במקום בו מוכרים ספרים

(לא, זה עדיין לא הפוסט עם רשימת הספרים למכירה, חבורת אוכלי נבלות שכמותכם! תנו לבן אדם להתאבל קצת קודם!)

היום החל התהליך המעציב של מיון הספרים שלי לספרים שאני מוכן להפרד מהם וספרים שבשום פנים ואופן לא. התהליך הוא אכזרי: ספר שהתחלתי ועזבתי באמצע, ימכר. ספר שקראתי ולא מספיק נהניתי ממנו, הולך. ספר שעדיין לא פתחתי מאז שנקנה ולא סביר שאעשה זאת בעתיד הנראה לעין – הולך. ספר שקניתי בתרגום לעברית ואעדיף כבר לקרוא אותו בשפת המקור – הולך. ספר שיהיה יותר זול לקנות מחדש בקנדה מאשר לשלוח לשם מהארץ – הולך. יש כבר ספרים עם ערך סנטימנטלי מספיק גבוה כדי לשרוד גם את הכללים הללו. הספרים של פלאניוק, למשל, לא עומדים בכלל האחרון, אבל אין לי שום כוונה למכור אותם. לעומת זאת, שורת ספרי הפינגווין קלאסיקס הארוכה שלי הולכת לאבדון מבלי שהספקתי לקרוא אפילו חצי מהם. אולי אשמור את הגיבן מנוטר-דם, פשוט משום שזה כזה ספר נפלא.

התוצאות העגומות והמעציבות לפניכם.

כל ספר שמצא את דרכו מהספריה אל הרצפה הוא אצבע שנקטעה, כל מדף שהתפנה – זרוע שנגדעה. כל כרך מעורר התלבטות חדשה. רגע אחד אני מחזיר אותו למדף, רגע אחר אני מחליף אותו באחר מהערימה שזכה להנצל מהטבח, לבינתיים.

ומקרוב:

הערימה הזו אינה סוף פסוק. בסוף השבוע אבקר בבית הורי ואנקה גם את הספריה שלי אצלם. זה אומר שאולי חלק מהספרים שפה ינצלו וימצאו מקום על המדפים שם, אבל מצד שני, ספרים רבים אחרים ימצאו את דרכם אל הרשימה ההולכת ומתהווה של ספרים למכירה.

אתם לא תאמינו לי, אבל זה הדבר הכואב ביותר בעזיבת הארץ, מבחינתי.

אני מניח שבחודשיים שנשארו לי אני אכנס למרתון של קריאת הספרים שאני מתכוון למכור – לפחות אלו שהייתי רוצה לקרוא – כדי לפחות להרגיש שניצלתי אותם כראוי. לחלופין, אולי אני אקרא ספרים שנשארו על המדפים והם יצטרפו לרשימת המכירה. נראה.

הוף.