הסקרנות גברה עלי, ולכן צפיתי בפרק הראשון (הכפול) של 90210, ה”דור החדש” של בוורלי הילס 90210, אותה סדרת נעורים מיתולוגית שקבוצת הגיל שלי צפתה בה באובססיביות. והרי זו הייתה המטרה של הצגת הסדרה הזו כסדרת המשך. מדובר, בסופו של דבר, באופרת סבון נעורים סטנדרטית לחלוטין בנוף הנוכחי (שעוצב, במידה לא מועטה, ע”י בוורלי המקורית). הסיבה היחידה לזרוק עליה את המטען של בוורלי היא לגרום לאנשים כמוני – ממש לא קהל היעד הנורמלי של סדרות כאלו – להתעניין בה. אבל מה יש בסדרה הזו שהופך אותה לבוורלי? לא הרבה. כן, הייתה הופעת אורח של ברנדה, וג’ני גארת’ (קלי, בשבילנו) קיבלה תפקיד קבוע (מי היה מאמין שהבלונדינית הכי פוסטמה של ווסט בברלי תהפוך ליועצת של בית הספר!), וגם ההוא מהפיץ’ פיט עשה איזה קמאו קטן.
וכן, הסיפור מתחיל מצמד אחים שבאו מעיירה קטנה לבוורלי הילס הגדולה ותוך יומיים הפכו לילדים הכי פופולריים בבית הספר בזכות הקסם והחוכמה שלהם (הטוויסט: האח הוא מאומץ, והוא גם שחור!). אני לא מספיק מתמצא, אבל אני מניח שהרבה סדרות מתחילות דרך דמות של אאוטסיידר שנחשף לסיטואציה המרכזית של הסדרה לראשונה יחד עם הצופה – זה הופך את האקספוזיציה להרבה פחות מעושה.
אבל 90210 מהוקצעת מדי. 90210 היא לבוורלי הילס כמו שה-O.C. לשכונת חיים. היא באה אחרי הרבה יותר מדי דורות של דרמות נעורים, ובסופו של דבר נראית בדיוק כמוהן. לבוורלי הילס הייתה מידה של חדשנות. טוב, חדשנות זו מילה חזקה מדי בשביל אופרת סבון. נקרא לזה “ראשוניות”. בוסריות. השחקנים התחילו את דרכם הרבה פחות בטוחים באיך הם צריכים להתנהג, וגם הכותבים לא ממש ידעו לאן לקחת את הדמויות. עצם העובדה שבוורלי התחילה את דרכה עם פרקים “נושאיים” (כמו דרמות וסיטקומים, ובניגוד לאופרות סבון שם עלילות נמשכות על פני פרקים רבים, מתערבבות אחת בשניה בלי להגיע לשום סיום או פתרון ברור בשום שלב), ועברה למודל של אופרת סבון רק אי שם במהלך חייה (אחרי העונה הראשונה?), כבר מראה עד כמה כל העסק היה ניסוי ותעיה. 90210 מגיעה עם נוסחה מוכנה מראש, יודעת בדיוק לאן היא הולכת – ופה בעצם הבעיה, כי גם אנחנו יודעים.
אין ספק, תהיינה תהפוכות עלילתיות, טוויסטים מפתיעים ותפקידי אורח בלתי צפויים. אבל האם משהו מזה באמת יגרום לי לרצות להמשיך לראות את הסדרה? כנראה שלו. רק בפרקיים הראשונים עבר דיקסון ווילסון, הבן המאומץ, משהו כמו חמש או שש תהפוכות משנות חיים. אף אחת מהן לא הפתיעה, יש להעריך, את הצופים. לברנדון זה לא היה קורה.
זה לא שהייתה כזה צופה אדוק של בוורלי המקורית. ראיתי, די במקרה, את הפרקים הראשונים, ומשם והלאה צפיתי כשיצא. אבל, אולי בגלל שאני הייתי צופה פחות מיומן ואולי בגלל שהז’אנר היה פחות מוגדר אז, הייתה לי תחושה אמיתית של עניין (מצומצם, אבל עניין) בחיי הדמויות בסדרה. הארועים המופרכים שקרו שם זכו להד בחיי החברה שלנו ((פעם, אני לא זוכר למה, הפגינה כל השכבה שלי בתיכון כנגד החלטה כלשהי של המנהל. איפשהו במהלך הארוע מישהו התחיל – וכולם החרו החזיקו אחריו – לקרוא “דונה מרטין גרדואייטס!” זה, בעצם, הדבר המשמעותי היחיד שאני זוכר מהעסק.)). היום, קשה לי לראות את זה קורה, ולו משום שזו סדרה אחת מיני רבות.
מה שמוזר הוא שגם בתוך המהוקצעות הזו, הכותבים זורקים פנימה דברים די תמוהים. הבחורה הגותית המוזרה שמופיעה כאתנחתא קומית פחות מזכירה לי דמויות מקבילות מבוורלי המקורית, ויותר את סקריץ’ מ”הצלצול הגואל”. לא ברור בכלל איך היא עברה את כל שלבי ההפקה.
ויש גם את שאלת הגילאים. איך באותה שכבה בדיוק לומדות אחותה הקטנה של קלי והבת של אנדריאה? עברו בדיוק 18 שנים מאז עלתה הסדרה המקורית. כדי לקבל את ההנחה הסמויה שהתלמידים שאנחנו רואים עכשיו הם ילדיהם של מי שלמדו באותה שכבה אז, אנחנו צריכים להניח שכולם התחילו להשריץ בדיוק בגיל 18. שזה הגיוני, בעולם של בוורלי, אבל עדיין מרגיש קצת מוזר.
אז לא, אני כנראה לא אצפה בשאר פרקי הסדרה. אני גם מהמר שהיא לא תשרוד מעבר לעונה שניה. אבל לך תסמוך על אמריקאים…
אגב, טריוויה קטנה שגיליתי הרגע בימד”ב: הבחורה שמגלמת את האחות במשפחה שבמרכז הסדרה שיחקה גם בגרסת “הדור הבא” של דגראסי – עוד סדרת נעורים שנס ליחה ובכל זאת הוחזרה בכח לחיים.
3 תגובות על “90210”
במסגרת יותר מדי שעות בטלה כפויה בשבוע האחרון[1] הגעתי לתובנה המעמיקה שהסדרה *שבאמת* צריך להחזיר למסך היא “צעירי תל אביב”. לא “צעירי תל אביב – הדור הבא” או משהו כזה. פשוט לשדר מחדש את שתי העונות הראשונות של “לא כולל שירות” ואחר כך את “הקיץ האחרון”. או להפך, לא כל כך משנה.
[1] במסגרתן, כמה משעשע, מצאתי את עצמי בוהה במה שהתגלה בהמשך כאחד הפרקים של דגראסי הדור הבא. באמת!
אנדראה נכנסה להריון לא רצוי באחת השנים הראשונות בקולג׳.
מה שדרקונית אמרה.
בימים ההם היה לי טור שבועי א-לה צפניה באתר הפרטיזני שהקמתי על שרתי המערכת הצבאית שעבדתי עליה בשם “לאסט וויק או בוורלי” ואני זוכר כמה שמחתי אז שהלידה של אנדריאה נרשמה כאירוע זניח למדי בפרק ולא עמדה במרכזו.