אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט “הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני”. מה בתוכנית? חינוך “חילוני” (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ”ך מכיתה א’ ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב”ע, “ערכים”, תל”י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?
יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי “משלב”, שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].
אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג’י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי “להתחבר לשורשים שלהם”, כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה “מעורבת”, כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.
אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.
העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.
לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה’?
[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.
2 תגובות על “אתם יודעים מה באמת חסר בחינוך הממלכתי? קצת דת.”
ומה עוד חסר? עוד קצת דת (והפעם חב”דניקית פרטית של לבייב):
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=1003642&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0
אני מסכימה עם הביקורת שיש לך על הזרם המשלב (סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו וכו’), אני לא כל כך מסכימה עם השאר.
אני לא בטוחה שאני נחשבת, כי למדתי בבית ספר קיבוצי-שמו”צניקי, ושם למדנו בכיתה ה’ המון דברים מעניינים שבכלל לא מופיעים בפוסט הרלוונטי שלך, ולעומת זאת חלק ניכר ממה שכתוב שם לא למדנו בכלל (טוב, בקיבוץ לימדו בשיטת ה”נושאים” ולא בשיטת המקצועות).
לעומת זאת, מה שמאוד מאוד חסר לי בבית הספר הקיבוצי שלי, לאורך כל 12 שנות הלימוד בו, זה מה בדיוק קרה לעם היהודי ומה בדיוק נכנס לארון הספרים היהודי בתקופה הלא-קצרה שבין חורבן בית שני (גג מרד בר כוכבא) לבין ראשית הציונות. מאות שנים של קיום יהודי נמחקו מספרי הלימוד שלי רק כי היה בלתי אפשרי להפריד אותן מריח הדת המסריח שדבק בהן.
למען ההגינות יצוין שכדי להשלים את החסר הזה הלכתי ועשיתי לעצמי תואר במחשבת ישראל, ולא שלחתי את הילדים (שעדיין אין לי) לעשות את זה במקומי. אבל אני כן חושבת שארצה שהילדים שלי (כשיהיו לי) ילמדו בבית הספר יותר יהדות ממה שאני למדתי בבית הספר שלי.
והמשפט שלך “כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה”חוכמה” היהודית לרלוונטית להם” לדעתי שווה דיון נוסף ונפרד, אני חושבת שהביטוי שלך “במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה” היה חריף ושלא במקומו.
למען הסר ספק: אני מתעבת ניו-אייג’ ויהדות ניו-אייג’ית בכלל זה.
הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע: RSS