אני לא יודע לקרוא

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של “ומה קרה אז?”. מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות.
אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ’ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות “קטנוניות” על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג’וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של “קריאה בידורית”. אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ’אק פלהניוק (“מועדון קרב” ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ’ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר “מגוון” באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל “אוגרים סיביריים” של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)