לא יכולתי להוכיח את זה קודם, אבל היום ראיתי משהו שמבחינתי הוא הוכחה ניצחת לכך שהקנדים הם רובוטים שרק מעמידים פני בני אדם.
דמיינו לעצמכם סיטואציה: יש אוטובוס שיוצא אחת לכמה עשרות דקות מקמפוס א’ לקמפוס ב’. האוטובוס הזה ממתין בתחנה כעשר דקות לפני שהוא יוצא. נניח שהגעתם לתחנה, האוטובוס כבר ממתין שם ויש אנשים בתוכו, אבל הדלת סגורה. בחוץ, יש לציין, מינוס חמש מעלות. מה תעשו? בני אדם אמיתיים יגשו לדלת האוטובוס וידפקו או יסמנו לנהג לפתוח, נכון?
אני ראיתי היום בדיוק סיטואציה כזו. בחורה התקרבה לאוטובוס – ואז נעמדה סמוך לעמוד שמסמן את התחנה, והביטה לכיוון הכללי של האוטובוס כאילו היא ממתינה שאוטובוס יגיע. זה נראה כמו משחק מחשב עם בינה מלאכותית מקולקלת. נשבע לכם שזה הבהיל אותי.
ולא שלא היו סימנים מקדימים. כמו התור המופתי שאנשים עומדים בו באותה תחנה ממש כשהם מחכים לאוטובוס – תור ממש, אנשים עומדים עשר דקות או רבע שעה, בקור, בסדר מופתי. לא יושבים בצד ומחכים שהאוטובוס יגיע ואז מסתדרים מהר בשורה כשהוא בא, לא – תור, בעמידה, כל הזמן. לקח לי המון זמן להסתגל לזה. כשאני מחכה לאוטובוס, נראה לי הגיוני להסתובב קצת, למתוח רגליים, להסתכל על דברים מסביב או לשבת לקרוא ספר על שפת המדרכה. אבל אם אני עושה זאת, אני בעצם מוותר על המקום שלי בתור – וזה אומר שאם התור נעשה כל כך ארוך שהוא ממלא יותר מאוטובוס אחד, בעצם אני צריך לחכות לאוטובוס הבא.
ואתם צריכים לראות את התור של למעלה מ-50 מטר כשמוכרים את כרטיסי הנסיעה החודשיים המוזלים לסטודנטים. אללי…
רובוטים. לא סתם רובוטים – רובוטים פסיכים.