מאז שאני לא בתוך מסגרת פורמלית כלשהי – בית ספר, צבא – אני מתקשה להחליט מה לעשות עם עצמי בצפירות. כתבתי על זה פעם טור באייל, בפעם הראשונה שעמדתי בצפירה לבד.
היום זה תפס אותי לגמרי בהפתעה. אני בחופשה מהעבודה למטרות כתיבת התזה שלי, אז אני מנותק לגמרי מהעולם החיצון. טלוויזיה אין לנו כבר הרבה זמן (כלומר, יש, אבל היא מחוברת רק ל-Wii), ופחות או יותר הדחקתי שיום השואה היום. בנוסף לכל הצרות, השעון על המחשב שאני עובד עליו עכשיו לא מכוון, אז אפילו לא ידעתי שהשעה 10 מתקרבת.
ואז פתאום זה התחיל. הסתכלתי סביבי. אשתי הייתה בחדר אחר, מסדרת את הבית, כרמל ישן בלול בסלון.
צעדתי את הכמה צעדים עד לדלת של החדר ויצאתי החוצה, וככה עמדנו, אני בצד אחד של המסדרון ואשתי בצד השני.
זה לא היה יכול להמשך לאורך זמן, ולבסוף זה הגיע: כרמל התעורר מהצפירה ומיד התחיל לבכות. שנינו היססנו לרגע, ואז פנינו אליו, להרגיע אותו. הרמתי אותו בידיים והמשכתי לעמוד, מתנדנד מצד לצד, מחבק אותו, מנשק לו את העורף. שששש… אל תדאג. לא קרה כלום. זו רק צפירה. ששש…
2 תגובות על “לא קרה כלום, זו רק צפירה”
מזכיר לי את הסיפור המעולה צפירה של אתגר קרת.
אני רוצה וויייי