עשרה ימים עד לטיסה לקנדה

הפוסט הזה הוא (סוג של) במסגרת פרוייקט הכתיבה הקבוצתית של אח”י דקר.

עשר מחשבות לקראת הטיסה לקנדה, בעוד עשרה ימים.

1. אחרי שהעברתי את רוב הדיסקים שלי ל-MP3, היום צריך לצרוב את התוצר לדיסקים חדשים שילקחו איתנו. אשתי הקציבה לי 10 דיסקים שמותר לי לקחת. אני אדחוף עוד כמה עודפים לתוך הכונן של המחשב הנייד, והשאר ישארו על הכונן הקשיח של המחשב השולחני, שילקח גם הוא איתנו. שאר המחשב הזה, שמלווה אותי מאז שנה ב’ של התואר הראשון, הולך לפח.

2. ביום ראשון, אם לא תהיינה הפתעות, נמיר את הכסף שלנו לדולרים קנדיים. הדילמה היא אם להמיר רק 10,000 דולר (הסכום שמותר להכניס במזומן לקנדה בלי להצהיר כלום), או את כל מה שיש לנו. הגורם המשפיע הוא שער הדולר. בשלושת החודשים האחרונים הוא עלה בלמעלה מ-10 אחוז, וזה הרבה כסף. היום התחיל לרדת קצת, אבל אי אפשר לדעת אם זה שינוי מגמה או תיקון.

3. לפי התחזית, יום שני צפוי להיות חם למדי בטורונטו – כ-30 מעלות. הממוצע הרב שנתי של הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת של יולי הוא 22 מעלות. אוגוסט – 23 מעלות. בישראל 22 מעלות זה משהו שרואים רק בלילה, אם בכלל. רק בשביל זה היינו צריכים להקדים את הטיסה.

4. כשנסעתי לקנדה בפעם הראשונה, בשנת 2000, לקחתי איתי את הארי פוטר הראשון והשני, שקניתי זמן מה לפני זה. קראתי אותם במהלך הטיול, וכשסיימתי קניתי את השלישי והרביעי (שיצא באותו הזמן), אבל קראתי אותם רק הרבה אחרי שחזרתי, כשהיה לי זמן. עכשיו אנחנו מתלבטים אם לקנות את הספר החדש בארץ, או כבר לחכות עד שנגיע לשם ונחסוך הרבה כסף. כנראה שנחכה – בכל מקרה אין לנו איפה לדחוף אותו.

5. בשנה השניה של התואר השני שלי גיליתי ברשימת הקורסים קורס על הפדרליזם בקנדה, בהנחיית מרצה אורח מאוניברסיטת טורונטו. כל כך שמחתי שמיהרתי להרשם מיד, פן יתמלא הקורס לפני שאזכר. הקורס היה מעניין, והמנחה היה אדם נחמד ואדיב. נהגתי לבוא כמה דקות לפני תחילת השיעור ולשוחח עם המרצה על עניינים שונים. סיפרתי לו על כוונתי להגר לקנדה והוא המליץ לי לבוא לעשות דוקטורט באוניברסיטה שלו. בשיעור האחרון של הקורס הוא אמר לי שאם אני אכן אבוא ללמוד שם, הוא ישמח לתת לי המלצה. כשהתחלתי סוף סוף לאסוף את המסמכים כדי להרשם, שלחתי לו דוא”ל ושאלתי אם הוא עדיין מוכן לתת לי את ההמלצה, והוא הסכים. הסברתי לו שהמחלקה דורשת שהוא יעביר את המכתב במעטפה חתומה ישירות אליהם, והוספתי שאני מקווה שזו לא טרחה רבה מדי עבורו. רק אחרי שהתקבלתי, כשעברתי על כל מיני דברים באתר של המחלקה, גיליתי שהוא עומד בראשה…

6. לא קל לארוז את כל החיים שלך לתוך חמש מזוודות (שתיים לי, שתיים לאשתי, אחת לילד, פלוס שני תיקים למטוס). אחרי בירור מקיף שעשינו הגענו למסקנה שהכי זול, למרבה הפליאה, זה להביא מזוודות נוספות ולשלם עם כבודה חריגה. יותר זול מלשלוח בדואר, ולפעמים אפילו מוותרים על זה. באל-על לא ממש מסכימים לתת פרטים לגבי הקנסות על כבודה חריגה, כי הם לא רוצים לעודד את זה, אבל אם כבר הגעת עם המזוודות העודפות, לפעמים הם פשוט מחליקים את זה וזהו. סתם שתדעו, אם יוצא לכם.

7. טיסה של 12 שעות עם ילד בן 11 חודשים זה סיוט בפוטנציה. הטיסה יוצאת באמצע הלילה, מה שנותן לנו איזה 4-5 שעות עד ליקיצה הטבעית שלו, ואז צריך להעסיק אותו במשך עוד שלוש שעות עד שהוא ירדם לתנומת הבוקר, יתעורר שוב, ועוד 4-5 שעות עד לשינה הבאה שלו. בשאיפה בשלב הזה כבר נהיה אחרי הנחיתה. אם יהיה לנו המון מזל הוא יישן בעגלה בזמן שאחנו נאסוף את המזוודות ונעבור דרך פקידי ההגירה והמכס. קנינו ערימה של צעצועים חדשים, בשאיפה שהם יספיקו כדי לעניין אותו. זה כמובן לא יספיק, כי הוא לא יסכים לשבת במקום חצי יום. אני צופה יופי של כיף ברדיפה אחרי ילד שזוחל לשאר הנוסעים בין הרגליים. אני מקווה שהם יקבלו את זה בהבנה, כי החלופה היא ילד צורח במשך כל הטיסה. חוץ מזה הוא ממש חמוד וחברותי, ואי אפשר שלא לאהוב אותו, אז אני מקווה שיסלחו לו.

8. בסוף השבוע הבא יבואו האנשים שקנו את מכונת הכביסה שלנו ויקחו אותה. אבא של אשתי יבוא עם רכב גדול ונעביר את המזרון שלנו ועוד דברים אליהם לאפסון זמני. בהמשך הם צפויים להשתמש בהם בחדר החדש של גיסי. בשלב הזה הבית שלנו יוותר ריק לגמרי פרט למה שנשאר לדיירים הבאים. את שלושת הימים האחרונים שלנו בארץ נעביר בבית הוריה של אשתי. סוג של פרידה הולמת.

9. עוד דבר שנעשה בימים האחרונים הללו זה מסיבות פרידה – מהמשפחה שלה, מהמשפחה שלי. אני מניח שגם כמה חברים יבואו להפרד, למרות שבינתיים איש לא נענה לקריאות שלי. מישהו רוצה לבוא להגיד שלום? לא חייבים. סתם, אם מתאים לכם.

10. אני נוהג להגיד שאני איש של הרגלים. זה נכון. שינויים זה לא משהו שעובר לי בקלות (למרות שהתרגלתי כבר למעברי דירה תכופים – גם סוג של הרגל), ואני כמעט אף פעם לא יוזם אותם. בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן להזיז את התחת ולהגיש את המסמכים להגירה. בגלל זה כמעט פספסתי את הדדליין להגשת המועמדות לדוקטורט. המעבר הזה לקנדה הוא הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיים שלי, וההשפעות של זה עלי יכולות להיות אסטרונומיות. דווקא בגלל זה טוב שאני נוסע בראש ובראשונה בשביל ללמוד – ככה יש לי תרוץ, יש לי משהו שמכריח אותי להגיע בתאריך הזה, ויחזיק אותי שם חמש שנים. משהו שימנע ממני לברוח חזרה לארץ כי לא קל למהגרים. ואני בטוח שלא יהיה קל בהתחלה. אבל בעוד חמש שנים – עם אזרחות בכיס והשכלה ועבודה מכניסה פוטנציאלית – זה כבר יהיה משהו אחר. ואז נצטרך לחשוב אם אנחנו רוצים לחזור או לא. ושוב אני אאלץ להחליט אם אני רוצה לשבור את כל ההרגלים החדשים שלי ולחזור לארץ, או שאני מעדיף את האינרציה שאני אוהב כל כך. אבל זה עוד רחוק כרגע. בינתיים, נשארו לי עשרה ימים לטיסה, והטיסה היא אופק האירועים שלי. אחרי זה – אללה הוא אכבר.