טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ’אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) – בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.
זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.
אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים – אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.
אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.
וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.
האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.
האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?
אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.
6 תגובות על “אובדן התמימות”
לצערי המצב הזה נעשה גרוע מיום ליום.
אתה כבר לא רואה ילדים משחקים ברחוב, כי ההורים מפחדים שהילד ייפגע. אתה לא רואה דברים, שלפני שני עשורים או משהו בסגנון הם היו הדברים הכי טבעיים עבורינו, כילדים.
אותי זה מפחיד. אני חושב שלתקשורת יש צד מאוד חזק באשמה פה. מצד אחד, כל הסקופים על האנסים למיניהם ועל אותם אנשים שפוגעים ביצורים חסרי אונים, מכעיסים אותי, ואני שמח על כך שהם מקבלים את מה שמגיע להם (בהנחה שאין איזה שופט שהחליט לתת לאנס המקומי 6 חודשי עבודות שירות – וגם זה קורה לא אחת), אבל מצד שני – עצם העובדה שכל העיתון מתמלא רק בדברים כאלה, ושהכותרות הראשיות מדברות רק על זה – זה די בעייתי. הילדים שלנו ואנחנו לומדים ךהסתכל רק על הצד המפחיד והרע של החיים. לא רק על המנוכר. חסרים לי ילדים אופטימיים, אנשים אופטימיים – שיכולים לחייך לילד שעובר ברחוב בלי שייחשדו במעשה מגונה. חסרים לי חבורות של ילדים שמשחקות ברחוב, כאמור. כאלה שבונות בתים על העצים (במקומות שעוד בכלל נשארו כאלה), כאלה שמשחקות תופסת בחצר, כאלה שההורים שלהם לא תמיד עומדים לצידם או בחלון מעליהם, במבט מפוחד.
בצעירותי אני נפגעתי קשות ע”י ילדים אחרים. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים. אבל עדיין – היה לי את החופש ללכת לחבר אחרי הצהריים. היה לי את החופש לשחק, תוך שההורים שלי סמכו עליי שאני אדע לעשות את הדבר הנכון.
הדבר ש”מצחיק” אותי היום, הוא בעיקר שאפילו עכשיו, כשאני בן 34, פתאום ההורים שלי רואים בי יצור הרבה יותר פגיע. יצור שצריך להשגיח עליו, ולשאול אותי כל הזמן לאן אני יוצא ומתי אני חוזר וכאלה.
כשנסעתי לחו”ל להופעה לבד בפעם הראשונה, כשהייתי בן 14-15 בערך, הם היו מקבלים את זה שאני לא מתקשר כל הזמן. בפעם האחרונה שלי בלונדון, בנובמבר האחרון, הם השתגעו מדאגה כשלא התקשרתי או לפחות שלחתי SMS על בסיס יומי.
העולם הזה השתגע בשנים האחרונות.
אין איך להגן על הילד. צאו מזה. הדרך היחידה להגן על הילד באמת היא לשבת איתו כל יום, כל היום, בבית, הום-סקולינג, הכול. ואז יצא ילד סוציומט, ושוב דפקתם אותו.
זה יכול לקרות בבית הספר. בחופשה באילת. בבית של חבר. אז מה, לא תשלח את הילד לבית הספר? תלך איתו? תנעל אותו בבית?
גם ההוראות האלה של הכנסיה הן מצחיקות. כאילו לפני זה הכנסיה הרשתה אונס של ילדים. כאילו כומר פדופיל שם זין, no pun intended, על ההוראות של הכנסיה.
ובכלל, אני הייתי מעדיף אם כוהני דת לא היו מתקרבים לילד שלי.
אמרתי את זה מזמן, כשזה מגיע לפשעים, אני מעדיף שהפושעים יפחדו ולא האזרחים התמימים. אם זה אומר יותר שוטרים, יותר שוטרים. אם זה אומר עונשים חמורים יותר, אהלן וסהלן. אם אני לא יוצא מהבית כי אני פוחד מפיגוע או אם הבת של השכן שלי לא יוצאת מהבית כי היא לא רוצה ללכת לבד ואין מי שילווה אותה, אין הבדל. זה טרור וזה טרור. כשפוחדים, הטרור משיג את שלו. איך בולמים טרור? נו, אם היה לי מושג הייתי שולח מכתב לשר הביטחון. אבל זה שאנחנו מפגינים יכול לא רעה לבלום טרור פלשתיני ולא מצליחים לבלום טרור מבית, זה אומר דרשני.
במושב שההורים שלי גרים בו הדלתות של כולם פתוחות. שמעתי שגם בערים מסוימות בקנדה.
שתי הערות, מגדרית וקהילתית:
א. גבר לא יכול לשחק עם ילדים. על אישה אף אחד לא יסתכל פעמיים.
זה מה שבאמת עצוב לי. שזה שבמקרה יש לי אותו הרכב כרומוזומלי כמו לרוב תוקפי הילדים מונע ממני להרגיש חופשי כשאני משחק עם ילדים.
ב. זה נובע, בין השאר, מהיעדרה של קהילה. עבור רוב הילדים שאני פוגש ביום-יום, אני לא אדם זר אלא ‘אבא של רֹתם’.
זה משפיע גם עלי, אבל בעיקר על הילדים. הילד שלי (3) בדיוק בשלב עכשיו שהוא בודק את מערכת היחסים שלו עם אנשים שעוברים ברחוב – הוא שואל אותי ‘איך קוראים לו?’ ואני עונה ‘תשאל אותו’ – והוא שואל.
זה אפשרי בגלל שאת רוב האנשים שעוברים ברחוב אני מכיר יותר מ-30 שנה.
.”הוא שואל אותי ‘איך קוראים לו?’ ואני עונה ‘תשאל אותו’” – לא צריך להכיר מישהו 30 שנה כדי לענות כך. צריך לדאוג לכבוד של ילדיך כאדם עצמאי, מגיל אפס. אחד הדברים שאני מקפיד עליהם, לדוגמה, הוא שכשאני פוגש ילד זה להגיד איך קוראים לי ובן כמה אני כשאני שואל אותו את אותן השאלות.
קראתי איזה מאמר לא כל כך מזמן (ואני לא זוכר איפה, או הייתי מלנקק) של גבר אמריקאי בעל אותה תלונה בדיוק. הוא מספר שהוא בא לקחת את הילד שלו מהגן, ושאר הילדים קופצים “הנה אבא של בילי”, ורצים לחבק אותו, כשהוא מנסה להתחמק כדי שלא יראה כאילו הוא נוגע בהם באופן חשוד. הוא האשים את מערכת המשפט ואת ההיסטריה ההורית, שבסופה כל חיבוק יכול להגיע למאסר. חבל.
הבעיה, מודי, היא שלא כולם כמוך.
והבעיה הקשה יותר היא שאדם שחי בתל אביב, לא יודע האם מי שעובר מולו ברחוב הוא מהסוג הזה או לא.
אתה יכול ללמד את הילד שלך כמה שאתה רוצה לשאול מבוגרים שאלות; ברגע שהוא ישאל שאלה את המבוגר האנטיפט ויקבל בתגובה צעקות – או פרצופים – במקום תגובה, הוא יפסיק לשאול. בקהילה אני יכול ללמד אותו את מי לשאול ואת מי לא, ובקהילה לא מסתכלים על ילד ששואל אנשים שלא מהמשפחה שלו שאלות כעל נודניק.
זה לא מה שהתכוונתי.
אם השאלה “בן כמה אתה” היא שאלה שראוי לשאול ילד, היא גם שאלה שראוי לשאול מבוגר. מעצבנים אותי מבוגרים שדורשים מילדים תשובות ל “איך קוראים לך”, אבל לא יענו על אותה השאלה.
וכששואלים את הבת שלי בת כמה היא, היא עונה “אני בת חמש. בן כמה אתה?”. אני לא חושב שמישהו יענה בצעקות – אם הוא אנטיפט, הוא לא היה מתחיל את השיחה בכלל.