וולמארט, איגודים מקצועיים ועוזרי הוראה

הוול סטריט ג’ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג’ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים ((דרך כלוב הקופים)). אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו – קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני “הצבעה” גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי – לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו “הנהלה קפיטליסטית” שמנסה “לסחוט ממני כמה שיותר”. האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ – ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו”מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א’ של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א’ לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה – ניחשתם נכון – ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א’;
3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז”מ – וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז”מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת”ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא”ל ל”נציגה” שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ – מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא”ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא”ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ”ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים “בעלי כישורים רבים יותר” (קריא: הפז”מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א’, אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.