הלאומיות קיימו מערכת אהבה-שנאה עם הלאום שלהן. מצד אחד, הן שאפו לשחרר את קבוצת הלאום שלהן מעולו של שלטון זר. מצד שני, הם בזו לאותם אנשים שאותם הם ביקשו לשחרר – ראו בהם שרידים מאובנים שדינם לקמול.

מנהיגי תנועות השחרור הללו האמינו שהיהודי החדש, או ההודי החדש, או האלג’יראי החדש, שיבנו בדמות המהפכה החילונית, יחליפו תוך זמן קצר את המסורתיות הישנה. אחרי הכל, כשבן-גוריון הסכים להרשות לתלמידי ישיבות לקבל פטור מגיוס לצבא, הוא עשה זאת מתוך אמונה שתוך דור או שניים לא יוותרו עוד יהודים גלותיים כאלו שיאכלסו עוד את הישיבות. במילים אחרות, תנועת השחרור הלאומי ביקשה לשחרר את קבוצת הלאום הן מהשעבוד בידי עם זר, והן מהשעבוד בידי הפאסיביות שהונחלה לעמם בשנותיו הרבות תחת אותו שלטון.

אלא, טוען וולצר, שאף אחת מתנועות השחרור הללו לא השלימה את העבודה, וספק אם היו יכולות לעשות כן בכלים שבחרו לעצמן. שלילת הגלות הצליחה רק באופן חלקי, ומכאן כשלונה של ציונות העבודה. הציונים הצליחו לגאול את העם היהודי מאדוניו הזרים. הם אף הצליחו לגאול את העם מהפאסיביות הגלותית. אבל הם לא הצליחו להחליף את תוכנה של הלאומיות היהודית בתוכן חילוני.

אין זאת שלא ניסו ליצור חלופה חילונית, טוען וולצר. בעשורים הראשונים לקום המדינה מלאה הארץ ביצירה תרבותית חילונית. אך הבחירה המכוונת של ציונות העבודה, כמו גם של מפלגת הקונגרס הלאומי בהודו, ושל המהפכנים באלג’יר, הייתה להמנע מלעשות שימוש בדיוק באותם הכלים התרבותיים שאפיינו את התרבות לה הם בזו. כך המהפכנים באלג’יר נמנעו מלשלב את חוקי האיסלאם בחוקי המדינה החדשה שיצרו, וכך גם הציונים בחרו במודע לדלג על אלפי שנות יצירה יהודית והרשו לעצמם לחזור ולהתחבר לשורשי היהדות רק דרך התנ”ך עצמו – מילולית ממש לשלול את הגולה, על כל ההיסטוריה היהודית שנרקמה בגבולותיה.

כך קרה שכלים רטוריים ומוסריים רבי עוצמה נותרו באופן בלעדי בידיהם של אותם המונים מסורתיים, והם שימשו אותם כדי להתנגד למאמצי המהפכנים לשנותם. ובכל זאת, ואולי מבלי שהרגישו, גם הם נשתנו מהמגע עם תנועת השחרור הלאומית. הדת המסורתית, שבמשך תקופה כה ארוכה נבנתה כדי להתאים לעולם שבו האוחזים בה הם מיעוט משועבד, עברה תהליך של מודרניזציה ורדיקליזציה. הם קיבלו במלואה, טוען וולצר, את הדיכוטומיה שיצרה המיליטנטיות החילונית: חילונים מצד אחד, דתיים מצד שני, ותהום פעורה בין הצדדים. אך הדתיים מחזיקים בידיהם חוטים שמקשרים אותם מוסרית לעבר הלאומי; לעומת זאת, הכשלון של החילוניות בבניית חלופה אמיתית, “אותנטית”, למסורת מותיר איתם עם זיקה אך ורק למערב. ומשם, הדרך קצרה להאשמתם בהתיוונות, בנהייה אחרי אלילים זרים. בהיותם “שתולים”.

ואכן, הימין החילוני החדש, הימין של “אם תרצו” ואיילת שקד, הוא ימין שמכפיף עצמו בשמחה להגמוניה הדתית, ומקבל במלואה את הדיכוטומיה בדמותה החדשה: לא עוד דתיים נגד חילונים, אלא יהודים נגד מערביים. ובנקודה הזו, כאשר נשלל מהם הקשר המוסרי ללאומיות המיתית עצמה, אז מפסידים צאצאיה של תנועת השחרור הלאומית החילונית את הסמכות המוסרית. אז מסתיים בכשלון מאבקם לשחרר את העם מעצמו.

וולצר עצמו לא איבד תקווה. בהערת אגב הוא מציין שהוא מאמין שבסופו של דבר, מהפכת-הנגד תכשל, גם אם מוביליה ימשיכו להחזיק במשרות שר בקואליציות עתידיות. אך בשום מקום הוא לא מסביר מדוע הוא מאמין כך. תחת זאת הוא נותן מתכון לפתרון הבעיה. החילונים, בישראל כמו בהודו (וכמו מנהיגי החילונים האלג’יראיים שבגלות), צריכים לשאת ולתת עם, או אולי לנווט דרך המסורת היהודית (המילה באנגלית היא negotiate, אולי גם בגלל המצלול הדומה שלה למילה האנגלית ל”שלילה” – negate). כלומר, עליהם למצוא דרך לגשר על פני התהום, “להתחבר לארון הספרים היהודי” כפי שנהוג להגיד במקומותינו, ולבנות בסיס תרבותי חילוני שלא יתבסס על שלילת הגלות והתרבות היהודית של אלפיים השנים האחרונות, אלא דווקא על אימוץ שלהן ופתיחתן לפרשנויות חדשות וחילוניות.

ישנן שתי בעיות מרכזיות עם הגישה שמציע וולצר, לטעמי, ושתיהן קשורות זו בזו. הראשונה, היא בשאלה האם החילונים לא איבדו זה מכבר את סמכותם המוסרית לדרוש ולפרש את המסורת היהודית. ישנם, אחרי הכל, לא מעט ניסיונות לבסס “מדרשות חילוניות”, אך גם אם תפרוץ מהן פרשנות חדשנית ומסעירה, קשה לראות את המסלול שיהפוך אותה לבעלת הכוח הפוליטי (במובן הרחב של המילה) כדי לגשר על הפער שכבר נפער בין הציבור החילוני לבין הציבורי הדתי בישראל.

הבעיה השניה דומה לראשונה, אך מציגה פן אחר של אותו נושא. משא ומתן, מן הסתם, דורש נקודת מוצא מסוימת, והוא דורש פשרה מסוימת. אם אין פשרה כלל, הרי שלא היה משא ומתן אלא לכל היותר שכנוע, או כפיה. כפי שוולצר עצמו מודה, המשמעות של הדרישה שלו היא נכונות להקריב – כוח, ואולי גם, הוא מוסיף בזהירות, עקרונות. השחרור, אומר וולצר, דורש מידה מסוימת של רפורמה דתית, אבל גם “רפורמה של השחרור”. והנה, וולצר אינו מספר לנו על אילו עקרונות מערביים הוא מוכן לוותר בשם פיוס המסורת. האם על הדמוקרטיה אפשר לוותר? האם שחרורן של הנשים, נושא שעולה שוב ושוב בספר, הוא נושא למשא ומתן? מקומו של הזר בחברה המשוחררת? עבדות?

וולצר רומז, אולי, שניתן יהיה להגיע לעמק השווה מבלי שאף צד יעבור אף קו אדום. אשרי המאמין. אך מה אם לא כך הוא הדבר? החילונים בכסותם החדשה כ”מערביים” איבדו כל סמכות מוסרית, לפחות בעיני אלו שרואים בהם כאלו, לדון בנושאי יהדות. ואכן, מקור המוסר שלהם הוא חיצוני ליהדות. בחינתה של כל רפורמה יהודית מוצעת, מבחינתם, תעשה על פי אמות מידה מערביות וליברליות, ולא על בסיס מעלותיה כפרשנות של המסורת.

לא. אם היהדות תעבור רפורמה, זאת לא יכולה להכפות עליה מבחוץ, על ידי אלו שזנחו את הדת זה מכבר. רק אלו שנמצאים בתוך הדת, שיכולים לטעון באופן אמין (ושוב, “אותנטי”) שמסגרת החשיבה שלהם היא מתוך המסורת היהודית ולא מבחוץ לה, רק הם יוכלו ליצור את הרפורמה הדרושה בדת היהודית כדי לגשר בין שני צידי התהום. ואם הייתה טעות היסטורית של החילונות הישראלית, הרי שהיא נעוצה דווקא בנכונות התמוהה שלה לתת לאורתודוכסיה שליטה מוחלטת על היהדות בישראל, ובחוסר הנכונות שלה לנצל את כוחה כשעוד היה לה כזה כדי לפתוח שערים ולחזק את מעמדן של תנועות רפורמיסטיות שבאו מתוך המסורת היהודית.

חרף חסרונותיו של הספר, ולו בשביל הפרספקטיבה הרחבה שהוא מקנה לקורא לחשוב על שאלות של לאומיות, חילוניות ודת שחורגת מגבולות המקרה הישראלי ומאירה אותו מכיוונים חדשים, ספרו של וולצר צריך להיות מונח על שולחנו של כל ציוני חילוני בישראל ובגולה.

לא, מר הרצוג, אני לא מתכוון להציע איזו נוסחה קואליציונית חסרת שחר שבזכותה תהפוך לראש הממשלה. חרף הספינים ועשיית השרירים המזויפת בתקשורת, הקואליציה הבאה של נתניהו די סגורה וידועה. אבל לא על מהפך כזה אני מדבר. עכשיו הזמן לעשות מהפך במפה הפוליטית של ישראל. להבהיר בצורה חד-משמעית מה הם הגושים ומה עומד על הפרק.

יש לך, כנראה, ארבע שנים לעמוד בראש האופוזיציה בישראל. עכשיו הזמן לפעול כדי להראות לישראל מה האלטרנטיבה. אני לא רוצה שתצבעו תמונה ורודה של איך הכל יהיה נפלא ומצויין תחת שלטון השמאל, איך לא יהיו יותר עניים ותשובה יחלק את כל הונו לנזקקים. אני רוצה שתקים קואליציה חלופית ותתפקד כראש ממשלת צללים. עכשיו, עם הקואליציה המסתמנת, זה יותר אפשרי מתמיד.

עכשיו הזמן להקים קבוצות עבודה עם תושבים בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בישובים הערביים. עכשיו הזמן לגייס ולטפח מנהיגות מקומית שתוכל להביא את נקודת המבט שלה לתוך תהליך קבלת ההחלטות בכנסת. עכשיו הזמן ליצור שיתוף פעולה צמוד עם הרשימה המשותפת, להפוך את חברי הכנסת שלה לשותפים מלאים בממשלת הצללים, לצד המחנה הציוני ומרצ, עם סמכויות (צללים) מפורשות, שידגימו את שיתוף הפעולה העתידי שיהיה בין המפלגות בממשלת השמאל שתקום אחרי הבחירות הבאות.

עכשיו הזמן ליצור תוכניות רציניות, כאלו שיעמדו בכבוד אל מול התוכניות שמציגה הממשלה, ויהוו אלטרנטיבה אמיתית להן. לא תוכניות בכאילו שלא ניתן ליישם, לא מדיניות שמונחית על ידי שיקולים של יחסי ציבור. תוכניות אמיתיות, כולל כל ההחלטות הקשות שראש ממשלה אמיתי צריך לקבל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתנאים הקיימים.

עכשיו הזמן להוכיח מנהיגות, אומץ, חזון ויכולת, כך שלאף אחד לא יהיה ספק שאתה מתאים לעמוד בראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מר הרצוג, אתה עוד יכול לעשות מהפך ולהשאיר חותם אמיתי על הפוליטיקה הישראלית. אבל אתה צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אתה צריך לעמוד בפיתוי ולא להבטיח הבטחות ריקות שאיש לא ייקח ברצינות. אתה צריך לראות את המטרה שלך ולהתחיל לצעוד לעברה מיד. אתה צריך לרכז סביבך מגוון רחב של אנשים שיוכלו לעזור לך להגיע אליה, ואלו לא יכולים להיות שוב אותם אנשים שהביאו אותך לאן שאתה עכשיו. מר הרצוג, אתה עוד יכול להיות האיש שיחליף את בנימין נתניהו, האיש שישנה את המפה הפוליטית של ישראל. עכשיו הזמן.

בהצלחה.

לאורך הקמפיין הזה כתבתי, פחות או יותר, על כל המפלגות במערכת הפוליטית, ((חוץ מיהדות התורה, כי מה כבר יש להגיד על האי הזה של יציבות במערכת הפוליטית הישראלית.)) אבל לא כתבתי על המפלגה שאני הייתי מצביע לה לו הייתי בארץ. מאז שאני בעל תודעה פוליטית, כלומר מאז בחירות 1992, אני מוצא את עצמי נע ונד בין מרצ לעבודה. גם כשהתמודדתי בפריימריז של העבודה ושאלו אותי למה בעצם לא מרצ, זו הייתה התשובה שלי: אני רואה את עצמי מרוחק באותה מידה ממרצ ומהעבודה. נכון, יש תחומים מסויימים בהם אני הרבה יותר שמאלה משתיהן, אבל יש גם תחומים שאני יותר ימינה משתיהן, אז זה מתקזז. הפוסט הזה פונה לאנשים שהם כמוני, אנשים שמתנדנדים בין שתי המפלגות האלו. אם אתם מאה אחוז עבודה, תצביעו למחנ”צ. אם אתם אנשי מרכז, תצביעו למחנ”צ (ולא, חס וחלילה, יש עתיד או כולנו). אבל אם אתם באגף השמאלי של העבודה, עשו למחנה הציוני טובה ותצביעו למרצ.

אני שואף ומייחל להצלחה של המחנה הציוני, ועם כל ההשגות, אין דבר שהייתי רוצה יותר עבור ישראל כרגע מאשר ממשלה בראשות בוז’י הרצוג. אבל כדי שזה יקרה מרצ צריכה, לכל הפחות, להיות שם. התסריט הגרוע ביותר בשביל המחנה הציוני כרגע הוא שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה. זה לא רק ארבעת המנדטים שיעלמו בבת אחת – זה גם הסיכוי המוגבר לאובדן מנדט חמישי לגוש בגלל שפתאום למחנ”צ אין יותר הסכם עודפים. למעשה, במידה מסוימת, להעביר את הקול שלכם מהמחנ”צ למרצ זו כנראה הדרך הטובה ביותר להגדיל את הסיכוי של המחנ”צ לקבל מנדט נוסף.

בלי מרצ, יווצר המצב האיום שבו לאף מפלגה מיש עתיד ושמאלה אין הסכם עודפים, ומנדטים עודפים יזרמו ימינה. לכן ההצבעה האסטרטגית הנכונה, עבור מי שמתלבט בין שתי המפלגות, היא אך ורק למרצ.

ואני אפילו לא נכנס לכל הסיבות המהותיות בגינן חשוב שמרצ תמשיך להיות בכנסת. זה עצוב שמפלגה כל כך חשובה מתנדנדת סביב אחוז החסימה כמו הגזענים ישי וליברמן. זו תעודת עניות לחברה הישראלית. וכן, מרצ עשתה טעויות והיא לא מושלמת וכל הג’ז הזה, ובכל זאת, זה עגום. הייתי רוצה לפנטז שמרצ תהיה הפתעת הבחירות. שאבי דבוש יכנס לכנסת. זה כנראה כבר לא יקרה. אבל יש לי עוד לילה אחד לחלום.

—

אבל אם אתם לא מוכנים להצביע למרצ, עשו לי טובה ובכל זאת לכו להצביע. תצביעו למישהו. תצביעו לאחים גולדשטיין, מצידי. תצביעו לתומכי הדמוקראטורה. רק תלכו להצביעו ושימו פתק כשר כלשהו. למה? כי אם אתם לא מצביעים, או אם אתם שמים פתק לבן, אתם מגדילים את הסיכוי שאלי ישי והחבר שלו מרזל יכנסו לכנסת. דבר אחד טוב נותן לנו אחוז החסימה, וזו האפשרות לחסום את הגורמים הדוחים ביותר בחברה מלקבל ייצוג בכנסת. תעשו טובה, ואל תתנו להם לרכב על השתיקה שלכם.

ואם לא התכוונתם להצביע ושכנעתי אתכם ללכת לקלפי, אבל אתם עדיין לא יודעים למי להצביע, אז תהיו נחמדים ותשאילו את קולכם לי. אתם כבר יודעים למי הייתי רוצה להצביע.

—

בהצלחה.

נ.ב. אם מישהו מהקוראים בכל זאת שוקל להצביע לליכוד, אני ממליץ לכם להעיף מבט בעמדותיו של האיש שאתם עלולים להכניס לכנסת. מעכשיו אמרו “לא רק לא ביבי, גם רק לא מיקי זוהר“.

אחד הדברים המוזרים שקורים לפעמים באקדמיה זה ניבוי מדוייק שמתבסס על ניתוח עקום לגמרי. כך קרה, למשל, בפרק מתוך ספר שיצא לאור בשנה שעברה. ((הספר, יש לציין, מעניין מאוד. אני ממליץ במיוחד על הפרק של דב ווקסמן.)) הפרק, מאת מרים אלמן, מנתח את ההקצנה של ש”ס כתוצאה מלחצים מכיוון האלקטורט שלה. אבל, טוענת אלמן, ההחלשות האלקטורלית של ש”ס והפגיעה כתוצאה מכך בתקציבים הדרושים לה כדי לתחזק את המוסדות שמהווים את בסיס הכוח שלה, יחייבו את מנהיגי המפלגה לשנות כיוון ולהתמרכז חזרה.

זה ניתוח יפה, כי הוא מנבא, בעצם את הקרע בש”ס בלי להזדקק לנושא הפרסונלי. הפיצול הזה הוא מעניין, כי בניגוד לפיצולים בדרך כלל בישראל, הוא לא מושך מצביעים חדשים אלא מפלג את הקיימים. ש”ס ויחד, על פי הסקרים מהעת האחרונה, ישיגו יחדיו את אותו מספר מנדטים שיש לש”ס בכנסת היוצאת. מכאן, שמדובר באמת על פיצול פנימי של המצביעים, ולא במפלגה אחת שקורצת למצביעים חדשים לגמרי. החדשות הטובות הן שמרזל לא באמת מביא איתו אלקטורט משלו.

אבל רגע, איזו החלשות אלקטורלית? אלמן מדברת על התוצאות הגרועות של ש”ס ב-2009. ובכן, בבחירות ההן ש”ס אכן איבדה מנדט אחד לעומת 2006, וחזרה לאותה כמות מנדטים שהיו לה ב-2003, אבל קשה לכנות סטייה סטטיסטית כזו ככשלון משמעותי. ב-2013 שמרה ש”ס על כוחה. באופן דומה, אלמן טוענת שש”ס הרוויחה ב-2006 מהפרישה שלה מהממשלה בשל ההתנתקות, ואף מגדילה ואומרת שההתחזקות שלה הייתה על חשבון המפד”ל. ובכן, כאמור, ש”ס גדלה במנדט אחד בודד בבחירות הללו. המפד”ל אמנם התמודדה בבחירות הללו יחד עם האיחוד הלאומי, מה שמקשה במעט להחליט איך נהגו המצביעים שלה, אבל בכל אופן, הרשימה המשותפת לשתי המפלגות התחזקה בכשני מנדטים בבחירות הללו לעומת כוחן המשותף בבחירות הקודמות (אם מניחים ארבעה מנדטים לליברמן, שרק עם האיחוד הלאומי ב-2003).

באופן כללי ההסברים של אלמן לגבי ההישגים האלקטורליים של ש”ס הם מוזרים. היא טוענת כי ש”ס נפגעה כתוצאה מהעליה מברה”מ, אבל המציאות היא שלאורך שנות ה-90 ש”ס רק הלכה והתחזקה, והגיע לשיא של 17 מנדטים ב-1999. דווקא את הקריסה שלה ב-2003 ל-11 מנדטים אלמן לא מנסה להסביר בשום צורה.

בדומה, גם ההסבר שלה להקצנה של ש”ס הוא תמוה משהו. אלמן טוענת כי הגורם שמנע מש”ס להקצין מוקדם יותר היה האקלטורט המזרחי-מסורתי שלה. רק אחרי שהמצביעים הללו נטשו את המפלגה, וש”ס החלה להשען באופן בלעדי על חרדים ספרדים – רק אז נוצר לחץ מצד המצביעים הללו להקצין עמדות. על פניו קשה לי לקבל את הטענה שדווקא המסורתיים הם הקהל המתון יותר מבין מצביעי ש”ס.

אבל דווקא הטענה המעניינת שלה, שהלחץ האלקטורלי ניצב בפני לחץ הפוך להבטיח מימון למוסדות המפלגה, מנוגדת לטענה הזו. שהרי המסורתיים הרבה פחות תלויים במוסדות המפלגה, ולפיכך הם צפויים להיות הרבה יותר טהרנים מבחינה אידאולוגית. לעומת זאת, החרדים שתלויים בקבלת התקציבים הללו צריכים להיות פרקטיים יותר ולהעדיף התמרכזות שלצידה כוח עודף בקואליציה, על פני דבקות באידאולוגיה קיצונית.

היפה הוא שהפיצול בש”ס דווקא נותן לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את התזה הזו. אם אלמן צודקת, הרי מצביעי אלי ישי יהיו ברובם המוחלט חרדים (בין כה וכה לטענתה רק חרדים תומכים בש”ס כיום הרי). אם ההפך הוא הנכון, הרי שנמצא שמצביעי ש”ס הם החרדים, ואילו בקרב מצביעי אלי ישי ימצאו בעיקר מזרחים מסורתיים.

Elman, Miriam Fendius. 2014. “Does Democracy Tame the Radicals? Lessons from the Case of Israel’s Shas.” In Democracy and Conflict Resolution, edited by Miriam Fendius Elman, Oded Haklai, and Hendrik Spruyt, 101–32. Syracuse: Syracuse University Press.

—

קוראים קבועים של הבלוג ושאר קשקושי ברחבי הרשת לא יופתעו בודאי לגלות שאני חושב שזה יהיה נפלא אם הרשימה המשותפת תצטרף לקואליציה כחברה מלאה. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תמחק את החוק הלא-כתוב הזה, לפיו מפלגות ערביות אינן יכולות להיות שותפות בניהול המדינה.

מה שעצוב הוא שיש סיכוי שדווקא האיחוד (המבורך בפני עצמו) של שלוש המפלגות ברשימה המשותפת, הוא שיהפוך תסריט כזה לעוד פחות סביר ממה שהוא גם ככה. היה אפשר לדמיין מצב שבו מנהיג של אחת המפלגות מצטרף לממשלה ומקבל משרת שר באחד המשרדים הקטנים יחסית. נגיד, משרד הבריאות, או משרד התחבורה. מדובר במשרדים שיש להם השפעה ממשית על חייהם של הישראלים כולם, ובוודאי גם על חיי האזרחים הערבים. במשרד כזה היה יכול בראכה או טיבי, או מי שלא היה נבחר לשם, לשפר באופן מהותי את שגרת חייהם של הערבים בישראל, ובד בבד לצבור את הקרדיט הציבורי הדרוש כדי להתקדם משם למשרות בכירות יותר, ולהגביר את הלגיטימציה לשיתוף של אזרחי ישראל הערבים ברשות המבצעת באופן מלא.

אבל אם הרשימה המשותפת תכנס לקואליציה תחת הרצוג עכשיו, הם יגיעו לשם כשותפה בכירה, ומן הסתם ירצו ייצוג בהתאם. זה עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל.

אני רוצה לקוות שהרשימה המשותפת, אם הדבר בכלל יתאפשר, תשכיל למחול מכבודה ולמכור את עצמה בזול. בממשלת רבין ערביי ישראל השיגו התקדמות אדירה, וזאת על בסיס הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלה. אין סיבה שממשלה עם שר או שניים ערביים לא תשיג הרבה יותר עבור האוכלוסיה הערבית ומדינת ישראל באופן כללי, גם אם המשמעות היא שהרשימה המשותפת תקבל הרבה פחות ממה שמגיע לה בשולחן הממשלה עצמו. אפשר, אפילו, לעשות זאת על בסיס הסכמה בעל-פה שבהמשך הקדנציה, ולאחר שהציבור התמודד בהצלחה עם הרעיון החדש הזה, יעשה סבב תיקים והרשימה המשותפת תקבל משרדים נוספים או בכירים יותר.

ואולי הכל חלומות באספמיה בכל מקרה, ושום דבר מזה לא יתכן כלל. אני רוצה להאמין שלא כך הוא. הגיע הזמן לשינוי מהותי ביחסי יהודים-ערבים בישראל, והדרך לשותפות אמיתית בין שני העמים צריכה לעבור קודם כל בשינוי הסטטוס קוו באשר להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.

—

הערה טכנית: לאחרונה פנו אלי מספר קוראים והתלוננו שכשנכנסים לבלוג ממכשיר סלולרי, רושעה כלשהי מקפיצה פרסומות. אין לי מושג איך למנוע את זה. התקנתי מחדש את הוורדפרס, ביטלתי את רוב התוספים והתקנתי מחדש את האחרים, והחלפתי את ערכת העיצוב. שום דבר לא עזר. אם מישהו מכך חושב שהוא יוכל לעזור לי להפטר מהמטרד, אנא צרו עימי קשר.