קראתי היום כתבה ב-Globe and Mail הקנדי על אישה שהורדה פעמיים מאוטובוסים בגלל שהיא הסריחה מבושם (“Very Irresistible”, שמו. יש אפילו תמונה שלה מחזיקה בבקבוק). מה יותר חזק, זכותו של אדם לנשום בצורה סבירה ברחוב (או באוטובוס), או זכותו של אחר להריח איך שבא לו? האם גם אדם שלא התקלח חודש יועף מהאוטובוס? הייתה בזמנו פרסומת שם אדם עולה לאוטובוס עם קופסא של גבינה צרפתית מסריחה, ובעת שהוא יושב בקדמת האוטובוס יתר הנוסעים מצטופפים מאחור בגועל.
השוואה מתבקשת היא לעישון. בד”כ טיעונים נגד עישון במקומות ציבוריים נוגעים לפן הבריאותי. העניין הוא שכל העסק הזה של עישון פאסיבי עומד על כרעי תרנגולת נטולת סידן, מבחינה מדעית. המחקרים שהוכיחו פגיעה בריאותית באנשים בוגרים כתוצאה מעישון פאסיבי הם מעטים ובעייתיים מאוד מבחינה מתודולוגית.
אני מעדיף לדבוק בטיעון ההסרחה, שהוא הרבה יותר רלוונטי וברור ומיידי: כשמעשנים לידי, מסריח לי. כשמעשנים במקום סגור, מסריח לי מאוד וגם הבגדים שלי מסריחים ליתר היום. סרחון הוא מפגע מהותי שאי אפשר לזלזל בו. מאוד מקובל להעיר לאנשים מרעישים, אבל משום מה זה נחשב לא לגיטימי להעיר למישהו מסריח.
אבל זה מתחיל להשתנות, כמו שניתן לראות מהכתבה למעלה. כל עוד זה משהו שהאדם יכול לשלוט בו, הלגיטימציה הציבורית להסרחה הולכת ופוחתת. אני מאמין שיש לזה גם קשר לקמפיין המתמשך נגד עישון במקומות ציבוריים. אנשים פתאום מרגישים שהם יכולים לנשום בהנאה במקומות ציבוריים, שהם יכולים לצאת לבית קפה בלי להרגיש כאילו הם השתכנו במאפרה. את הגילוי החדש הזה הם משליכים גם על ריחות בעייתיים אחרים, ודורשים אוויר נקי לא רק מזיהום תברואתי, אלא גם מזיהום ריחני.
מן הארכיון: סיפור מעושן
3 תגובות על “משהו מסריח”
איפה הגבול? למה הוא בדרך כלל נעצר בחוש הראייה? האם אפשר לדרוש ממישהו לרדת מאוטובוס כי התסרוקת שלו נראית זוועה? האם חרדים יכולים לדרוש הסרת “פרסומי תועבה” לשיטתם?
אני נוטה להסכים שריח עז יכול להיות דבר פוגעני שקשה יותר להתעלם ממנו (צריך לנשום, ואנשים לא כמוני, שנושמים גם דרך האף, יחושו בריח) מאשר תמונה (כך גם לגבי קול חזק או צורם, חוש הטעם והמישוש בדרך כלל מחוץ למשחק הזה, שכן אז בדרך כלל מדובר כבר בפלישה ממשית לפרטיות), עליה אתה יכול לומר “תסתכל לצד השני” (וגם זה לאחר שכבר נחשפת אליה), אבל עד כמה רחוקים השניים?
השאלה היא עד כמה אפשר להמנע מהמטרד. אני אסכים לאיסור על כיסוי אוטובוס שלם מבפנים בתמונות תועבה כך שלא ניתן יהיה אפילו להתסכל על משהו אחר (באותה מידה שאני אתמול באיסור על ריפוד אוטובוס בפרסומות באופן דומה). אבל ריח ורעש הם שני דברים שצריך מאמץ ניכר כדי להמנע מהם, ובד”כ גם אז לא תצליח (ריח דבק בבגדים, רעש יעבור גם דרך האצבעות שתקועות לך באוזניים).
דווקא זה קיים. אסור לבן אדם ללכת ערום ברחוב או לצרוך העניין באוטובוס. לא בגלל שאסור להיות ערום באופן אישי אלה שזה מפריע לציבור. באותה מידה יש קודים חברתיים לריחות. עישון לא צריך להיעשות במקומות ציבוריים וכנראה שגם הבושם הזה עבר את הגבול הנסבל.