כשפקידי האוצר חושבים על מדינה שבה שירותי הרווחה יועברו לידי ארגוני חברה אזרחית, הם מדמיינים את ארה”ב. ולא בכדי. זוכרים את הנידון למוות שביקש שסעודתו האחרונה תהיה פיצה שתמסר לחסר בית בנאשוויל?
קבוצת אמריקאים לא אהבו את ההחלטה של השב”ס האמריקאי שלא לקיים את בקשתו האחרונה של האסיר, אז הם תרמו ביחד 1,200 דולר וקנו באמצעותם פיצות למאות חסרי בית בעיר. אנשים אחרים גם הם תרמו באופן פרטי פיצות באותה הדרך.
לכאורה, סיפור יפה על מעשה טוב. למעשה, עוד דוגמא לבעיתיות של מדיניות “רווחה” כזו. חסרי הבית קיבלו יחס חם ואוהב לרגע אחד, אבל כל האנשים הללו ששילמו כל כך הרבה כסף בשביל הפיצות ישכחו מחסרי הבית תוך כמה ימים, וכל מה שישאר להם זו ההרגשה שהם עשו מעשה טוב. לחסרי הבית זה לא יעזור כשהם יחזרו להיות רעבים כשתגמרנה הפיצות.
האסיר, פיליפ וורקמן, ניסה לעשות מעשה טוב במעט האמצעים שהיו לו. הוא ניסה למשוך תשומת לב לנושא חשוב (והצליח). הארוע שהביא למאסרו והוצאתו להורג ארע ב-1981, כשהוא עצמו היה חסר בית ומכור לסמים. הוא טוען שלא הוא הרג את השוטר שמת בתקרית, אלא “אש ידידותית”. אף אחד לא ממש טרח לבדוק את העדויות החדשות שביקש להציג. אז בשארית כוחותיו הוא ניסה לעשות משהו כדי לעזור לאחרים במצבו. אפשר לקרוא לזה פעלול תקשורתי, אפשר לקרוא לזה מעשה תמים. אבל זה משך תשומת לב, וזה גרם לאנשים לפעול. היום, לפחות.
אבל אם הארועים הללו לא מביאים לטיפול מעמיק ומתמשך בבעית העוני, הרי שהם עוזרים רק להשקטת המצפון של המעורבים.
וורקמן, אגב, הוצא להורג שעות ספורות לפני שהפיצות נמסרו לארגון הסיוע לחסרי הבית בנאשוויל.
3 תגובות על “סוג של חברה אזרחית”
קראת בטח את הדיונים עם יעקב באייל. הטענה שלו היא שהורדת נטל המס הנדרש כיום למימון מדיניות הרווחה תגרום לעליה משמעותית בתרומה למוסדות צדקה לא-ממשלתיים, אשר יכולים להתמודד טוב יותר עם “בעיית הטרמפיסטים” הקלאסית של המוסר שמוסדות המדינה נופלים בהם פעם אחר פעם. חוץ מזה, יטען הקפיטליסט, עוני הוא חלק אינהרנטי מהחברה שראוי אולי לטפל בו, אך לא בדרך של כפייה על מי שיש בידו ממון. אבל הדיון הזה הרי נטחן אלפי פעמים.
הסיפורים על מערכת המשפט האמריקאית, החל בהוצאות להורג וכלה בהאשמות אוטומטיות של בני מיעוטים, גורמות לי לחלחלה. אני מקווה שאצלנו יותר טוב.
העניין עם הטענות של יעקב הוא שאפשר להסתכל על ארה”ב, שם יש אפס השקעה במדיניות רווחה, והתוצאה היא סיפורים כמו אלו שאנחנו רואים כאן – מדי פעם רחמיו של מישהו נכמרים על המסכנים הללו והם מקבלים ארוחה דשנה, אבל רוב הזמן אין לארגוני הסיוע מספיק מימון מתרומות כדי לבצע את מה שהם מבקשים לעשות.
אני לא יודע אם יצא לך לראות את הפרק של סאות’ פארק מהעת האחרונה שעסק בנושא מחוסרי הבית. הוא הציג בצורה די חדה את התפיסה האמריקאית לגבי מחוסרי הבית ואיך אפשר לטפל בבעיה הזו.
(ספוילר: משכנעים אותם שבקליפורניה נותנים להם כסף)