מישהו, אני כבר לא זוכר מי, נתן קישור לכתבה המרתקת הזו מהניו-יורקר, אודות “העקצוץ“. הכתבה מתארת גילויים ורעיונות חדשים בתחום הנוירולוגיה, שקושרים בין התופעה המוכרת של פאנטומים בקרב קטועי גפיים לבין אנשים שסובלים מעקצוץ כרוני, כאבי גב כרוניים ושאר תופעות שבדרך כלל נוטים לשייך אותם לבעיה עצבית. על פי הכתבה, חוקרים משערים כיום כי הבעיה היא בכלל לא בעצבים, אלא דווקא במוח עצמו. אצל קטועי הגפיים למשל, ההנחה עד כה הייתה שקצות עצבים שנחתכו ממשיכים לשגר שדרים אל המוח, וכך נוצר הפאנטום. על פי התאוריה החדשה, ההפך הוא הנכון: מכיוון שהמוח הפסיק לקבל שדרים מהעצבים באזור שנקטע, הוא משלים את התחושות בעצמו על פי “ניחוש” שמתבסס על כל מיני דברים, כמו השדר האחרון שהתקבל מהאזור, סימנים ויזואליים ועוד.
כל הכתבה מרתקת, אבל משהו שתפס אותי במיוחד הייתה העובדה שרוב העצבים שנכנסים אל תוך האזור במוח שמעבד מידע ויזואלי כלל אינם מגיעים מהעין, אלא דווקא מאזורים אחרים במוח, כמו מרכז הזכרון. כלומר: רוב התמונה שנבנית אצלנו במוח כלל אינה מתבססת על השדרים (הדלים למדי) שמגיעים מהעין, אלא על הזכרון שלנו של הדברים שאנחנו יודעים שנמצאים מולנו. רובנו מכירים את הטריק המגניב שמכסים עין אחת ומניעים אצבע מול אזור מסויים בעין השניה – בשלב כלשהו קצה האצבע “נעלם” ובמקומו מופיע מה שיש מאחוריה (גרסא אחרת של אותו טריק אפשר למצוא כאן): זהו המקום שממנו יוצאים העצבים מן העין אל המוח, משמע אין שם קולטנים, אז המוח ממציא מידע לפי מה שנראה לו סביר וממלא את התמונה. התאוריה החדשה טוענת שהמוח עושה הרבה יותר מאשר להשלים חור אחד קטן ולא חשוב בתמונה שמפיקה העין: הוא ממלא את רוב התמונה הזו.
הסיבה שזה עניין אותי הוא בגלל הקשר להתפתחות של ילדים. אצל ילדים קטנים מאוד, לא קיים קבעון העצם, כלומר, כאשר כדור מתגלגל מאחורי הספה, הם אינם יודעים שהוא עדיין נמצא שם, פשוט לא בטווח הראיה שלהם. הם חושבים שהוא נעלם לחלוטין. בעת שקראתי את הכתבה תהיתי האם יתכן שמה שגורם לחוסר הזה הוא פשוט שאזור הזכרון לא יודע לשדר למרכז עיבוד התמונה את המשמעות של להיות מאחורי משהו. אינני יודע אם המכניזם שמאפשר את התפתחות קבעון העצם ידוע כבר בספרות המקצועית (אני אשאל את אשתי כשהיא תתעורר), אבל אם לא, בהחלט נראה לי הגיוני להסתכל לכיוון הזה.
4 תגובות על “גירוד ועקצוץ”
באמת כתבה מרתקת. רוב הכתבות ב http://www.artsandlettersdaily.com/#breakingnews מענייניות.
באותו הקשר, קראתי פעם ומאז אני די שם לב לנכונות העניין, שאנחנו ‘רואים’ פנים של אדם אחר רק פעם אחת (בפעם הראשונה). מאז כל פעם שאנו מסתכלים עליו, המוח עושה רישום מהיר של הבדלים ומציג לנו ‘תמונה מעודכנת’ – אלא אם כן אנחנו מסתכלים באופן מודע, עוברים פרט פרט ‘ומאלצים’ את המוח להתעדכן.
אחת הסיבות שגברים לעולם לא מבחינים בתסרוקת חדשה של האשה…
אז איך זה שנשים תמיד מבחינות בכל הבדל קטן?
בכל מקרה, אני, עם אפס זכרון לפרצופים (או לכל דבר אחר), כנראה רואה כל פרצוף הרבה יותר פעמים.
“בהחלט נראה לי הגיוני להסתכל לכיוון הזה.” משחק המילים זה בכוונה?
בהחלט מענין.