אוויר ברים צלול כיין

מסתבר שקורים דברים אצלכם שם בארץ. משהו עם איסור זריקת פירורי עוגיות עישון במקומות ציבוריים. חובבי הסרחון כבר יוצאים מגדרם ברחבי הבלוגוספירה, כמובן.

אני לא אספר לכם מה אני חושב, כי אתם כבר בטח יודעים. במקום זאת, אני אספר לכם על מה שנתקלתי בו לגמרי במקרה פה בטורונטו.

כבר הרבה שנים שלא יצאתי לפאבים. פעם הייתי מחרף את נפשי כדי להפגש עם כמה אנשים שחיבבתי מאוד, וכדי להנות מקצת אלכוהול הסכמתי להסריח. גם למועדונים הייתי הולך כשהייתי פוחז יותר. המשותף לשתי צורות הבילוי הללו, לעומת בילויים אחרים, הוא שבשני המקרים היה לי יותר חשוב להתקלח אחרי שאני חוזר הביתה מאשר לפני שאני יוצא לבילוי.

כשהגענו לכאן, פאבים לא היו כל כך אופציה – בעיקר בגלל הילד, אבל גם בגלל שלא חשבתי שיש לי מה לחפש שם. בשביל מה להסריח?

אבל אז יום אחד התארגנה קבוצה של סטודנטים מאחד הקורסים שלי לצאת לפאב בערבו של יום. מכיוון שכישורי החברתיים לקויים למדי, שמחתי על ההזדמנות הנוספת לנסות ליצור קשרים חברתיים, אפילו במחיר של הסרחה. הקפדתי ללבוש בגדים שבכל מקרה צריכים כבר ללכת לכביסה, שינסתי מותניים, ועשיתי את דרכי לאזור של העיר שנראה עוד יותר גרוע בשעות הלילה.

כשנכנסתי פנימה, לקח לי זמן לשים לב לזה. אני מניח שבהתחלה פשוט הנחתי שמוקדם מדי בערב, וכשיתמלא יותר אני ארגיש את זה. אבל למעשה המקום היה די מלא מלכתחילה. בהמשך הוא נדחס עוד יותר – ובכל זאת, העיניים לא צורבות, הריאות לא זועקות למנוחה, ואני רואה את האנשים שיושבים בקצה השני של השולחן. פאב ללא עישון. איזו חוויה מרנינה! פתאום גיליתי שאני דווקא כן נהנה לשתות בירה. מסתבר שהסביבה שבה צרכתי בירה עד כה השפיעה עלי יותר משחשבתי. פתאום ממש לא הפריע לי לשבת שעות ולדבר עם אנשים בפאב. פתאום בילוי בפאבים הפכה לאופציה אטרקטיבית.

ובניגוד למה שגדי שמשון או גדי טאוב או איזה גדי אחר כלשהו היו אומרים, זה לא הורס את חיי הלילה, וזה לא הרס לאף אחד את הבילוי. מסתבר שאפשר להנות מאלכוהול גם בלי לשלוף סיגריה. לא, לא היו קבוצות של מעשנים מסכנים שהצטופפו מחוץ לשערי הפאב בקור הקנדי כדי להנות מהסרחון שלהם ביחד. אנשים פשוט נהנו מהאלכוהול, נהנו מהחברה ונהנו מהמוזיקה (נגיד). הסיגריות פשוט לא היו חלק מזה. כן, כשיצאתי ראיתי עוד שני אנשים שיצאו והתחילו לצעוד לכיוון תחנת החשמלית ואחד מהם הצית סיגריה. אבל לא נראה כאילו הוא סבל מזה שהוא לא יכול לעשות זאת בתוך הפאב. חלק הגיוני מהחיים: בפאב לא מעשנים.

אידיליה.

בעצם, אני כן אגיד משהו לגבי מה שאני חושב שצריך לקרות בארץ. אחד הטיעונים המקובלים כנגד איסור גורף של עישון בפאבים ומסעדות הוא שצריך לתת לכל מקום להחליט בעצמו אם הוא מקום למעשנים, מקום ללא מעשנים או מקום עם אזור עישון נפרד. תנו לשוק החופשי לקבוע, אומרים האנשים (שחלקם לא היו מסכימים לטיעון דומה לגבי כל דבר אחר בעולם, אבל מה לא עושים בשביל הסיגריה). הנה הבעיה שלי עם זה: כיום אנחנו נמצאים במצב של כשל שוק. יש פחד מיסטי כזה בקרב בעלי מקומות בילוי, שאם המקום שלהם יהיה ללא עישון, המקום יעלם מיד (כאילו שמקומות בילוי בארץ שורדים לטווח ארוך בכל מקרה). אפשר להבין אותם: למרות שהמעשנים מהווים פחות משליש מאזרחי ישראל הבוגרים, הרי שמביקור בפאב ממוצע אפשר לחשוב שהם מהווים רוב מוחץ של האוכלוסיה.

איכשהו, המחשבה שאולי הכיווניות היא הפוכה לא נראית אף פעם למפעילי מקומות בילוי. אולי כי הם בעצמם מעשנים בדרך כלל. אולי כי אם מקום אחד יפתח בלי עישון, הוא באמת יסגר כלעומת שבא בגלל שמרבית הלא-מעשנים פשוט לא מורגלים במחשבה על פאבים כמקומות בילוי, או שהם כבר הפנימו את זה שאין ברירה וככה זה (ובכל מקרה לפחות אחד מהחבר’ה שלהם מעשן, ומה – נהרוס לו את הערב עם מקום ללא עישון? חבל…).

בדיוק בגלל זה צריך “אפליה מתקנת”. אני מציע סוג של פשרה: למשך שנה אחת בדיוק יאסר עישון במקומות בילוי. בואו ניתן ללא מעשנים לצאת מהחורים שלהם ולהתרגל לרעיון שהם יכולים להנות בפאבים. בואו ניתן לאנשים כמוני לסגל לעצמנו תרבות של בילוי מתוך ידיעה שלא נחזור הביתה מסריחים עד הגג. בואו ניתן למעשנים שנה להתנסות בלגימת אלכוהול בלי סיגריות, שיגלו שזה לא כל כך נורא. אולי אפילו יותר כיף.

בסוף השנה הזו, כל בעל עסק יוכל לבחור אם הוא רוצה להמשיך עם הלקוחות הלא מעשנים, או שהוא רוצה לחזור למודל הישן, או חצי חצי. רק אחרי תקופת הניסיון הזאת, ניתן יהיה להפוך את הרעיון של פאב ללא עישון למסחרי. באופן פרדוקסלי – רק כשתהיה הרבה תחרות על התחום של “פאבים ללא עישון”, יוכלו פאבים ללא עישון להיות כלכליים.

אז מה אתם אומרים, מעשנים, אתם מוכנים להשתתף בניסוי?