זה די נדיר שאני לא מסכים עם החבר’ה ב”לחץ חברתי”, אבל הרשומה האחרונה שלהם, “למה האוצר מפחד?” צלצלה לי בכמה פעמונים בעייתיים. נתחיל בדיסקלייזמרים: כל מה שאני יודע על המהלך החדש של עיני וברוש הוא מרשומה הזו של לחץ; אני גם לא מומחה גדול בקורפורטיזם, ועוד פחות מזה בגרסא הנאו-קורפורטיסטית שמתקיימת באירלנד.
וכעת לעיקר: מה שעיני וברוש מציעים, ת’כלס, זה קורפורטיזם. קורפורטיזם היא שיטה ותיקה למדי להשגת יעדים חברתיים באמצעות התדיינות בין הצדדים הרלוונטיים בתמיכת וגיבוי הממשלה, כאשר ההסכמה שתתקבל בסוף הדיון תזכה לגושפנקא רשמית מהמדינה. על פי רוב, הצדדים השותפים לדיון לצד המדינה הם ארגוני העובדים מחד וארגוני המעסיקים מאידך. ברמה העקרונית זה יופי, אבל יש עם זה כמה בעיות קטנות. אחת הבעיות הקטנות הזו ניתנת להדגמה על ידי ציון אחת המדינות הבולטות ביותר שיישמה את הקורפורטיזם כשיטת שלטון: איטליה תחת מוסוליני.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אינני טוען כאן ל”אשמה מתוך קרבה” (guilt by association). זה לא שזה רע בגלל שהפאשיסטים השתמשו בזה. זה רע בגלל שיש סיבה שהפאשיסטים השתמשו בזה: זו שיטה נפלאה לנטרול איומים על הסדר החברתי, בעיקר כאלו שמגיעים מצד ארגוני העובדים. איך זה עובד? כפי שמציין שר האוצר, קורפורטיזם הוא שיטה בלתי ייצוגית בעליל, אבל לא מהסיבה שהוא מציין. שלושת הצדדים לדיון מקבלים ייצוג שווה במועצה הקורפורטיסטית (בגרסא המוצעת, 30% לכל צד פלוס עשרה אחוזים שיפוזרו בין נציגי ציבור וארגונים חברתיים למיניהם), למרות שמבחינה מספרית גרידא, ארגוני העובדים מייצגים הרבה יותר אנשים מאשר ארגוני המעסיקים. המשמעות של הפער הזה היא שכל שניים מהצדדים יכולים לכפות את רצונם על הצד השלישי. הניסיון ההיסטורי מראה שמי שמנצל את זה בדרך כלל הם הממשלה וארגוני המעסיקים. הבעיה רק מחריפה כאשר הארגון הקורפורטיסטי קבוע בחוק ומחייב, ומונע מעשית אפשרות של הצד השלישי (ארגוני העובדים, בד”כ) להתנגד להחלטות המתקבלות בו. המצב עוד מחמיר כאשר עצם בחירת הנציגים לתוך הארגון הקורפורטיסטי ע”י ארגוני העובדים מוגבלת או נשלטת על-ידי המדינה. למשל, אם העובדים אינם מרוצים מתפקוד הארגון שלהם ומבקשים להקים לעצמם הסתדרות עובדים חדשה, ההסתדרות החדשה לא תכלל בארגון הקורפורטיסטי, וייכפה על העובדים להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות הישנה.
תומכי התוכנית של עיני וברוש מציינים את המקרה האירי כדוגמא למקום שבו שיתוף פעולה תלת-צדדי כזה הביא לשגשוג כלכלי ומניעת משברים ושביתות ענק. אבל, לפחות ממה שאני יודע (ר’ דיסליימרים לעיל), ישנם כמה הבדלים ניכרים בין המקרים. המקרה האירי מקיים את הכלל לפיו שיתוף פעולה קורפורטיסטי עובד רק כאשר הוא מתקיים על בסיס אד-הוק, מתוך רצון והסכמה של כל הצדדים: אף צד לא מחוייב להשתתף בדיונים, אף צד לא מחוייב לקבל את ההסכם אליו מגיעים בתום הדיונים. עם ניסוח ההסכם פורשים הנציגים ומציגים את מה שהושג בפני הציבור אליו הם מחוייבים – המעסיקים, העובדים, או הפרלמנט – והם מתבקשים לאשר באורח דמוקרטי את ההסכם. יתר על כן, מכיוון שאף אחד לא חייב להשתתף בדיון, מי שאינו מבקש להשתתף בהסכם אינו מחוייב על ידו. התוכנית המוצעת עבור ישראל מבקשת ליצור מועצה שנציגיה רשאים להגיע להסכמים בשם הציבור המיוצג על ידיהם מבלי לבקש את אישורם המפורש על ההסכם המתקבל. בנוסף, כל הסכם שיתקבל יוצע כמדיניות לממשלה, והיא תיישם אותו כמחייב עבור כלל הציבור הישראלי. כלומר: מדובר עם מוסד קבוע ומחייב, לא שיתוף פעולה ארעי והסכמי. מרגע שתקום המועצה, היא תהפוך לגוף עצמאי מהגופים שיצרו אותה, עם כוח משלה ואינטרסים משלה, ועם האינרציה של כל מוסד של המדינה, המקשה על פירוקו בהמשך הדרך.
הבדל נוסף בין המקרה האירי (ורוב, אם לא כל, המקרים המוצלחים של ניאו-קורפורטיזם) לבין המקרה הישראלי, הוא בכך שבאירלנד רובם המוחץ של העובדים אכן מאוגדים באיגודים המקצועיים השותפים לדיונים הקורפורטיסטיים. כלומר, הסכמתם להסכם שמתקבל מהווה הבטחה אמינה לשקט תעשייתי עבור המעסיקים. לא כך המצב בישראל: ההסתדרות היא גוף רצוץ ושבור שעדיין מנסה לאסוף את השברים ולשכנע את העובדים להתאגד תחתיו; שנתפס, במידה לא קטנה של צדק, כארגון שמייצג רק את הועדים החזקים ומזניח את העובדים החלשים מכל; ובנוסף לכל הצרות, ההסתדרות היא גם אחד המעסיקים הגדולים במשק, ולאו דווקא אחד ההוגנים שבהם. יכולתה של ההסתדרות לדבר בשמם של כלל העובדים מוטלת בספק ניכר, וכך הלגיטימציה של ההסדר הקורפורטיסטי מצטמצמת במידה משמעותית.
כאן, אגב, יתכן שנעוצה הסיבה שעיני תומך בהסדר שמבחינה הסטורית פעל נגד העובדים. הוא לא עושה איזו טעות טקטית חסרת שחר, אבל בהחלט יתכן שהוא מקריב את הטווח הרחוק על מזבח הטווח הקרוב. הסדר קורפורטיסטי כזה, בעיקר אם הוא מלווה באיזו זהות אינטרסים זמנית בינו לבין ראש איגוד המעסיקים, עשוי להעניק להסתדרות כוח מעל ומעבר לכוחה האמיתי בציבור הישראלי, ואולי אף להעצים את יכולתה לשכנע עובדים להתאגד תחתיה. כך עיני זוכה לעוצמה רבה מעל ומעבר למה שיש לו כעת, בעוד שברוש זוכה לאי אילו פירות מיידיים כתוצאה מהסכמתו למהלך, וגם, כנראה, למנוף עתידי משמעותי לקידום האינטרסים של המעסיקים במשק. כל הכוח הזה, לו זוכים שני הצדדים, ישאב ישירות מהממשלה, וספציפית ממשרד האוצר – וזו הסיבה ששר האוצר מתנגד למהלך. ואולי מתוך שלא לשמה יעשה לשמה, וימנע הסדר שיגרום אך נזק לציבור הישראלי.
בסופו של דבר, הרי, אם ההסתדרות והמעסיקים יכולים להגיע להסכמים כוללים, הם יכולים לעשות זאת גם בלי להקים בחוק מועצה רשמית. הדרישה לגושפנקא פורמלית מהמדינה לעצם ההסדר הקורפורטיסטי במקום להסדרים פרטניים היא דרישה שגויה, ודווקא מי שהאינטרס הציבורי והאינטרס של ציבור העובדים לנגד עיניו צריך להתנגד לה.