אתה נכנסת לביתה של משפחה בקיבוץ, רצחת שני בני זוג, וראית שני ילדים קטנים. אתה חסת עליהם. השארת אותם שם, חיים, ולפני שעזבת כתבת על הקיר “אלקסאם לא רוצחים ילדים קטנים”.
מישהו שכנע אותך, באיזשהו שלב, שדרך האלימות היא דרך הצדק. שרצח של אנשים על לא עוול בכפם יניב לך תקווה. אבל למרות שקיבלת על עצמך את הדרך הזו, היה בך עוד ניצוץ של מצפון. עדיין האמנת שיש קווים שאסור לחצות, שהמטרה מקדשת הרבה אמצעים, אבל לא את כולם. האמנת שהאנשים סביבך, אחיך לנשק, החברים שלך, חושבים כמוך.
הבט סביבך. האנשים הללו הם לא מי שחשבת שהם. אלקסאם רצחו גם רצחו ילדים, ותינוקות, וזקנים וחסרי ישע. מה אתה למד מזה? איפה טעית? ואם אתה חושב שהם חצו את הקו האדום במעשיהם, איפה זה משאיר אותך?
את הנעשה אין להשיב. אלו שנרצחו לא ישובו עוד. לא אלו שמתו בימים האחרונים, ולא אלו שמתו לפני שנים; לא אלו בצד שלנו ולא אלו שבצד שלך. אבל את העתיד עוד אפשר לשנות. אני יודע שאין לך השפעה גדולה, כשם שלי אין. אבל אני רוצה לקוות שאתה מזועזע ממה שעשו חבריך. אני רוצה לקוות שאולי תחשוב על מה שעשית, ומה שהם עשו, ועל צו המצפון שלך. ואולי תסכים איתי, בבוא הזמן, שהמטרה לא מקדשת את האמצעים.
אני לא מתכוון להבטיח לך שאם תביע חרטה יסלח לך. אף אחד לא יסלח לך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. כי אין סליחה על המעשים שעשיתם. ואם לומר את האמת, אני מקווה שתמות. ואם באמת תתחרט על מעשיך, גם אתה לא תסלח לעצמך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. אבל אולי הבושה והאשמה ידרבנו אותך למצוא דרך אחרת, לשכנע אחרים לנטוש את דרך האלימות ולחפש אמצעים אחרים להגיע למטרה של חירות ושיוויון ואושר לכולם. למרות שכרגע קשה לי לדמיין אושר.
ואם תעשה את זה, תמצא בצד השני אותי, ואחרים כמוני שעדיין, למרות הכל, מאמינים שיש דרך לחיות בשלום, כי מה כבר האלטרנטיבה? אני לא אסלח לך, וגם אחרים כמוני לא יסלחו לך. לא היום, ולא עוד עשרים שנה. ואני לא מצפה שאתה תסלח לי, ולנו, על מה שנעשה לך ולעמך כבר למעלה מיובל שנים. ולא אכפת לי מי התחיל, ומי היה יותר נורא למי. אני רק רוצה שזה יפסק. ואם נוכל להפסיק את זה, אז כבר לא ישנה אם סלחנו או לא סלחנו.
עדיין עם תקווה, למרות הכל,
דובי