נהוג לחשוב על בלוגרים כעל סוג של עיתונאים, ומכאן שכתיבה בלוגרית היא סוג של כתיבה עיתונאית. אני חושב שההשוואה הזאת אינה מתיישבת טוב כל כך עם המציאות: היא מתאימה, אולי, לאיזה חזון שהיה למישהו פעם, של עיתונאות אזרחית, של אנשים פשוטים שמדווחים על ארועים בעת שהם מתרחשים מתוך נקודת המבט שלהם ולא מתוך נקודת מבט של עיתונאי מקצועי – וזה אכן קורא לעיתים, במקרים חריגים – אבל המציאות נתנה לבלוגים צורה אחרת לגמרי.
יכול להיות שזה סתם בגלל מה שאני, או בגלל שאני קורא בלוגים ספציפיים, אבל אני חושב שכתיבה בלוגית איכותית דומה הרבה יותר לכתיבה אקדמית מאשר לכתיבה עיתונאית. שני מאפיינים של כתיבה בלוגית מביאים אותי למסקנה הזו, האחד הוא תוכני והשני הוא סגנוני – אבל דווקא השני, אני חושב, יותר משמעותי פה.
א. לעיתים רחוקות בלוגרים מדווחים על ארועים רק כדי לדווח עליהם (אנחנו לא מדברים על פקאצות, כן?). אם בלוגר מדווח על ארוע, זה משום שהוא מעוניין לתת פרשנות מסויימת, להביע עמדה מסויימת, ובעיקר כדי לשכנע בטיעון מסויים. אפשר להשוות את זה לכתיבה פובליציסטית (ואכן יש הרבה דמיון בין הכתיבה הפובליציסטית לבין הכתיבה הבלוגית), אבל פובליציסטיקה זו לא עיתונאות.
ב. בלוגרים נותנים “מראי מקום”. כיצורים חובבי לינקוק, בלוגים נותנים ומקבלים קישורים כל הזמן. בלוגר לעולם לא יתבייש לתת קישור לבלוגר אחר כסימוכין או כדוגמא. במידה רבה בלי לדעת, הבלוגרים העתיקו את מנגנון ה-citation של האקדמיה, והם מרעיפים זה על זה קישורים לרוב. עיתונאים, לעומת זאת (ובמיוחד בישראל), לעולם לא יאזכרו עיתונאי מתחרה שפרסם לראשונה פרט כזה או אחר. הסתכלו על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל: אם יש כבר קישורים בתוך כתבה, הרי שזה רק לכתבות אחרות בתוך אותו אתר. לעולם לא ינתן קישור מ-Yנט למעריב או ממעריב להארץ. הסיבה היא כלכלית: העיתונים נמצאים בתחרות זה עם זה, בעוד שגם הבלוגרים וגם האקדמאים רואים בפעילות שלהם שיתוף פעולה לתועלת כולם.
אולי שינוי המודל שאנחנו משתמשים בו לתיאור בלוגרים מ”עיתונאים” ל”אקדמאים” יעזור לנו להבין את התופעה הזו טוב יותר. אולי זה גם יעזור לנו להבין למה, בכל זאת, עיתונאים רבים מוצאים לנכון לפתוח בלוג בנוסף לעבודתם העיתונאית.
16 תגובות על “עיתונאי, אקדמאי ובלוגר מתיישבים ליד מקלדת…”
אולי בגלל שאני אקדמאי שאינו בלוגר, אני לא מסכים איתך. בלוג הוא כמו יומן. אבל יומן אישי מאוד לא ימשוך הרבה קוראים. לכן, רק יומן שיש בו משהו מעבר לאישי ימשוך קוראים רבים יתפרסם ויוכר ברבים. לכן אין הרבה בלוגים אישיים מאוד, אבל יש בלוגים בידוריים, מחכימים, חדשותיים, סנסציוניים ו\או יצירתיים (רק היצירתיים או הסנסציוניים מצליחים לכתוב פוסטים אישיים ועדיין למשוך קהל רב).
אבל מאוד בשונה מאקדמאי, בלוגר אינו מרגיש עצמו מחוייב לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של האקדמיה. בלוגר אינו חייב להגדיר את עולם המושגים שאליו הוא מתייחס, הוא אינו חייב להתייחס לתמונה השלמה של הנושא בו הוא עוסק, הוא אינו חייב לבסס את דבריו על תוצאות מחקרים או ניסויים או על שום דבר בעצם. החופש של הבלוגר הוא מוחלט, ובכך הוא שונה מאוד מכתיבה אקדמית.
תשווה לקוד־פתוח. קוד־פתוח למתכנתים זה כמו בלוגים לעתונאים? הרבה מתכנתים ואנשים טכניים אחרים מפתחים קוד פתוח בזמנם הפנוי; זה היה אופנתי במיוחד בשנות התשעים, ועדיין. יש הרבה מאוד מחקרים על למה אנשים עושים את זה: חופש־פעולה מקצועי בניגוד לעבודת־יום והאפשרות לעסוק בנושאים שבאמת מעניינים אותך, ערוץ התקדמות ופרסום־עצמי נוסף, פרוייקטים קהילתיים, מוסריים ושליחותיים יותר. כל אלה רלבנטיים גם לבלוגרים, וכפליים לבלוגרים שהם גם עיתונאים מקצועיים.
הי דובי,
גם המדע התחיל כך. אני הגות ומחקר שהתכתבו בינהם, ציטטו אחד את השני ויצרו את מה שכונה לאחר מכן “רפובליקת המכתבים”. השאלה היא האם הבלוגוספירה תהפוך למדע החדש?
האם היא תשתחרר מבעיות שחופן בחובו המדע הישן. בעיות כמו בעיות של אגו, משחקי כוחות
מאבק על משאבים (קרנות), מאבקי אסכולות ועוד.
אמונתי היא שאם נקפיד לחפש אמת ולוותר על האגו, אולי נצליח במקום שמדעי הרוח לא הצליחו.
אני נזכר באיזה אחד שהיה לו חזון כזה, של הבלוגר כעיתונאי והעיתונאי כעורך שמסנן את הידיעות שהבלוגרים מפרסמים, מאמת אותן, ומפרסם… :)
אני גם מצטרף לאדווה. המון בלוגרים, לפחות סביבי, כותבים “בעד” או “נגד”, ולא מביאים אלטרנטיבות ובוחנים את היתרונות והחסרונות של כל גישה. לדעתי זה שם את רובם במשבצת של הפובליציסטיקה ולא של האקדמיה. בלוגרים אמנם מקשרים אחד לשני, אבל אני חושב שאי אפשר להשוות את זה לפרק related work של מאמר אקדמי, או סתם לרפרנסים, כך שהקבלה לאקדמאים היא קצת מאולצת כאן לטעמי. באותה מידה היה אפשר להשוות לשופטים שכותבים פסקי דין ומתייחסים לפסקי דין קודמים.
נראה לי שלקרוא היום לבלוג “יומן” זה מאוד לא מדוייק, מיושן אפילו. נכון שזוהי כתיבה אישית ולא תמיד עקבית. אבל מפה ועד “יומן” המרחק גדל.
למה אין מקום לסוג כתיבה נוסף? האם כל מה שיש לעולם הכתיבה להציע הוא עיתונאי או אקדמי? נוצרה פה תרבות כתיבה שהיא שונה מכל מה שהכרנו וכל מה שאנחנו מנסים לעשות זה לשים אותה בקופסה? כמה חבל..
כמו כל דבר חדש: “אין חדש תחת השמש”, לידתו ביש ואם לא נזהרים גם אחריתו תהא לא חדשנית יותר ממקור מחצבתו, אלא אם החדש הינו עז ובר לבב, כותב ללא משוא פנים ושלא על מנת לקבל שכר, אלא עושה למען הבעה עצמה. אם יתקיימו התנאים הללו יוכל הבלוגר לאמר “חידשנו, הפכנו את מה שהיה שמור למורמים מעם להיות כלי עממי מרומם”.
על הציטוט: כלכל לא אוכל את מרבית המצטטים, שעושים מתוך חישובי רווח, צטט לי ואצטט לך, אצטט רק את מחייבי ומתנגדי אעלימה ועוד כיוצא באלה רעות חולות שחטאו בהם אבות הבלוגריה מעל דפי עתון מותחן רומן ויריעה “אקדמית” כשזו האחרונה היא החולה שברעות כי אצלה זה ממש חטא לחיפוש האמת.
הבלוג אינו “אסכולה” אינו “ז’אנר” ואינו חלילה עיתון. הבלוג הוא אישי, לכן לפני שעולים לאויר יש לשאול האם יש לי באמת מה לאמר? האם יהיה לי מה שצריך כדי להביא חדש? לחדד, לעורר עניין, לענג או להנעים?” הרי זה החידוש. אתה לא מתפרנס מזה, אתה לא מקבל ציון על זה אז להשתחרר מהכבלים……………..
אבל אם בכל זאת אתה רוצה לראות דוגמא (ומופת!) לעבודה עיתונאית של בלוגרים, הנה אחת, טריה טריה מאתמול – http://underground02.com/archives/858
אל העלמה העפרונית:
להבנתי הינך מגוייסת ובטוחה במטרותייך. תבא עלייך הברכה, עשי והצליחי, אך טרם נתבהרה לי כוונתך. הלינק המצורף העלה בדעתי את הספרים של הילדות התמה שחלפה ללא שוב.. החמישיה הסודית! אלא ששם הכל היה ברור והגיוני וכל נושא טופל עד תום בטרם נשלח לדפוס ואילו הפוסט אליו כיוונת……… טוב אני תיקווה שהכוונה היתה טהורה. אך הזהרי לא מן המהססים ולא מן הרשעים שרשעתם בוהקת בזוהר החמה, אלא רק מן הצדיקים והחסידים בעיני עצמם כי רעה נשיכתם מכל שפיפון בצהרי תמוז.
“לא לנו חיי השעה, פנינו אל הנצח”.
אור, קראתי את שתי התגובות שלך כמה פעמים, ובחיי שלא הצלחתי להבין מה אתה רוצה לומר.
אדוה תודה שהקדשת לי מזמנך ושאת שואלת בכנות.
בתגובה הראשונה רציתי לאמר שכתיבת בלוג היא דבר שאינו חדש כי יונק ממה שקדם לו, אך יכול עדיין לחדש על ידי אוטנטיות ויושר כי זה אישי, חופשי ולא מצונזר (מקווה).
התגובה השניה היא תגובה לדברי העלמה העפרונית שטענה שיש כתיבה עיתונאית כנה אמיצה וחסרת פניות והפנתה אותי לקריאה שבעיניה היא כזו ובעיני היא כפי שכתבתי מבולבלת וחשודה באינטרס פוליטי בדיוק כמו היריב בו טיפלו הכותבים.
האור, לא הפניתי לפוסט שהוא “כנה, אמיץ וחסר פניות”, אלא לבלוגר שעשה עבודת שטח עיתונאית קלאסית, כזו שכבר הרבה זמן לא ראינו בעיתונות המיינסטריים.
“חשודה באינטרס פוליטי”? עכברתול ושרית תומכים בברקת, עכברתול מצהיר שהוא תומך בברקת בבלוג שלו (את שרית אני לא מכירה), ולמיטב ידיעתי שניהם לא עובדים אצל ברקת (ותקנו אותי אם אני טועה) אם זה בעיניך “חשוד באינטרס פוליטי”, אין לי אלא לגרד בראשי במבוכה.
אגב, הפוסט פורסם ב”מקור ראשון” ומטה פרוש סירב להגיב עליו.
וקוראים לי עפרונית. לא העפרונית. אני לא סולנית.
העלמה עפרונית, אני חושב שלקרוא לפרוש “שליח השטן” או מה שזה לא היה שם זו הסתה בוטה ותו לא, ולא מוצא המון ערך עיתונאי בהתדפקות על דלתותיהם של אנשים בשבת אחה”צ. לא בדיוק דוגמה לעבודה עיתונאית מזהרת.
נ.א.,
זו ללא ספק עבודה עיתונאית מזהרת. החבר’ה האלה עשו תחקיר יותר מעמיק ויותר מקצועי מאשר כל מקומון בשנה האחרונה. והוא לא קורא לפרוש “שליח שטן”, קרא בעיון בבקשה.
קורא לעיתים = קורה לעיתים
נמרוד, אתה מתייחס לסגנון, אני דיברתי על התוכן. וכן, ללכת לעשות “עבודת רגליים” (אפילו אם היה יותר מנומס לא לעשות אותה בשבת אחה”צ) זו עבודה עיתונאית חשובה בעיני, ואני בספק אם יש היום יותר מדי עיתונאים שעושים דברים דומים. יותר קל לקבל את הפלייר ולכתוב “גם חילונים תומכים בפרוש” או סתם להתעלם. כמו שקל לצטט את שלי יחימוביץ’ ולא לארוב לחנין בסוף של טקס-שקר-כלשהו כדי לראות אם הוא כן-או-לא-עומד ואם שפתיו נעות בעוז, ממלמלות או נשארות חתומות.