תקציר תולדות הדובי (או: איך הכרתי את הרשת, in a very roundabout way)

אלוהים אדירים, אני ראיתי את זה מגיע. אין לכם שום רחמים. הנה אני כאן, מנסה נואשות לסיים את התזה המטופשת שלי, ועכשיו המשחק הזה שכרמל התחילה והגיע תוך איזה שלוש איטרציות אלי דרך דרומי (וגם דרך ירדן, שלא שם לב). העניין הוא שהחיים שלי כל כך מסובכים בתוך הרשת שיהיה קשה להסביר בדיוק איך הגעתי לשם (כאן?) בלי, ובכן, בלי להראות כאילו אני אדם שמדבר בצורה מאוד מפותלת. אני מבטיח לכם שכמעט כל הפרטים שתקראו קשורים בצורה קריטית למקום שבו אני נמצא היום. זה מפתיע אותי, כשאני חושב על זה, עד כמה החיים שלי תלויים בכל כך הרבה פניות והתקלויות מקריות. אם רק אחת מהן לא הייתה מתרחשת, היום כנראה הייתי חסר בית וישע. נשבע לכם.

אז איפה היינו? אה, כן. בהתחלה. את המחשב הראשון שלי, ספקטרום 16K קיבלתי כשהייתי בראשית היסודי, וכך קרה שלמדתי להקליד אותיות באנגלית לפני שממש ידעתי, כאילו, מה המשמעות של מה שאני כותב. יחד עם המחשב קנו לי גם ספר בייסיק, אבל אני חושב שמיציתי את העניין אחרי תוכנת ה”הלו וורלד” הראשונה שלי. הרבה יותר כיף היה לשחק במשחקים שהיו זמינים על גבי קלטות שמע (שאז עוד קראו להן קסטות), כאלו שנכנסות לטייפ. אם במקרה אחד החוטים לא היה מחובר טוב הייתי שומע בטעות את הטרטור הצורמני של המידע – לימים ידעתי לזהות את זה כאותו טרטור של מכשירי פקס ומודמים.

אבל לחברים שלי כבר היו מחשבי PC רגילים, שיכלו לעשות דברים הרבה יותר מרשימים מאשר הספקטרום המעאפן שלי, וחוץ מזה לא היו מחוברים לטלוויזיה, שזה גם סוג של יתרון. לחברים של המשפחה אפילו היה אפל II שעליו היו מותקנים קראטקה (המשחק שהקדים את “נסיך פרס”) ומשהו בשם “סופר-באני” (וריאציה על פרוגר). כמובן שמאוד אהבתי ללכת אליהם כילד, בלי שום קשר לעובדה שהייתה להם חצר ענקית. בכלל, היו הרבה אנשים שהלכתי אליהם רק בגלל שאהבתי את המשחקים שהיו להם. בשלב כלשהו התחלתי ללחוץ לקבל PC משלי תוך שהדגשתי את היתרונות החינוכיים המפעימים של המחשב האישי. איפשהו בסביבות גיל 10 קיבלתי מחשב XT עם כונן קשיח(!) של 20 מגה(!!) שגרם לי לאימה טבולה בחרדה כל אימת שהאור הירוק שלו נדלק בלי שידעתי למה. מבחינתי, המחשב היה מכשיר עדין להפליא שכל לחיצה לא נכונה על משהו יכולה לגרום לו לעשות “פורמט”. שזה דבר רע מאוד, ידעתי.

נדלג כמה שנים קדימה. בכיתה ח’ הצטרפתי לנוער לנוער ושם, איפשהו באזור כיתה ט’, אני חושב, פגשתי ילד בשם תומר. לתומר היה מודם. הוא לא כל כך ידע מה לעשות איתו, אבל הוא הראה לי איך הוא יכול להתקשר לבבסים ולהוריד משם… אממ… משחקים חינוכיים. כן, זהו. עוד באותו היום החל קמפיין נרחב בביתי לרכישת מודם. ההורים שלי לא ידעו מה עושים עם מודם, ואם לומר את האמת – גם אני לא. אבל עם דובי לא מתעסקים בכל הנוגע למחשבים. אז קנו לי מודם 14.4K חדשני (הרבה יותר טוב מה-9600 של תומר!). קיבלתי מתומר מספר טלפון של בבס אחד, ומשם הורדתי מספרים של מקומות אחרים. תקופה מסויימת אפילו הייתי מנוי על בבס בהרצליה שסיפק לי את ההנאה של להתעורר כל בוקר ולשחק במשך משהו כמו 4 דקות במשחק פנטזיה כלשהו שבו לחצתי על “k” כמה פעמים עד שמתתי. היה נורא כיף. באמת. אחרי שמתים קמים לתחיה, אבל רק ביום הבא. אם היה לי מזל אז במהלך הלחיצות החוזרות על ה-k הרווחתי המון כסף, שאותו מישהו היה גונב לי בזמן שהייתי בבית ספר. ללא ספק, חוויה חינוכית חשובה.

לא לקח לי הרבה יותר מדי זמן כדי לגלות את קבוצות הדיון של אולטינט. במשך כשבוע התעדכנתי און-ליין, ובסוף, במהלך צ’ט עם מפעיל הבבס, גיליתי שאני יכול להוריד בפעם אחת את כל הדואר החדש, לקרוא אוף-ליין, ולשלוח את התשובות שלי בפעם הבאה שאני מתחבר. תוכנת ה-bluewave הותקנה במחשבי חיש קל, והתחלתי להתמכר בצורה רצינית לדיונים ארכניים על כל נושא שבעולם.

עברו חודשים בודדים בלבד וגיליתי שהפיקס היומי שלי איטי מדי: בגלל שאני מחובר דרך בבס, למעשה אני מפסיד עוד יום של העברה בכל כיוון (אני לא אכנס כאן למבנה של הרשתות האלו. תאמינו לי וזהו). בירור קצר העלה שאני יכול להתחבר כ”נקודה”, ואז לא רק שכל התהליך יהיה אוטומטי, אלא שיהיה לי מספר נקודה משלי, ובנוסף לטגליינים אוכל להשתמש גם בשורת מקור. האושר! הנקודה שלי זכתה לכינוי “the bear’s cave” (where we fight for the right to arm bears) – אחח, כמה שהייתי מבריק ושנון. בשלב זה התחילה תקופת למידה עבור אמא שלי, שלא הצליחה להבין למה אני אף פעם לא מכבה את המחשב.

לא לקח הרבה זמן אחרי זה כדי שאהפוך לדמות מוכרת בשורות אולטינט. מוניתי למשגיח של אזור הדיונים הכלליים (משרה שדומה למנהל הפורום בימינו), לצידו של יוסי גורביץ (כן, ההוא), שהיה גדול ממני אז רק בעשור (כמו היום, למעשה), ובכל זאת היה העוזר שלי ולא להפך. שם פיתחתי עקרונות שליוו אותי בהמשך לגבי תרבות דיון ראויה, עקרונות של חופש דיבור והאחריות הכרוכה בעמדה של אחראי על במה ציבורית שנאמרים בה דברים שאני לא מסכים איתם, לפעמים אפילו ישירות נגדי. בשלב מסויים נבחרתי גם להנהלה (ועדה? מועצה? לא זוכר כבר) של אולטינט, וזכיתי להיות אחראי במידה כזו או אחרת לחירובה של הרשת בזכות עצלנותי שאינה יודעת שובע. בשלב מאוחר יותר, כשהרשת כבר הייתה בדעיכה, נקראתי לדגל להיות האחראי על אזור האמנות שהתדרדר לתהומות שלא נודעו כמותן. באמצעות לחץ אלקטרוני מתון הצלחתי (לדעתי) לגרור את האזור קצת יותר למעלה, ועזבתי אותו כשחשבתי שיצליח לדאות בעצמו. כל זה לא באמת חשוב.

מה שחשוב הוא שמתישהו קבוצה של אנשים באולטינט, אליטה בעיני עצמם, התחילו לשים לב אלי, ויום אחד הזמינו אותי להצטרף אליהם. (טוב, הזמינו זה אולי מילה חזקה מדי. חטפו זה יותר מדוייק. הם לקחו לי את המוח ועד היום לא החזירו לי את החלק שקשור לזכרון לטווח קצר ובינוני). כך הגעתי לפורום2. מאז ומתמיד לא הרגשתי מתאים במיוחד לפורום. הייתי הכי צעיר שם, היחיד שלא הבין כלום במחשבים, ורחוק שנות אור מרמת התבונה והחוכמה של יתר החברים. כל פעם שפלטתי משהו הרגשתי טמבל. אבל הם חשפו אותי לדברים שאלוהים יודע אם הייתי נתקל בהם אחרת. ההשפעה של הקבוצה הזאת עלי ניכרת בכל דבר לגבי, גם, אולי בעיקר, בדברים הקטנים. החיבה שלי למוסים, למשל. או למונטי פייתון.

כשהייתי בתיכון אחותי הייתה באוניבסיטה, וקיבלה חיבור לאינטרנט. שמעתי משהו על זה, אבל לא כל כך ידעתי מה עושים עם זה. כשבאה לבקר בבית פעם ניסינו להתחבר לאוניברסיטה עם טרמינייט – תוכנת הטרמינל ששישמה את הנקודה שלי. היא ידעה לכוון אותנו לערוץ IRC, וזה היה מאוד נחמד. המשכתי לבקר שם לעיתים, אבל מרכז העניין שלי עדיין היה אולטינט והפורום. אבל דברים התחילו לזלוג, דרך הפורום, דרך התקשורת המיינסטרימית, היה ברור שמשהו קורה שם, ושהאיי.אר.סי זה לא כל מה שיש באינטרנט. משם לפה איכשהו הותקן לי דפדפן במחשב, והתחברתי ל-WWW. הייתי רוצה להגיד שנפעמתי, שהייתי המום ממגוון המידע והצבעים. אבל לא. זה היה נחמד, ומאוד יפה שאפשר לקנות ספרים דרך איזה אתר עם ממשק טקסטואלי בשם “אמאזון” (היו עוד, אבל שכחתי), אבל מה בין זה לביני?

המעבר לאינטרנט נכפה עלי בסוף על-ידי הפורום עצמו. קבוצת הדיון שלנו הועברה לרשימת דיוור ברשת, וכל אחד קיבל מקום לאתר בית בדומיין שלנו. אני כבר הייתי מחובר לאינטרנט דרך נטוויז’ן בשלב הזה, אבל השימוש שלי בו היה מצומצם למדי. אבל פתאום היה בשביל מה להתחבר: דוא”ל ציפה לי בתיבה. הרשת הישראלית התחילה גם היא להתעורר בשלב הזה עם כל מיני נסיונות ראשוניים, ואני התחלתי לקרוא פורומים, לחפש מידע ברשת, לכתוב בבמה חדשה, ליצור קשר עם אנשים ב-ICQ. אחד האנשים הללו הייתה בחורה קנדית. שנים אחר-כך נסעתי לקנדה, בין השאר כדי לפגוש אותה בפעם הראשונה. אתם יודעים לאן המפגש הזה עם קנדה הוביל אותי.

בהיותי בצבא התחיל להתגלגל בפורום רעיון מופרך. משהו על “אוניברסיטת הפורום”, במסגרתה נחלוק מהידע הרב שלנו למען הקהילה. אני, עם שאיפות עיתונאיות בזמנו, התעניינתי בצד העיתונאי של שיתוף פעולה כזה בינינו. ההברקה קרתה כשהייתי בבסיס. ומיד התקשרתי לאחד מחברי הפורום. “האייל הקורא”, אמרתי לו, והוא מיד התפקע מצחוק. כשחזרתי הביתה כתבתי על הרעיון שלי לקבוצה, ושניים נרתמו לעזור. הרעיון קרם עור וקרניים ותוך מספר חודשים עלינו לאוויר.
מאותו יום, לפני כל דבר אחר שהייתי, הייתי העורך הראשי של האייל הקורא. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתי מתחבר למחשבים שמפוזרים בקמפוס ובדקתי אם האייל שמור בהיסטוריה של הדפדפן. כשהוא היה – לא היה מאושר ממני.

שנים אח”כ, פגשתי בחורה לבליינד דייט. היא דיברה המון ולי לא היה כל כך מה להגיד. כשרצתה שאספר לה על עצמי ידעתי רק להגיד שאני עורך ראשי של כתב עת באינטרנט. הרבה זמן אחרי זה היא סיפרה לי שזה הרשים אותה נורא – אולי זה מה ששכנע אותה לתת לי סיכוי למרות שהיא בכלל לא רצתה את כל העסק מלכתחילה. לילד שלנו קוראים כרמל.

ערן, ליאור, שחר, אביבה, ויוסי לוי, תורכם.