היום החל שבוע האוריינטציה שלי באוניברסיטה, מה שאומר מפגשים עם המון אנשים, רובם עמיתים לספסל הלימודים החל משבוע הבא, מקצתם מרצים שילמדו אותנו. אני, כחנאג’ נטול כישורים חברתיים בגרוש, ישבתי רוב הזמן בפינה ולא דיברתי עם אף אחד בזמן שכולם קשקשו אלו עם אלו. בשלב כלשהו ראה אותי אחד המרצים – ראש המחלקה, למעשה – שלימד אותי כמרצה אורח בקורס שעברתי באוניברסיטה העברית. אני בדיוק כרסמתי סנדוויץ’ עם נקניק שהוגש על תקן ארוחת צהריים. הוא התיישב לידי ושאל לשלומי, בירך אותי על כך שהחלטתי ללמוד בטורונטו והתעניין בתחומים שאני מתכוון ללמוד. המשכנו לשוחח – מדובר באדם שמעורב בפרוייקטים לקידום הדמוקרטיה והשלום ברחבי העולם, כולל בישראל ובמזרח התיכון באופן כללי. שנה שעברה, למשל, הוא היה בעיראק, בניסיון לקדם את הפרוייקט החוקתי של המדינה העיראקית. בקיצור, אדם מעניין מאוד, נעים דיבור ולבבי.
בשלב כלשהו הוא שאל אותי מה דעתי על תהליך השלום שהחל שוב ללבלב לו באזורנו. נאלצתי להודות שבין כל ההכנות למעבר וההתארגנות מחדש פה, לא ממש עקבתי אחרי החדשות כבר מספר חודשים, ואני לא באמת יודע מה קורה בארץ. ניסיתי למלמל כמה הפלצות חסרות משמעות על החמאס בעזה ומצב החסה בשטחים, ועל איך שמה שזה לא יהיה שקורה שם, אני סקפטי (מה שנכון), אבל לא שכנעתי אף אחד שיש לי מושג מה העניינים אצלכם.
בדרך הביתה הרצתי את השיחה הזו מחדש בראש, ועברה לי שורה שלא אמרתי ופתאום נראתה לי מעניינת להגיד — זה קורה לי לעיתים קרובות מדי, אם להודות על האמת — “למעשה, את השמירה על הקשר עם ענייני היום בישראל אני עושה באמצעות מקורות אלטרנטיביים, כמו בלוגים”. למה זה מעניין? כי אני באמת קורא הרבה בלוגים, לא מעט מהם בלוגים פוליטיים במובהק ואחרים שסתם נוטים לעסוק בענייני דיומא לעיתים קרובות. אתם יודעים על מה כתבו בהם בשבועות האחרונים? על המשתמטים. ברצינות – לפי הבלוגוספירה הישראלית (לפחות זו שמיוצגת בגוגל רידר שלי), סוגיית המשתמטים זה הדבר היחיד שקורה בארץ בימינו. ולא כך הוא: בדיקה זריזה בוויינט העלתה שיש שיחות בין אולמרט לאבו-מאזן, יש נייר עמדה מתגבש, ועידות פסגה מתארגנות וליברמן שפיו קוצף בזעם.
איפה כל זה בבלוגוספירה הישראלית? לא קיים. האם זה משום שהתייאשנו מכל סיכוי להסדר עם הפלסטינים? האם זה משום שאנחנו די ציניים לגבי הכוח האמיתי בשטח של שני המנהיגים הללו שמנסים להגיע להסדר?
אז תגידו לי אתם – זה מורגש? יש תחושה שהולך לקרות משהו? שמשהו זז? או שכולם באמת מתעלמים מהתהליך המדיני שהחל לו מחדש כאילו במחשכים?
ביום רביעי הבא אני נפגש עם המרצה הזה שוב. אשמח לדווח לו על התגובות שלכם.
4 תגובות על “הלו? שומעים אותי?”
לא סתם אתה קורא לבלוגים “מקורות אלטרנטיביים”.
בלוגים לרוב נכתבים מנקודת מבט אישית.
ההתייחסות ל”משתמטים” בבלוגים נובעת בדיוק בגלל זה. בגלל שכל כותבי הבלוגים שירתו או לא שירתו בצבא.
אף אחד מכותבי הבלוגים שאני מכיר לא היה או כרגע מעורב במשא ומתן המדיני.
וכמו בכל דיאטה, אסור להגזים לשום צד.
תוסיף לקורא ה RSS שלך גם כותרות מהעיתונות הממוסדת. הם כבר שמעו על הטכנולוגיה הזאת.
הבעיה עם רססים של עיתונים ממוסדים זה שקשה מאוד לעקוב אחרי הכל. במקום זה, יש לי באיי-גוגל שלי את הכמה כותרות האחרונות מויינט ואת המבזקים שלהם, ואני נכנס לאתרי חדשות מפעם לפעם, כשיש לי זמן. רק שבחודשים האחרונים לא כל כך יש לי זמן, אז סמכתי על זה שהבלוגרים הנאמנים שלי ידווחו לי על התרחשויות חשובות. לא צריך שטף גדול של פוסטים – רק איזה איזכור וקישור, כדי שאני אדע שקורה משהו.
אני מבין שאף אחד לא מעורב במו”מ, אבל לאף אחד אין שום דבר להגיד על זה? באמת?
אני לא מסכים עם חנן. רוב הבלוגרים שאנחנו קוראים הם בגיל שכן-או-לא הסכם שלום, וידידו הטוב כן-או-לא פלישה לעזה, ישפיעו על חייהם הרבה יותר מכל החלטה בקשר למשתמטים – רובנו בגיל שאחרי ההשתמטות ובמהלך המילואים.
אני חושב שההתעלמות הטוטלית נובעת מהסקפטיות, שמשותפת גם לבלוגרים וגם לעיתונות הממוסדת. גם שם אין הרגשה שבאמת קורה משהו בתחום המדיני, אלא שאולמרט מדבר עם אבו מאזן כדי להעביר את הזמן ולספק לעצמו שלל אג’נדה. העיתונות הממוסדת, מתוקף תפקידה, חייבת לדווח על דברים כאלה. לנו מותר להתעלם באלגנטיות.
גם אני חושבת שההתעלמות היא מהסקפטיות. אף אחד לא באמת מאמין שיצא משהו מהשיחות האלו, ושהן בכלל נועדו למשהו מעבר לסימון וי במשבצת של “אנחנו מדברים”.