קפיטן עופר כתב בגנות סריקת מאמרים עבור סטודנטים. הכוונה היא לאותו מנהג של מרצים לסרוק את המאמרים הדרושים לקורס ולאפשר גישה אליהם דרך אתר האוניברסיטה, במקום לדרוש מהסטודנטים לכתת את רגליהם לספריה ולמצוא אותם בעצמם. עופר לא יצא כנגד המנהג עצמו, שנועד בסך הכל לסייע לסטודנטים, אלא כנגד ההשלכות השליליות שלו: סטודנטים שגומרים תואר מבלי שביקרו בספריה אפילו פעם אחת.
שרון, בתגובות, מברכת על הדיגיטיזציה של החומר האקדמי ומציינת עד כמה הדבר שיפר את הנגישות של טקסטים אקדמיים לסטודנטים ולחוקרים בכלל. אני מסכים עם שרון בנקודה הזו, אבל אני חושב שהיא לא רלוונטית.
בקורס שאני מתרגל השנה החליט המרצה רגע לפני תחילת השנה לשנות לגמרי את הסילבוס, כדי שרוב חומר הקריאה יהיה זמין אלקטרונית, מעבר לכמה ספרים שהסטודנטים התבקשו לרכוש במלואם. המשמעות של השינוי ברגע האחרון הזה היא שמדי שבוע אני שולח לסטודנטים את רשימת הקריאה לשבוע הבא. הרשימה כוללת לא רק את מראה המקום של המאמרים, אלא גם את הקישור הישיר אליהם. כצפוי, במקרים כאלו, חלק מהקישורים לא עובדים. חלק ממאגרי המידע יוצרים קישור יחודי לכל סשן, ועבור סטודנטים שניגשים למאגר מחוץ לאוניברסיטה, החיבור נעשה עוד יותר מסובך משום שהוא צריך לעבור דרך הפרוקסי של הספריה.
אדם נורמלי (כלומר, אני), כשהיה נתקל בבעיה כזו, פשוט היה נכנס לאתר הספריה ושולף את המאמר בעצמו דרך מאגרי המידע. והנה, בכל זאת, אף לא אחד מהסטודנטים – חבר’ה בשנה השלישית והרביעית לתואר – לא ידע איך לעשות זאת, או לכל הפחות לא טרח לעשות זאת.
דוגמא אחרת: כדי לכתוב את העבודה בקורס, הסטודנטים נדרשים למצוא בעצמם לפחות חמישה מאמרים ושלושה ספרים על הנושא שהם בחרו. לפני מספר ימים סטודנט פנה אלי ואמר שהוא רוצה לכתוב עבודה על הקרבות בבוסניה. אז הוא נכנס לאתר הספריה וחיפש ספרים עם הביטוי “מלחמת בוסניה”. הוא לא מצא כלום, אז הוא פנה אלי לעזרה.
אנחנו רגילים לחשוב שבני הנוער של ימינו גדלו עם מקלדת ביד, שגוגל הוא טבע שני עבורם. אנחנו, האוריינים-טכנולוגית באזור גיל ה-30, נוטים לחשוב שמה שבא בקלות לנו קל וחומר בא בקלות להם. המציאות היא הרבה יותר עגומה. כן, הם מסוגלים לכתוב בלוג ולחפש בוויקיפדיה, ואפילו לעשות קאט-אנד-פייסט, אבל אין להם מיומנות חיפוש אלמנטרית. כשהם יוצאים מהעולם הרחב של גוגל שבו כמעט כל מילת חיפוש שיעלו על הדעת תעלה להם משהו רלוונטי, ומגיעים לעולם המוגבל יותר של חיפוש בספריה, הם לא יודעים למצוא מילות חיפוש אפקטיביות כדי להשיג הרבה תוצאות מצד אחד, אבל לצמצם את התוצאות למשהו שאפשר להתמודד איתו מצד שני. כשמדובר בחיפוש שמוגבל רק לכותרת ומילות מפתח שהוגדרו עבור כל ספר, הקושי משמעותי הרבה יותר. גרוע מכך: כשהם כבר מוצאים משהו, הם לא מכירים את השיטות האלמנטריות ביותר כדי למנף את הגילוי הזה לגילויים נוספים, בין אם באמצעות הביבליוגרפיה של הספר/מאמר, ובין אם באמצעות ניצול שיטת מיון הספרים בספריה. ובניגוד למה ששחר כתב בתגובות לעופר, זה לא משהו יחודי לישראל. זה נכון להרבה מקומות.
בתשובה שלי לסטודנט הראיתי לו מה עושים צעד צעד: עושים חיפוש על המילה הכללית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – “בוסניה”, במקרה הזה. מסתכלים על רשימת הספרים הארוכה שמתקבלת. עכשיו אפשר לזהות דפוסים חוזרים. חלק גדול מהספרים, במקרה הזה, ממויינים בין DR1600 ל-DR1700. לך לספריה ותעמוד מול המדף הזה: כל הספרים שתראה שם עוסקים בבוסניה. עכשיו תעבור על תוכן העניינים של הספרים הללו, ותמצא מה רלוונטי עבורך.
אתם יודעים מה הוא ענה לי? “וואו“. אף אחד לא הסביר לו את זה עד היום, בשנתו השלישית באוניברסיטה. וכי למה שיסבירו? כל המרצים בטוחים שה”צעירים האלה” מבינים במחשבים יותר מהם, ולכן לא צריך להסביר להם איך לעשות חיפוש. אבל צריך. ככל שהמרצים מנסים להקל יותר על הסטודנטים, אפילו בדברים אלמנטריים כמו מציאת עותק של מאמר שזמין אלקטרונית, כך הסטודנטים הללו יהיה פחות מוכנים להתמודד עם משימות אקדמיות אמיתיות.
הדיגיטיזציה של טקסטים אקדמיים היא דבר נפלא. העובדה שבין גוגל פרינט לאמאזון אני יכול לקבל הצצה לתוך כמעט כל ספר שאני מחפש מבלי לטרוח ללכת לספריה היא כלי נוח להפליא שחסך לי הרבה טיולים מיותרים לספריה. ובכל זאת, אילולא כמה וכמה טיולים “מיותרים” לספריה, לא הייתי מוצא כמה מהספרים המרכזיים ביותר שהשתמשתי בהם לאורך השנים. אם לא הייתי מעדיף, אחת לכמה זמן, לקחת את הגליון הפיזי של כתב עת שיש בו מאמר חשוב עבורי, במקום פשוט להוריד אותו מהאינטרנט, לא הייתי נתקל בכמה מהמאמרים והרעיונות המעניינים ביותר שקראתי לאורך שנותי באקדמיה. סרנדיפיטי (יש לזה תרגום לעברית?) היא אחת המיומנויות החשובות ביותר לאקדמאי.
לסטודנטים שלי אני אומר שמבחינתי, חלק מהגדרת המשימה שלהם בכל עבודה שהם מקבלים היא ללכת לספריה ולעשות מחקר שם, פיזית. אי אפשר לכתוב עבודה אקדמית טובה בלי לבקר בספריה.
14 תגובות על “חיי מדף”
במכללת עמק יזראל יש קורס חובה בשנה הראשונה שנקרא כתיבה מדעית. אין בחינה אלא רק עבודה שיש להגיש בסוף הקורס.
העבודה היא כמובן החלק הזניח – עבודה של 3-5 עמודים שנכתבת לאורך כל הסמסטר, החלק החשוב באמת היה העבודה בספריה – שעתיים של הרצאה בספרייה שהתיחסה למאגרי מידע, איך למצוא ספר, איך למצוא מאמר וכן הלאה.
בסוף השיעור, המרצה נתנה לכל סטודנט נושא לכתוב עליו ולשיעור הבא הוא כבר היה צריך להביא 7-8 ספרים ומאמרים מהספריה בנושא.
מצד שני, אני לא בטוח שחוסר ידע הוא מקור הבעיה כמו העובדה שהאקדמיה הפכה לסוג של בית חרושת. החומר שהמרצה מספק הוא די והותר ולפעמים אף מיותר כדי להשלים את הקורס בהצלחה. וסטודנט שצריך להתמודד עם 8 שעות לימודים ביום (במקרה הטוב) ובנוסף לזה בחינות, שעורי בית וכמובן גם עבודה – אין לו שום אינטרס ללכת ולבצע מחקר עצמאי או להרחיב את אופקיו.
אני זוכר את הימים שהייתי סטודנט בטכניון, התחלתי ללמוד ב 8 וחצי בבוקר וסיימתי ב 4-5 בצהריים. להגיד שהיה הרבה זמן “לבלות” בספריה כדי למצוא מאמרים וחומר קריאה נוסף? במקרה הטוב רכשנו או שאלנו את הספרים שהיו רשומים בסילבוס, במקרה הרע, הסתמכנו על רשימות משנה שעברה
“סרנדיפיטי” – אקראיות?
ולעצם העניין – אני חושבת שצריך להבדיל חומר קונקרטי שהסטודנט צריך לקרוא (ואז אין הבדל בין “המאמר נמצא בלינק” לבין “המאמר נמצא בספר שנמצא במדף הרביעי מימין”) לבין חומר שהסטודנט צריך *לחפש*. לא?
ובגלל זה ג’יי לנו מצליח כבר שנים להחזיק פינה בתוכנית שלו שבה הוא מראה (בין השאר) סטודנטים לתקשורת שלא יודעים מי היה הנשיא הקודם למשל.
עודף מידע גורם לאנשים לשגות באשליה שלא צריך להתאמץ להשיג אותו, כי הוא יהיה תמיד זמין.
ואני לא מבינה – בימי הב.א. האפלים שלי באוניברסיטה העברית נדרשנו כולנו לעבור קורס קצר של 4-5 מפגשים ב”הדרכה ביבליוגרפית”, שבו בדומה למה שמתאר ניצן, למדנו איך בנויה הספריה, איך משתמשים במערכת אלף (שהיתה כמובן חוד החנית הטכנולוגית לפני עשור), ואיך בונים עבודה בסיסית.
זה כבר לא קיים, או שהסטודנטים כבר הדחיקו את זה לגמרי? נראה לי שדווקא כיום זה הרבה יותר רלוונטי כי יש הרבה יותר מקורות מידע, לא?
אני לא יודע איך זה בטכניון, ניצן, אבל אני מצאתי די והותר זמן להרחבת הדעת מעבר לדרישות הקורסים בתואר הראשון – ואפילו נשאר לי זמן לפעילות פנאי.
הקורס שאתה מתאר, כמו שאמרה שרון, קיים גם באוניברסיטה העברית. אבל העובדה המצערת היא שמי שלא ידע להתמודד עם מאגרי מידע לפני הקורס, לא ידע זאת גם אחריו. עיקר הקורס, כשאני עברתי אותו, היה כללי ציטוט נאותים ושאר אלמנטים טכניים של הכתיבה האקדמית. אני לא יודע מה שלום הקורס בימינו.
העלמה – א. אני לא בטוח שזה מעביר את מלוא המשמעות של המילה.
ב. נכון, יש הבדל, אבל מי שאף פעם לא נדרש לחפש מאמר לפי מראה מקום, לא ילמד גם איך למצוא מאמר לפי נושא כללי יותר. לחפש מאמר בספריה על פי מראה מקום זה ה-א”ב, ורק אחרי שהסטודנט יודע לעשות את זה בצורה סבירה, אפשר לקוות שידע לחפש חומר בצורה עצמאית.
אגב, שרון, אני עדיין מתגעגע לממשק הטקסטואלי הישן של אל”ף. הרבה יותר מוצלח ושימושי מהממשק הגרפי המטופש בגרסא החדשה. החזירו לי את שורת הפקודה, בפקודה!
מילה מהספרנית שלכם –
(טכניון)
אז ככה –
מיומנויות חיפוש חומר הן ידע נרכש כמו כל ידע אחר.
יש הבדל בין סטודנט למדעי החברה והרוח לסטודנט במדעי הטבע.
ההבדל הוא לדעתי, בשלב שבו נדרש הסטודנט להתמודד בכוחות עצמו ללא הכוונה ולחפש בעצמו חומר.
סטודנטים במדעי הרוח והחברה נדרשים לכך בשלב מוקדם יותר של הלימודים.
חומר סרוק או לא – בשלבים מתקדמים של הלימודים ומי שבאמת זקוק לידע יצטרל לשנס את מתניו ולחפש.
בתואר ראשון בהתחלה – מדוושים עם גלגלי עזר על אופניים שלושה גלגלים.
אה – ואנחנו תמיד מוכנות לעזור – בפעם הבאה שאתה שולח את הסטודנטים שלך לספריה תגיד להם להעזר בספרנית. (זה יקח עוד כמה שנים עד שנעלם מהנוף – כדאי לנצל את ההזדמנות)
יש גם קורס חובה וככה, אבל בין כה וכה אף אחד לא מקשיב
א. סרנדיפיטי – גילוי מקרי?
ב. אני לא יודעת מה קורה באוניברסיטה העברית, אבל בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב יש מן לומדה טיפשית להכרת קטלוג אלף שכל תלמידי השנה הראשונה מחוייבים לעשות אותה, ותו לא. בפילוסופיה היה פעם קורס כזה והוא בוטל. כמו כן, היו פעם שלושה קורסים בחוג לאנגלית שנקראו קומפוזישן 1, 2 ו-3. הם היו קורסי חובה ובמהלכם למדו הסטודנטים לבצע מחקר ולכתוב עבודה אקדמית. חברה שלי שעשתה אותם טוענת שהם היו מעולים. הם לא קיימים מזה כמה שנים.
דובי, הלימודים בטכניון, לפחות בשנתיים הראשונות, הם מתמטיקה נטו, הצורך של סטודנט להנדסה לחפש חומר נוסף בספריה הוא כמעט אפסי. אבל כך גם הזמן שנותר לו בשביל לעשות את זה.
בשנתיים הנוספות, הקצב יותר איטי ויש מקום להתחיל לחפש, אבל שוב, זה תלוי בפקולטה ואם יש ספרניות טובות זה מאוד עוזר.
אני את ההכרויות שלי עם חיפוש בספריה עשיתי כבר בגיל 16, אמא שלי בדיוק עבדה על הדוקטורט שלה ובתור “המבין מחשבים” מצאתי את עצמי מבלה שעות בספריה ומחפש על האלף ספרים. אני חייב לציין ש 14 שנים מאוחר יותר, כשנתקלתי במערכות החדשות הלכתי לחלוטין לאיבוד – ושוב, ספרניות טובות עוזרות עד מאוד בקטע הזה.
אבל זו בדיוק הנקודה – לא חסרים כלים, מי שירצה יצליח. בכל ספריה יש ספרניות שיודעות לעבוד עם המערכת וישמחו (לרוב) לעזור. אבל חלק גדול מהעסק זה הנכונות – זה הרצון ללכת, להשקיע וללמוד ובחלק מהמקומות, לצערי, אין שום דחיפה לעשות את זה.
הקורס שעליו דיברתי נוצר לאחר שסטודנטים הגיעו לסמסטרים האחרונים, באו לכתוב עבודות ופתאום המרצים גילו שהם לא יודעים לחפש מידע ולא יודעים איך לרשום בבליוגרפיה.
אני לא רוצה להשמיץ, והשנים שבהן למדתי לחפש חומר עברו מזמן ויכול להיות שהכל כבר השתנה –
אבל בבן גוריון, בשנה א’ היינו חייבים לעשות קורס ‘הדרכה בספריה’. במשך שעתיים בערך לימדו אותנו איך להשתמש ב’אלף’ ואיך למצוא את המדף המתאים בספריה, שלחו אותנו למצוא כמה ספרים על המדף – ולמדנו.
את הידע שלי בקשר לחיפוש אמיתי בספריה – שהוא, עבורי לפחות, בעיקר עניין של חיפוש מאמרים בדטהבייסים, ופחות חיפוש על המדפים* – קיבלתי בקורס ‘שיטות מחקר איכותניות’, שהמתרגלות בו החליטו שאנחנו צריכים גם ללמוד איך לחפש מידע, למרות שלא היה לזה שום קשר לנושא הקורס.
*כשלמדתי פילוסופיה, כן עמדתי מול המדף הרלוונטי והסתכלתי מה יש. בסוציולוגיה יצא לי לעשות את זה מעט פעמים, ולא הפקתי הרבה. אני מניח שזה הבדל דיסציפלינרי, שקשור ביחס בין מאמרים לספרים ובקצב התחדשות המחקר.
כשאתה אומר “לחפש לפי מראה מקום” אתה מתכוון “בכתב העת X, בעמוד כך וכך נמצא מאמר של פרופ’ מה שמה”, או שאתה מתכוון למשהו מתוחכם יותר?
וכן, בעברית עדיין יש את “הדרכה ביבליוגרפית”. אם אני זוכרת נכון, במשפטים הוא מתמקד בחיפושי חומר, ובתקשורת הוא מתמקד בכללי ציטוט אחיד, אבל אולי נמרוד יוכל לתקן אותי. ביליתי את הקורס הזה בהדחקה טוטאלית ובג’ט לג שסירב לעבור, ככה שאני לא זוכרת ממנו יותר מדי (פרט לעובדה שיש לי בו את הציון הכמעט הכי נמוך בתואר, כי הנחתי שזה עובר/לא עובר)
ניצן ומימי: אני מנסה לשדל את הסטודנטים לעשות שימוש בספרנים בספריה, ואני יודע מנסיון שהם מאוד אדיבים ועוזרים, אבל אני גם יודע מנסיון שזה לא נעים לסטודנטים צעירים לבקש עזרה בדברים כאלה, הרבה פעמים כי הם לא ממש בטוחים מה הם מנסים לחפש ומה הם צריכים לשאול. אז נכון שספרנים טובים יודעים גם אין להבין מה השאלה שהסטודנטים היו צריכים לשאול אפילו מתוך שאלות כלליות ומעורפלות, אבל כסטודנט זה קצת מפדח.
(אגב, יש באוניברסיטה פה גם שירותי סיוע ללימוד כתיבה אקדמית. גם בהם אני מפציר בסטודנטים לעשות שימוש – הלוואי שלנו היו כאלה בארץ! – אבל גם פה, רוב הזמן, לסטודנטים או שאין זמן להשקיע בזה, או שלא נעים לפנות אליהם ולהכיר במגבלות שלהם.
העלמה: כן, בדיוק את זה, לא שום דבר מתוחכם ביותר. לדעת איך למצוא כתב עת על המדף או במאגרי מידע ולשלוף משם את המאמר שאמרו להם. לא תאמיני כמה סטודנטים לא מסוגלים לעשות את זה.
מרתק. תודה.
[…] בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את […]