אחד הדברים הראשונים שלמדתי בלימודי התקשורת שלי היה שהבעיה המרכזית של הטלוויזיה כמדיום חדשותי היא שהטלוויזיה הופכת כל נושא לאישי. אי אפשר להראות בטלוויזיה מושגים מופשטים, אלא רק את התגלמותם בבני אנוש שמסוגלים לדבר, לזוז ולייצג את המושג. בעיתון אפשר לכתוב על “מפלגת העבודה”, אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות את אהוד ברק שמייצג את המפלגה. בעיתון אפשר לכתוב על “ארצות הברית”, בטלוויזיה אפשר רק להראות את בוש. בעיתון אפשר לכתוב על “עוני”, אבל בטלוויזיה אפשר רק להראות אנשים עניים.
כשמדובר על פוליטיקה, המשמעות היא פרסונליזציה של הבחירות – קשה קצת להאמין, אבל בארה”ב לא היו עימותים עד שנת 1960. בשנת 1932 רוזוולט היה המועמד הראשון אי פעם לנשיאות שטרח להופיע באופן אישי בועידת המפלגה כדי לקבל המינוי. כשתומאס אדיסון הקליט את שני המועמדים לנשיאות בשנת 1908 ומכר את ההקלטות לציבור הבוחרים, עצם הרעיון שמועמדים למשרת הנשיאות בכלל יפנו ישירות אל הציבור היה חדשני. בישראל, כמובן, הכל התחיל הרבה יותר מאוחר. את הפרסונליזציה של הבחירות נהוג למקם בישראל ב-1992, כשבפעם הראשונה מפלגה בישראל שינתה את שמה הרשמי על פתק ההצבעה כדי שיכלול את שם המועמד שלה לרשות הממשלה: מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. מפלגת העבודה עשתה זאת, בין השאר, כדי לנסות ולהקדים, לפחות בהרגשה, את יישומה של שיטת הבחירות החדשה שהרסה כל חלקה טובה (ולא היו הרבה) בפוליטיקה הישראלית לאורך העשור הבא. הרבה מים עברו בירדן בין ה-ט'(רנספר) של מולדת ועד ל-ל'(יברמן) של ישראל ביתנו: בין הרעיון המופשט ועד לאישיות כמרכז התמונה.
גם כשמדובר על עוני המשמעות היא פרסונליזציה, וכמו שבפוליטיקה הפרסונליזציה הביאה איתה את הקמפיין האישי השלילי, כך גם הפרסונליזציה של העוני מסיחה את דעתנו מהבעיה החברתית המגולמת במילה הזו, לבעיה האישית של הפרטים העניים. שתי דרכי התמודדות יש עם העניים כאנשים עם בעיה פרטית. החיובית יותר היא הנסיון לעזור לאנשים הללו. אחת לכמה זמן יפציע סיפור חדש על מסכי הטלוויזיה, על אם חד הורית שדרה עם שני ילדיה בחדר מדרגות. בעקביות דייקנית, למחרת יספרו לנו במהדורה על כל הטלפונים שזרמו למערכת עם הצעות למגורים, לסיוע כלכלי, לעבודה. כולנו נרגיש טוב – סוג של קתרזיס – ונדע, כאחד, שנפתרה בעיית העוני בישראל. טוב, לא בדיוק, נפתרה בעיה של אשה ענייה אחת. אבל העניים האחרים – ופה זו כבר דרך ההתמודדות השניה – הם עצלנים, בטלנים, אוכלי חינם, שילכו לעבוד. או, במקרה הטוב, הם משוגעים, צריך לאשפז אותם וזהו. כי לכל עני יש סיפור אישי. אין הרבה סיפורים שמתחילים ב”אחרי הצבא הלכתי ללמוד רפואה” ונגמרים ב”היום אני חסר בית”. בדרך כלל אפשר לזהות בסיפורו האישי של כל עני את כל אותן נקודות בחיים שאפשר היה לעשות משהו אחר, שאדם עם יותר כח רצון, יותר מוטיבציה, אולי יותר שכל, היה מצליח להפוך באמצעותו את חייו לסיפור הצלחה. אבל האנשים הללו, הם לא עשו זאת. אפשר למצוא הסברים, ואפשר למצוא תירוצים – אפשר להגיד שהם גדלו בסביבה שלא עודדה אותם להישגיות, או שהם למדו בבית ספר שניתב אותם מראש למסלול מקצועי שמנע מהם אפשרות להתקדם בחיים, או שהם נתקלו בגזענות מבנית שדיכאה אותם וסגרה בפניהם מסלולי קידום. זה לא כל כך משנה מה ההסבר.
השאלה שצריכה להשאל היא האם ייתכן שלכל כך הרבה אנשים “מגיע” להיות עניים? האם אין במספרי העניים בישראל (כמו גם במדינות אחרות במערב) כדי להצביע על כך שישנה בעיה מבנית כלשהי? שהאידאל הקפיטליסטי לפיו מי שאינו מסוגל להמשיך במרוץ לעד צריך ליפול בצד הדרך, הוא לקוי קצת, מבחינה מוסרית? שרעיון הכלכלה החופשית נוצר כדי לשרת את בני האדם (הממשיים, אלו שמופיעים בטלוויזיה) ולא את המושג המופשט של “הכלכלה”?
העוני לא יעלם, לא במחי יד וגם לא אחרי כל תוכניות הרווחה שבעולם. אבל את העוני אפשר להפחית, ואפשר לצמצם את ההשפעה ההרסנית שלו על חיי אדם. את זה אי אפשר לבצע כל עוד העניים הם בעינינו פרטים שיש להם בעיה (שאפשר לפתור באופן פרטני). רק הכרה בעוני כבעייה חברתית שמצריכה הרתמות של כל החברה כדי להביא לתקנה, תוכל להביא לשיפור במצב.
—
ה-Blog Action Day, שחל היום ושבמסגרתו מופיע הפוסט הזה, עוסק בעוני. נראה לי, מעיון באתר שלו, שהם מכוונים יותר לעוני המרוד של מדינות העולם השלישי. גם את העוני הזה מנסים ארגונים מסויימים לפתור בצורה פרטנית. אנשים במערב נקראים “לאמץ” ילד במדינת עולם שלישי על ידי תרומה של דולר ליום. ה”הורים המאמצים” מקבלים תמונה של הילד וספרון עם סיפורו של אותו הילד. לפעמים, אולי, הם מקבלים מכתבי תודה מילדם המאומץ. כל תרומה כזו, כמובן, היא פעולה נאצלת, ובטח שיותר טובה מלא לעשות כלום. אבל גם כאן, כמובן, הפתרון לא יבוא מדולר ליום, גם אם מליוני אנשים יצטרפו ליוזמה. אבל אין לי כל כך מה להגיד על העוני בעולם השלישי. אותי יותר מטרידים האנשים שחיים ברחוב פה בטורונטו, והאנשים בארץ שלא יודעים אם זה לא יהיה גורלם בחודש הבא. אני לא אוהב את הביטוי “עניי עירך קודמים”, אבל לפחות במדינה דמוקרטית, שבה יש לנו יכולת (תאורטית) להשפיע על סדר היום הציבורי, עניי מדינתנו קודמים.
רונלד אינגלהארט זיהה בזמנו שינוי בין-דורי, ממתן חשיבות עליונה לנושאים של פרנסה ומשפחה, לנושאים של מימוש ופיתוח עצמי. מי שגדל בחברת שפע נטולת מלחמות ומחסור, אמר אינגלהארט, יגדל לראות את הדברים הללו כמובנים מאליהם. הוא כינה את התפיסה החדשה הזו “פוסט-מטריאליזם”. המעניין בשינוי הזה הוא שבעוד שהמטריאליזם הסתדר באופן עצמאי על קו העימות שבין המעמד העליון למעמד התחתון, בפוסט-מטריאליזם אין קו פילוג ברור: חברה שכולה פוסט-מטריאליסטית, על פי אינגלהארט, היא חברה שהגיעה ל”סוף הפוליטיקה”.
אני לא חושב שבישראל יש מקום לפוסט-מטריאליזם. במדינה שמעולם הכלכלה לא היוותה בה נושא מרכזי, המטריאליזם אינו האידיאולוגיה המרכזית שיש להחליפה. בישראל מזה עשורים ששתי החלופות העיקריות סובבות סביב נושאי חוץ ובטחון. הדורות שגדלו בימי מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, לבנון – הם עיצבו את סדר היום שלנו, בין אם באו משמאל או מימין, סביב הפתרונות הדרושים לבעיות המיליטריסטיות. אבל הדור שהתחיל פחות או יותר אחרי שאני נולדתי, אנשים שעבורם מלחמת לבנון היא משהו שקרה כשהיינו תינוקות, שהדבר הקרוב ביותר למלחמה שהיה לנו בתקופה המעצבת שלנו היה השהות בחדר האטום במלחמת המפרץ – אנחנו יכולים להתחיל את השינוי לכיוון סדר יום חדש. הכיוון שלנו צריך, לפיכך, להיות יצירת אידיאולוגיה פוסט-מיליטריסטית. לא “פציפיסטית”, שהיא למיליטריזם בערך כמו שסוציאליזם הוא למטריאליזם, אלא משהו שונה בתכלית, משהו שהבטחון הצבאי של המדינה הוא מובן מאליו עבורו: צריך לשמר אותו, אבל לא צריך לבנות אותו כאילו מאפס. בניה מחדש של מדינת הרווחה, על בסיס עקרונות אזרחיים ליברליים, צריכה להיות הפרוייקט של הפוסט-מיליטריזם. יצירת חברה שבה הפוסט-מטריאליזם יכול להבנות. זו צריכה להיות המשימה של הדור שלנו, כדי שהדור שיגיע לפרקו בישראל בשנות ה-30 של המאה ה-21 יוכל, סוף סוף, להדביק את הדור שחוויות ההתבגרות שלו מרוחות על אינספור הסרטים שמתעדים את שנות ה-60 בעולם המערבי.
21 תגובות על “בין “עוני” כבעייה חברתית לבין “עניים” כפרטים שיש להם בעיה – Blog Action Day 2008”
זה די מה שהתכוונתי בפוסט קודם שלי בלי להגיד את המילה הנכונה: הקרב בין הסוציאליזם לקפיטליזם מתרחש בתוך המסגרת המטריאליסטית. הפתרון, אם יש, חייב לבוא מחוץ למטריאליזם.
פוסט מעניין.
1. בפסקת הסיום אתה בעצם אומר “הלוואי והילדים שלי לא יצטרכו ללכת לצבא”; בניסוח האלטרנטיבי הזה אתה בעצם נשמע כמו קלישאה, ובאמת אני שואל: למה אתה טוען ש*אנחנו* לא הדור הפוסט-מטריאליסטי? תסתכל על המתגייסים של היום לעומת המתגייסים של פעם. לדעתי זו דוגמה מדוייקת ל”מימוש עצמי” ואינדיבידואליזם לעומת “קודם כל המדינה”.
2.
בשנות ה- 60 בעולם המערבי לא היה עוני? האם בכלל יש מדינה שאין בה עוני? ע”פ אורוול בכל צורת שלטון תמיד המדינה מסתדרת בצורת 3 מעמדות. תמיד יש מעמד נמוך. ברור שאפשר וצריך לשפר את תנאיו ולצמצם את גודלו.
3.
אפריקה: אני תוהה לפעמים אם אנחנו (ישראלים) לא מתעלמים מדי מגודל הבעיה. זה נושא שלא ממש מעניין את רובנו, כולל פעילים חברתיים רבים. אבל ייתכן ודווקא אנחנו כישראלים צריכים לתת יותר תשומת לב למתרחש שם, לדעתי:
א. העניין ההומניטרי עקב “התנסותנו” עם השואה (הנושא “נטחן” עד דק בעקבות פליטי דרפור, אבל שים לב שמדברים על זה רק כשזה מגיע אלינו פיזית)
ב. יש הרבה איסלאם באפריקה, ובפרט מדינות עוינות לנו. תוך חוסר ידיעה מוחלט, אני תוהה האם אין סכנה שאפריקה, בגלל העוני והמלחמות, תהפך בעתיד ברובה למעצמה איסלאמית קיצונית וחזקה (משאבים וכח אדם: לא חסר), שתציב כאויביה את השטן הקטן והשטן הגדול?
תודה, אורן.
1. א. באמת הלוואי.
ב. זה לא מה שאמרתי. דווקא הדגשתי שאני לא חושב שנצטרך להפסיק לשמור על בטחון ישראל, אלא רק שההרגשה כאילו קיימת סכנה קיומית למדינה עצמה, כבר לא כל כך שם.
ג. ברור שאימצנו אלמנטים מסויימים של הפוסט-מטריאליזם — אנחנו לא מנותקים משאר העולם המערבי — אבל אלמנטים רבים אחרים חלשים מאוד אצלנו, למשל התנועה הירוקה. חוץ מזה, ההרגשה הסובייקטיבית שלי היא ש”מימוש עצמי” בישראל עדיין מוגדר במונחים מטריאליסטיים: להשיג עבודה שמכניסה המון כסף, או, טוב יותר, להרוויח הרבה כסף בלי לעבוד. פוסט-מטריאליזם זה לא “קודם אני במקום קודם המדינה” – זה אינדיבידואליזם אלמנטרי. פוסט-מטריאליזם זה, בפשטנות מה, “קודם הנשמה במקום קודם הכסף”.
2. תמיד היה עוני, תמיד, כנראה, יהיה. הדור שהגיע לפרקו בשנות ה-60 הוא הדור שרובו היה בן המעמד הבינוני, שלא ידע את המחסור שידעו הדורות שלפניו – אלו שגדלו בזמן מלחמות העולם והשפל הגדול. לא כל הדור פוסט-מטריאליסטי — כך טען אינגלהארט, הוא לא דיבר על תהליך דורי אלא תהליך אינדיבידואלי שפשוט קרה בתכיפות הרבה יותר גבוהה בדור שנולד אחרי מלה”ע השניה — אבל חלקים הרבה יותר גדולים ממנו הם כאלה, בהשוואה לדורות קודמים.
3. א. אני לא מבין מה בין השואה לבין העוני באפריקה. אני חושב שזו חוצפה שישראל לא הרימה את קולה בנוגע לרצח העם בדרפור, ואפילו לא טרחה לסייע לפליטים שהגיעו לפתחה, אבל העוני באפריקה? איך זה קשור?
ב. איסלאם אין משמעו שנאה ליהדות. היריבות בין מדינות ערב לישראל קשורה בהרבה נושאים, לאו דווקא באיסלאם. אפילו המעורבות של איראן בסכסוך הישראלי-ערבי נוגע הרבה יותר ליריבותיות בתוך העולם המוסלמי מאשר לסוגיה היהודית-מוסלמית. אני לא חושב שיש סיבה לחשוב שבגלל שחלקים מאפריקה יקצינו את האיסלאם שבהם, הדבר יוביל להפניית חיציהם לעברנו.
בשביל להיות אנטי-אמריקאי, אגב, לא צריך להיות מוסלמי. מספיק להיות צרפתי, למשל (אם כבר מדברים על השפעות חשובות על אפריקה).
ללב גרינברג יש את התיאוריה של ‘השלום המדומיין’ – הוא טוען שבשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים, הישראלים הניחו שהסכסוך הסתיים ופנו להתעסק בנושאים אחרים – ממזרחיות ועד זכויות אדם. על רקע זה צמחה גם הפוסט-ציונות. רק ששכחנו שעדיין יש סכסוך, לא שמנו לב מה קורה בשטחים – וזו אחת הסיבות שאוסלו נכשל.
דרומי – ההבדל הוא שאני מדבר על הבדל תודעתי (כמו אינגלהארט) ולא הבדל “סתם” של “הנושאים הבוערים”. לכן אין כאן עניין של התעלמות ממה שקורה בשטחים, אלא שינוי התפיסה של מה הצרכים שיש לקדם. בתאוריה הקטנה שלי פה, המיליטריזם – כלומר, התפיסה שהצורך העיקרי הוא הגנה על המדינה מפני איומים קיומיים, מוחלף בפוסט-מיליטריזם, שהוא התפיסה שהמדינה היא עובדה קיימת ושאין עליה איום קיומי ממשי. אין זה אומר שאין בעיות מבית ומחוץ, שאין טרור ואין כיבוש, אלא שאת הבעיות הללו צריך לבחון מתוך פריזמה שאינה “קיומית”. אני חושב שגם אני וגם אתה, בעצם, מעוניינים בנסיונות לפתור את שאלת השטחים מתוך הסתכלות שאינה מיליטריסטית-קיומית, שהיסוד לפתרון הוא בהכרה שמדינת ישראל אינה מאויימת, ולכן אפשר “לשחרר” קצת ולנסות דברים של”מיליטריסטים” נראים מסוכנים מאוד (ראה ערך עקרון ה”הרתעה” שמכניס אותנו כל פעם מחדש לצרות).
אני הייתי אומר שאוסלו כשל דווקא מפני שזהו ניסיון לפתור את הבעיה מנקודת מבט מיליטריסטית, שמונעת אפשרות לבניית אמון אמיתי עם הצד השני. מצד שני, כשם שמדינת הרווחה אפשרה לדור הפוסט-מטריאליסטי לצמוח ולגדול, כך גם אוסלו, על אף כשלונו, אפשר (?) לדור פוסט-מיליטריסטי לצמוח בישראל, ואולי מכאן תבוא הישועה.
[…] שנדון ב-Blog Action Day השנה הוא עוני. כמו דובי, גם אני מתעניינת יותר בענייני עירי ומדינתי. לכן, זו […]
בלבלת אותי בסוף עם הפוסט-מיליטאריזם. מה זה בעצם אומר עם הדור יהיה “פוסט מיליטריסטי” אבל לא פצפיסט?
חשבתי שהדימוי שנתתי יספיק. פציפיזם הוא הקצה השמאלי של המיליטריזם – כלומר, הנושא הצבאי עדיין מרכזי. באותו אופן, המרקסיזם הוא הקצה השמאלי של המטריאליזם – הנושא הכלכלי עדיין במרכז האידיאולוגיה. פוסט מיליטרליזם, כמו פוסט מטריאליזם, מפסיק לראות בנושא הצבאי (כלכלי) את מרכז האידיאולוגיה, את הנושא שצריך לטפל בו, ועוסק במקום זה בנושאים אחרים לגמרי.
אני לא מבין למה פה זה הבדל תודעתי ושם הבדל סתם. מה שקרה בשנות ה-90 הוא בדיוק מה שאתה מתאר – כולם הרגישו שהסכסוך מאחורינו, ושאפשר לעבור ולהתעסק בדברים אחרים.
הגבול בין ‘התעלמות’ לבין ‘שינוי התפיסה של מה הצרכים שיש לקדם’ הוא גבול דק מאוד. אם כל אנשי בצלם יחליטו שצריך לקדם צרכים אחרים, ויצטרפו להקמה מחדש של בית הספר המזרחי ‘קדמה’, לא נקבל דיווחים על מה שקורה בשטחים.
דרומי, ההבדל הוא בכך ששינוי “סתם” מתבצע במהלך חייו של אדם – פעם הוא חשב ככה, היום הוא חושב אחרת. אינגלהארט טוען, במידה של צדק, ששינויים כאלו הם “תלויים בדבר”, ושתמיד הנושא המרכזי המקורי נשאר ברקע. מטריאליסטים, גם כשהם מגיעים לרווחה משמעותית, ימשיכו לרצות להגדיל את כמות הכסף ו/או את הבטחון הכלכלי שלהם. ההבדל שכיניתי “תודעתי” הוא הבדל בין דור אחד לאחר. הפוסט-מטריאליסט הוא אדם שמעולם לא היה מטריאליסט. שנושאים מטריאליסטים הם פשוט לא חלק מהתודעה הפוליטית שלו, שלא מרגיש צורך להגן על הבטחון הכלכלי שלו, מכיוון ששפע הוא המצב הסטנדרטי מבחינתו.
היית שוקחופשיסט, נהיית סוציאל-דמוקרט ועכשיו אתה נהיה לנו היפי?
(כן, זו תגובה די מטופשת, אבל היא מבטאת באופן כזה או אחר חלק מהתגובה היותר ארוכה שאני עייף מכדי לכתוב כרגע)
אני עדיין סוציאל-דמוקרט. הפוסט-מיליטריזם, אני חושש, הוא לא אחר מאשר המטריאליזם האירופאי של לפני שישים שנה. ומה פתאום היפי?
דובי – הדעות של אנשים הן הרבה יותר גמישות ממה שנדמה לנו.
תשווה את מה שהאדם ברחוב חשב – גם מבחינת יחסו לסכסוך, אבל גם מבחינת הבעיות הבוערות שעל הפרק – ב1985, 1995 ו-2005, ותראה הבדלים משמעותיים.
דרומי, זה לא שאני סותר אותך – אני מוצא את הגישה של אינגלהארט מעניינת ובעייתית כאחד – אבל אני חושב שיש מקום לשקול את צורת ההצגה שלו את הדברים. גם אם הנושאים ה”בוערים” משתנים משנה לשנה, השקפת העולם הבסיסית, היסוד שקובע “מה חשוב” אינו משתנה כמעט לאורך חייו של אדם. אינגלהארט הראה את זה לגבי המטריאליזם כקבוצה של ערכים. אני תהיתי פה בקול רם – בלי להיות מסוגל להגיד משהו קונקרטי לגבי זה – אם אפשר לנסח סט של ערכים עבור השקפות העולם ה”מיליטריסטית” וה”פוסט-מיליטריסטית” שניסיתי להגדיר. יתכן בהחלט שאין כלום ברעיון הזה. יש לי אינטואיציה(!) שדווקא יש שם משהו.
שוב, קשה לי להתווכח, כי הרעיון הוא די מעורפל ולא מגובש. אולי כדאי שנעזוב את זה לבינתיים, עד שאני אחשוב על זה עוד קצת ואנסח משהו שאפשר לקרוע לגזרים בצורה יסודית יותר.
דרומי – שינוי דעה הוא לא שינוי תפיסה. מה שדובי טוען (אני חושב) זה שמיליטריזם ופציפיזם נמצאים שניהם על אותה סקאלה, ולכן הם מייצגים את אותה התפיסה. פוסט-מיליטריזם הוא ציר אחר, שמתעלם (באלגנטיות?) משאלת הסכסוך. זוהי אולי תפיסת מדרגה.
שחר – אני הייתי שוקחופשיסט כשהייתי עני. אחר כך התעשרתי (בקטנה) ונהייתי ס”ד. עכשיו אני היפי, או מנסה להיות – שאלת החופשיסטיות מעניינת אותי הרבה פחות מכמה ירוק יש לי מול העיניים.
ושוב דרומי בנוגע ללב גרינברג – יש לי תיאוריה קצת דומה לגבי המצב במאה שלנו: נראה לי שיש הצלחה גדולה יותר של מפלגות חסרות-דעה בנוגע לסכסוך (שינוי, גימלאים, ירוקים) כי אנחנו מיואשים: לא נראה סיכוי לפתרון באופק, אז מה כבר משנה ימין/שמאל? המלחמה נהייתה למצב הטבעי שלנו, התרגלנו, אז בואו נלחם במשהו אחר.
דובי – אולי זו ההתרפקות על הסיקסטיז במשפט האחרון שהובילה אותי להשתמש בהיפי, אבל באופן כללי יותר הרצון לראות, אולי אפילו ליצור, שיח חדש שהוא במידה מסויימת אורתוגונלי לשיח הקיים נתפשת בעיניי כמשהו שקל מאוד לגלוש ממנו למלכודות בעייתיות של תרבות-נגד לשם הנגד, ואפילו, רחמנא ליצלן לכיווני ניו-אייג’. אני אומר את זה בעיקר כי אני מוצא את עצמי לאחרונה נתון בדיוק במלכוד הזה.
מצד אחד ברור לי שיש כמה ליקויים בסיסיים בחברה שלנו, מצד שני אני מתקשה לנסח ביקורת קוהרנטית שלא מסתיימת במהפכה כוללת או בנסיון להתחמק מהחברה באופן כזה או אחר.
רק לחיזוק חלק מדבריו של דובי:
אני לחלוטין מרגיש בפער *מהותי* בין אנשים שעברו תקופה כלכלית קשה, לבין אנשים שנולדו לתקופת שפע.
הפער לפעמים גדול מאוד. מקרה קלאסי לדוגמה: בחורה שעבדה בהייטק בתפקיד שלא אהבה, אבל בחברה טובה והרוויחה טוב. משרצתה לעזוב לטובת לימודים ושינוי כיוון, אנשים רבים מהדור שלפניה לא הבינו אותה ודרבנו אותה לדבוק במשרה זו: כי מרוויחים בה טוב ותו לאו. היא (ואני) לא הצלחנו להתחבר לגישה הזו. גם לי קרה אירוע דומה ברצוני לעזוב מקום עבודה.
אני מאמין שלי (ולאנשים רבים מהדור שלי) חרוטה במוח תפישה של “אתה צריך לעסוק במה שעושה לך טוב” (בגבולות סבירים כמובן), בעוד שלאנשים מהדור אחורה, שעברו קושי כלכלי כזה או אחר, מאוד מאוד קשה להתחבר לגישה הזו; אולי הם אפילו לא יכולים. גם לי קשה להתחבר לגישה ההפוכה, כנראה שרק אם אחווה משבר כלכלי מאוד רציני אתחיל לחשוב במונחי “איך לשרוד” כמותם.
אני רוצה להצטרף לדרומי: נראה לי קצת מלאכותי לדבר על “שינוי תפיסה” כשינוי של “דור”. הרי פוסט-מטריאליזם לא יקרה בצורה מודעת, כאשר דור שלם יקום ויאמר “בודאות אין סכנה קיומית למדינה, בוא נשנה דגש לנושאים חברתיים/מימוש עצמי”. השינוי נובע מתקופות ארוכות של שקט, שמאפשרות לאנשים להתעסק בדברים אחרים. ההבדל, נראה לי, בין ישראל וארה”ב, זה שבין פריצת תרבות הנגד בשנות ה-60 ובין סיום מלחה”ע ה-2 היו 20 שנה של שקט וצמיחה כלכלית, כך שהשינוי ההדרגתי בדעות של אנשים יכול היה לחדור לחלקים גדולים של האוכלוסיה, ולהפוך לשינוי *דורי*. בישראל יש תקופות שקט קצרות מעשור, ולכן כל הזמן יש גלים של פוסט-מיליטריזם ומיליטריזם, מה שיוצר סמטוכה ישראלית אופיינית: מצד אחד יש חלקים גדולים באוכלוסיה שחרדים לקיום המדינה על רקע הפצצה האיראנית ומלחמת לבנון השניה (שלדעתי היא מכשול די מהותי לרעיון הפוסט-מיליטריסטי שלך דובי, ומפתיע שאף אחד לא ציין את זה), וצד שני יש תעשייה שוקקת של ניו-אייג’ מכל סוג (וניו אייג’ הוא פוסט-מיליטריסטי לחלוטין).
נקודה שניה: אני לא משוכנע שהקישור שאתה עושה בין פוסט-מיליטריזם ועוני בפוסט הוא נכון. האיום הקיומי מלכד את החברה הישראלית , והמעבר מעבר לו עלול דווקא להוביל לאינדיווידואליזם בדיוק מהסוג שמאשים את העניים בעוני שלהם כפי שתיארת.
שחר: לא התרפקות. הסיקסטיז, חוץ מלא מעט מוזיקה טובה, היו תקופה די מחורבנת, התקופה שבה הפוסט-מטריאליסטים התחילו להכנס לחברה אבל בגלל שהם היו ברובם צעירים, לא יכלו להכנס למערכת. אז הם ניסו לשנות אותה מבחוץ, וזה לא ממש עבד להם. רק כעבור עשור או שניים התחלנו לראות כניסה שלהם לתוך המערכת ושינויים שקרו (באופן לא לינארי, כמובן) מבפנים.
אבל צריך לזכור שה”מהפכה” הפוסט-מטריאליסטית לא הייתה מהפכה בכלל. היא הייתה (ועודנה) שינוי מתמשך של הערכים בחברה. אותו הדבר, אני מאמין, קורה ויקרה עם הפוסט-מיליטריזם. כבר עכשיו יש חלקים לא קטנים בציבור, לדעתי, שאוחזים בעמדות שדומות למה שאני מתאר – הגדרתי אותם כאנשים שנולדו בסביבות מלחמת לבנון הראשונה ובעצם לא חוו מלחמה אמיתית לאורך חייהם (זה, אגב, כנראה אומר שפוסט-מיליטריזם יהיה פחות נפוץ בצפון הארץ, וכמובן שבהתנחלויות, ואולי גם עוטף עזה). הטענה שלי היא פשוט שאותם אנשים, כמו שאתה אומר על עצמך, עדיין לא הצליחו לגבש את סט הערכים הזה שהתפתח בהם בצורה “אורגנית” לכדי משהו קוהרנטי. הפוסט הזה שלי היה נסיון ראשוני שלי להתחיל ולנסח את עקרונות הפוסט-מיליטריזם, ולתת להם שם. זה, כמובן, רק תחילת הפרוייקט, לא סופו.
סיון: השינוי התודעתי הוא בכלל לא שינוי שעובר על אדם ספציפי, אלא דורי. כלומר, לפחות על פי אינגלהארט, מי שגדל כמטריאליסט ישאר מטריאליסט כל חייו. התפשטותו של הפוסט-מטריאליזם היא על-ידי אנשים שגדלים בסביבה שמאפשרת להם לפתח כבר בשנים הפורמטיביות שלהם סט ערכים פוסט-מטריאליסטי. אז, כן, 20 השנים שחלפו ממלה”ע השניה ועד שנות ה-60 אפשרו אל עליית הפוסט-מטריאליזם, אבל לא בגלל שאנשים מבוגרים בזמן הזה יכלו להתעסק בדברים אחרים, אלא בגלל שהילדים שגדלו בעשוריים הללו יכלו לגדול עם מערכת ערכים חדשה לגמרי. אלו שהיו בני 40 בשנות ה-60, על פי אינגלהארט, נשארו מטריאליסטים כשהיו עשרים שנה לפני כן.
לכן, עצם זה שחלקים גדולים מאוד באוכלוסיה עדיין חושבים במונחים שאני הגדרתי “מיליטריסטיים” – כלומר, רואים איום קיומי מהותי לישראל מצד גורמים שונים – אינו סותר את הטענה שלי שבקרב הדור הצעיר, התפיסה הזו הרבה פחות נפוצה (שוב: זו טענה שדורשת הוכחה, שאין לי כרגע. אני מעלה השערה, לא קובע קביעה).
מלחמת לבנון השניה אינה משנה פה משום שבאופן אובייקטיבי, היא לא היוותה איום אמיתי על מדינת ישראל – כך גם האינטיפאדות השונות, אגב. ככל שהדור שגדל אחרי מלחמת לבנון הראשונה יהפוך לחלק משמעותי יותר מהחברה הישראלית, ובהנתן שלא יצוץ איום קיומי אמיתי ומוחשי לעצם קיומה של מדינת ישראל בשנים הקרובות, אני חושב שגם הפוליטיקה שלנו תלך ותהפוך ליותר פוסט-מיליטריסטית. שים לב שאני מדבר כאן על אנשים שהם לכל היותר בראשית שנות ה-30 שלהם, כלומר, קבוצה שעדיין לא באה לידי ביטוי בפוליטיקה בישראל בכלל. יש לי תחושה (שוב, שאין לי נתונים לגבות אותה) שהאפאתיות כלפי הפוליטיקה נפוצה יותר בקרב הדור הזה לעומת דורות קודמים, וחלק מהסיבה לכך היא התחושה שהפוליטיקה הישראלית עוסקת בציר ערכים שאינו רלוונטי עבורו.
לגבי הנקודה השניה שלך: יכול להיות שאתה צודק. כמו שאמר שחר, והסכמתי איתו, סט הערכים של הדור שלנו מאוד לא מגובש ולא קוהרנטי. אני ניסיתי לנסח את מה שאני חושב שיכול להפוך לסט הערכים הפוסט-מיליטריסטי, ושסביבו תתגבש הפוליטיקה של עוד 20 שנה. בהחלט יכול להיות שהניסוח הזה מוטעה לחלוטין. יותר משניסיתי לקבוע עובדות, ניסיתי לנסח את יסודותיו של פרוייקט מחקרי רחב, סוציולוגי-פוליטי, אודות החברה הצעירה בישראל. עד שמישהו יתחיל לחקור במסגרת הפרוייקט הזה, השאלות שהעליתי תשארנה פתוחות.
[…] כשדובי עבר לרשיון CC אפשר לצטט ממנו בלי חשש […]
אני חושב שאנחנו בגדול מסכימים לגבי הנושא של פוסט-מיליטריזם כמשהו שיכול לצוץ רק כתוצאה מתקופה ארוכה של שקט. ההבדל בינינו הוא שנראה שאתה חושב שמה שיוצר מיליטריזם זה סכנה קיומית, ואני שמה שיוצר אותו זו “תפיסה” של סכנה קיומית. גם במלחמת לבנון הראשונה לא היינו בסכנה קיומית. וגם מלחמת לבנון השניה נתפסה, הן על ידי הציבור והן על ידי המנהיגים כקריטית לשרידות של ישראל בגלל נושא כוח ההרתעה, תאורית “קורי העכביש” וכו’, ונושא הפצצה האיראנית הוא מה שמייצר מיליטריזם היום [+הוסף כאן את ההערה הברורה מאליה על הקשר לתקציב הביטחון שאין לי כוח לנסח]. לכן, אני לא חושב שלפי הניתוח שלך אנחנו על סף עידן פוסט-מיליטריסטי.
אני כן חושב שיש ניצנים של פוסט-מיליטריזם בישראל, אבל הם (למרבה הצער) לא מתבטאים בתנועות ששואפות לעשות שינוי חברתי עמוק (אני לא רואה שהתנועות הללו צוברות ממש פופולריות) אלא במימוש עצמי אינדיווידואליסטי (דוגמא: רוחניקיות וניו-אייג’ – תומר פרסיקו כותב על זה המון).