אחד הדברים שהכי קשה לעשות זה לנקות את ההארד-דיסק. אנשים נורמליים, כמובן, פשוט קונים כונן נוסף, בגודל שפוי, לא ה-30 ג’יגה המסכנים שלי. אבל אני משתמש בלפטופ כמחשב היחיד שלי, נכון לעכשיו, ולהחליף כונן קשיח זה סיפור. העניין הוא שהכונן שלי מרוצף בעשרות מיליוני תוכנות קטנטנות שהתקנתי אי אז בעבר הרחוק. כל אחת מהן שוקלת כמה מגה בודדים, ולא שווה להטריח את עצמי בשביל להסיר אותן, אבל בסך הכל, מסתבר, זה משאיר לי מעט מאוד מקום. העסק נהיה עוד יותר צפוף כשמוסיפים לזה למעלה מארבעה ג’יגה של מוזיקה שהעברתי לפורמט מפ3 לפני שעזבנו את הארץ (זה, כמובן, לא כולל עוד עשרה דיסקים צרובים של עוד מפ3ים. יש שני ארגזים לא קטנים של דיסקים שמחכים לאבא בארץ), ואת הארבעה ג’יגה (אנד קאונטינג) של תמונות שהולכות ומצטברות במיוחד מאז שיש לנו ילד. ואם אני עוד רוצה להוריד פרקים של תוכניות ולא לצפות בהן רגע אחרי שהן יורדות, אז בכלל לא נשאר מקום לכלום.
אה, וכמובן, הצורב שלי שבק חיים, כבר לפני כמה חודשים.
אז אחרי שניקיתי כל מה שאפשר לנקות, החלטתי לשרוף את המועדון ולרכוש צורב דויד חיצוני, וכך היה. עכשיו הוא נח פה לידי, תופס חתיכת שולחן מאסיבי וכל כולו הבטחות מתוקות של 4.7 ג’יגה שיתפנו להם מהכונן בהינף כפתור. מחר נקנה גם דוידים לצריבה. כי אני עובד שוואיה שוואיה.
אגב, בשבוע הבא, לרגל יום הולדתו של הקטנצ’יק ((ש, אגב, למד להגיד מוס!)) ולכבוד סוף השבוע המאוד ארוך שנזכה לו בגלל יום השתלמות של עובדי הגן ביום שישי וחג אזרחי ביום שני, אנחנו מתכננים טיול של שלושה ימים לפארק אלגונקווין, ביוזמת אשתי היקרה. מגניב!
11 תגובות על “ניקוי אורוות”
ללפטופ שאינו מאותגר USB2 אפשר להוסיף הארדיסק חיצוני בנפח גדול בעלות נמוכה.
נכנסתי מהרסס כדי להגיד בדיוק את מה שקצח אמר. עדיף בהרבה על צריבת דיסקים, שהרי החומר שעליהם לא יהיה נגיש מיידית. אני הגזמתי ורכשתי דיסק של 500 ג’יגה (468 בפועל, תודות לשיטה הידועה של היצרנים), ועדיין יש לי 284 פנויים אחרי חצי שנה של שימוש. כמו בדוא”ל, פשוט הפסקתי למחוק דברים. ממש נוח, ולדעתי גם לא הבדל כזה משמעותי בעלות כשמסתכלים לטווח רחוק.
(כן, הבנתי שאת הצורב כבר קנית, אבל הוא לא יזיק ממילא. כדאי לוותר על הדיסקים…)
נ.ב. לוותר על רכישת דיסק חיצוני מן המוכן של Western Digital. מחזור הספין-דאון-ספין-אפ פשוט מעצבן אחרי כמה זמן.
הייתי צריך צורב דיסקים בכל מקרה, שלא תבינו אותי לא נכון (למשל, כדי שאני אוכל לצרוב דיסקים נבחרים מהאוסף שלי לשימוש במערכת מאותגרת המפ3 באוטו שלי). אני לא בטוח למה, אבל יש לי חשדנות כללית כלפי הארד-דיסקים חיצוניים.
דובי, תבדוק מה קורה בבלוג שלך, הפוסט הזה לא מלפני חמש שנים?
רק 4 ג’יגה של מוזיקה? *תוכנות* שתופסות מקום? צריבה כפתרון? לפנות את הדיסק בדליים בגודל דיוידי?
פתאום קלטתי שבקנדה משדרים דוקטור הו במקביל לשידור בביביסי (כך שלזה לפחות אתה לא חייב טורנט), אבל חוץ מזה קשה להבין איך אתה מסתדר.
דותן, 11 ג’יגה של מוזיקה, ליתר דיוק – השאר על דיסקים.
הפוסט לא מלפני חמש שנים, אבל המחשב כן, וכך גם הכונן הקשיח שלו, על כל 30 ג’יגותיו.
איך אני מסתדר? בקושי. תרומות לרכישת מחשב חדש תתקבלנה בשמחה.
בפעם הבאה אני ממליץ לך על שימוש בתוכנה קטנה ונחמדה בשם Windirstat שתראה לך בדיוק כמה כל דבר במחשב תופס, ובפרט האם כל אותן תוכנות של 2 מגה באמת גורמות נזק או שהן בטלות בשישים (לרוב הן בטלות בשישים, ובמקום זה אתה מגלה שבאיזו פינה שכוחת אל בדיסק יש קובץ של 5 ג’יגה ששכחת ממנו).
דותן, חוץ מזה – כשדויד לצריבה עולה לי בערך שקל וחצי, זה הופך את כל הבלאגן של כונן קשיח נוסף לקצת מיותר.
גדי – תודה. אפילו שלא נתת קישור והייתי צריך לעשות גוגל שלם לבד.
דב, הרדיסק חיצוני. עכשיו.
למרות שזה נראה בעיה, לרוב זה לא כזה מסובך להחליף כונן קשיח גם בניידים; פשוט הפוך את המחשב ותפתח את כל הברגים עד שתראה משהו מוכר. לשימוש שותף זה עדיף בהרבה על כונן חיצוני (שעושה רעש) או על צריבה (שלוקחת זמן, והיא לא עמידה ולא נגישה). עשיתי זאת בעצמי לפני חודשיים, לאחר מספיק שנים עם כוּלה 40 ג’, ועברתי לכונן משיח חדש של לא פחות מ-160 ג’.
דובי – באמת הגיע הזמן ל-HD נייד. מאז שקניתי את ה-250GB בסינגפור לפני שנה, אני פשוט נהנה יותר.
ולגבי עניין ה”מוס” – איש, איך יכול להיות שהוא למד לומר “מוס” לפני שהוא למד לומר את המילה “בירה”?
תוקם וועדת חקירה..
[…] תסתכלו טוב טוב על התמונה הזו, של הגב שלי. זו התמונה האחרונה שהמצלמה שלנו תצלם אי פעם. שניות ספורות לאחר שצולמה, הסירה שלנו התהפכה. אני לא בטוח למה. אולי חתרתי לא נכון, אולי פיזרנו את המשקל של שלושתנו לא טוב, אולי הטעות היא בכך שישבתי על הספסל במקום בתוך הסירה, וכך הגבהתי את מרכז הכובד שלנו אל מעל לדופן. אני לא בטוח. מה שאני בטוח הוא ששלושתנו, על תיקנו, מצלמתנו, ציודנו וסלולרינו נזרקנו לתוך המים שגם בסוף הקיץ (כן, פה כבר נגמר הקיץ) הם עדיין די קרירים. כפי שאפשר לצפות, הייתה הרבה בהלה. הילד נכנס לבכי היסטרי ואשתי בקושי הצליחה להחזיק אותו. מיהרתי להפוך את הסירה וזרקתי את הילד פנימה. עזרתי לאשתי להכנס גם כן, אבל הסירה הייתה חצי מלאה במים ושקעה, כך שאני נשארתי בחוץ וניסיתי לתמוך בה ולמנוע את שקיעתה עמוק יותר. הקופסא שהכילה חבל ומשרוקית, שנתנו לנו לפני שיצאנו לדרך, צפה לה כמה מטרים ממני, ואני ניסיתי לתפוס אותה בעת שאשתי צעקה לעזרה – לא הספקנו להתרחק יותר מדי, למעשה עוד אפשר היה לראות את המזח. לבסוף פתחתי את הקופסא ושלפתי את המשרוקית, אבל בשלב הזה כבר סירות ההצלה היו בדרך אלינו. אשתי והילד הועלו לסירה אחת ואני טיפסתי לאחרת, והחזירו אותנו אל המזח. הילד עדיין היה מבוהל וקפוא, אבל אחרי שהחלפנו לו בגדים הוא נרגע די מהר. בינתיים החבר’ה בהשכרת הסירות החזירו לנו את הכסף בלי שנבקש אפילו – לא היינו על הסירה רבע שעה אפילו. שלושתנו היינו ספוגים במים, כמובן. הסלולריים שלנו יצאו מכלל תפקוד והמצלמה, די בברור, מתה. (מאז הסלולרי שלי, שדווקא היה הכי הרבה זמן בתוך המים, חזר לחיים. את השני אנחנו צריכים לקחת לתיקון). החלפנו בגדים באוטו למה שהיה לנו שם, וחזרנו מבויישים לחדר שלנו. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מפה והלאה אין תמונות. אחרי הצהריים יצאנו למכבסה המקומית כדי לייבש את הבגדים שלנו, כולל הנעליים שלי – לאשתי ולילד היו סנדלים ספייר, לי לא. עצרנו וקנינו לי נעלי בית בדולר, איתם הסתובבתי בעיר בעת שאנשים נעצו בי מבטים מוזרים. גם קפצנו לחנות צילום שם ובדקנו אם כרטיס הזכרון של המצלמה שרד. כפי שעיניכם רואות, הם יכלו להוציא ממנו את כל התמונות וצרבו לנו אותן על דיסק (אתם רואים שטוב שקניתי צורב חיצוני?). […]