יש איזה ויכוחון קטן בבלוגוספירה לגבי “קפה טוש“. האמת היא שאין לי עמדה. לא שוטטתי שם כי הרעיון העקרוני (קהילה עסקית, בעיקר קהילה של ברנז’ת הפרסום וההיי-טק) לא קסם לי במיוחד. חיכיתי שאנשים יקשרו לבלוגים מעניינים שם, כי אני עצלן (בינתיים העלתה חכתי בעיקר את יצירת המופת הפיוטית הזו – וכמה פוסטים שעוסקים בקפה באופן כללי, בדרך כלל לא באופן חיובי במיוחד, כמו הפוסט המפורסם של צביקה בשור על זה שלא הרשו לו להשתמש בתמונה שלו שעברה עיבוד מחשב (זה כי הם לא אנונימיים כמו כל הילדים האלה שרצים באינטרנט. הם אנשי עסקים רציניים, ולכן הם צריכים שיראו תמונה ברורה שלך. אה, כן, וגם כדי שאנשי העסקים הרציניים יוכלו להציע חברות לכמה שיותר כוסיות)).
אז אני מה ‘כפת לי אני? אני לא בדיוק מה-early adopters של כל עניין הבלוגים הזה. אמנם מה-שמו מ-Yנט התעקש לקרוא לאייל הקורא בלוג במשך כמה שנים טובות, אבל מה הוא מבין.
אבל אחד התחביבים שלי הוא איסוף טמבליזמים. טפשות אנושית שיותר משהיא מרגיזה, היא מצחיקה. אבל עדיין קצת מרגיזה. מהפוסט הזה של יובל הגעתי לפוסט הזה של סיוון קלינגבייל. הפוסט עצמו הוא די טמבלי בפני עצמו, אבל לא ברמה מספקת כדי להצדיק את כל הקשקוש הזה שלי כאן. מה שבאמת תפס לי את בלוטת הטמבליזם ונענע אותה במשך כמה דקות היא התגובה של אליהו ביטון (תחפשו לבד. אין קישורים ישירים לתגובות בקפה טוש. בטח יש לזה הסבר עסקי מצויין). ביטון ניסח מניפסט ארוך שבו הוא מסביר לא רק למה הקפה הוא הכי שולת!!!!!1 בעולם, אלא למה כל החתיארים האלה שמתלוננים בחוץ פשוט מ-פ-ח-דים, ובגלל זה כל הביקורות. ברשותכם, כמה ציטוטים:
“הקפה הוא אתר התוכן הדוגל בחשיפת המשתמש במודע (ואולי בכפיה מסויימת). אבל מה שמענין יותר הוא ההיענות הגדולה של האנשים. שי גולדן כתב על על זה שלאנשים נמאס מאנונימיות. אני לגמרי מסכים איתו (וגם אמרתי זאת לנתן ליפסון עוד בכנס – נשבע לך – נתן תגיד לה, נתן! נתן?). כבלוגר, נוצרת בינך ובין המגיבים אינטרקציה ואינטימיות רשת, אבל היא כפופה לגבולות שהמגיב מציב בדבר החשיפה שלו. הרבה מהמגיבים קוראים לעצמם בניקים למינהם שאינם חושפים אותם וגם אלה שמזדהים בשמות, בדרך כלל אינם מספקים פרטים נוספים. האינטרקציה בקפה איפוא העלתה את הקשר בין הבלוגר למגיב ברמה אחת לפחות. דוגמא מאלפת לדעתי אפשר לראות בבלוג של וולווט שהביאה עימה קבוצת מגיבים שהלכה עימה לאורך כל הדרך (אבל אותה צמה..) עוד טרם הקפה ולאט לאט עם התאקלומתם בקפה הם נעשו פחות אנונימיים”
עכשיו, נתעלם לצורך העניין מכל נושא המוניטין האינטרנטי שערן אוהב לדבר עליו, ואפילו נתעלם מכך שרוב האנשים שאני קורא בבלוגלי כותבים תחת שמם האמיתי או מפרסמים אותו בצורה ברורה אחרת (השם שלי, למשל, מופיע בעמוד האודות, וגם אפשר להסיק מהו מהקישורים בצד ל”עמוד הזה והזה של דובי קננגיסר”). תכל’ס, השם “אליהו ביטון” אומר לי לא הרבה יותר מאשר “מוישה זוכמיר”, והרבה פחות מאשר “שוטה הכפר הגלובלי” או “מקס הזועם”. זה שיש תמונה שלו גם לא עוזר הרבה, אלא אם במקרה יש לי דעות קדומות על אנשים שנראים כמו הדמות בתמונה. אם אני אייחס חשיבות מיוחדת לפוסט או תגובה של מישהי בגלל שהיא ממש כוסית, למשל, זה אומר עלי שאני קורא עם הזין. אז מה הועילה ההתעקשות על הזדהות בשמי האמיתי ובתמונתי האמיתית? פעם, באולטינט, הייתה מדיניות של שמות אמיתיים בלבד שנאכפה בקפדנות. רק כמה שנים אחרי זה נודע לי שכמה מהכותבים המרכזיים כתבו במשך שנים תחת שם בדוי, סתם, פרינציפ.
בולשיט. הרבה יותר מייצג אותי הלוגו של הבלוג שלי מאשר איזו תמונה יחסית טובה שלי שאני אצליח לדלות מאיפשהו.
זה מה שעושה לך את זה? לדעת איך קוראים לי? הלאה.
“ג. הסטטוס. לדה מרקר יש את הסטטוס שלו. סטטוס שנבנה במשך שנים. הקפה העניק מהסטטוס של דהמרקר לבלוגריו. זאת בניגוד לבלוגר שמרגיש שהוא צמח ביחד עם האתר ובנה את המוניטין של האתר ביחד עם בלוגו (ראי מקרה רשימות למשל). הרעיון שבלוגר בן יומו יזכה לסטטוס כה יקר שלא הוא עמל עליו בניגוד לאותם בלוגרים (שאולי בצדק זכאים להוקרה על המוניטין שצברו) גם הוא תורם לאותה עצבנות שמזכירים את הקפה.”
אז זהו, שלקפה טוש יש היום, מבחינתי, סטטוס של מרזב. מה שמר אליהו לא מצליח לקלוט הוא שהעובדה שיש לאכסניה שלך שם אדיוטי במיוחד שמקושר לגוף תקשורתי גדול לא נותנת לו שום סטטוס מיוחד. אנשים יקראו את הבלוג שלך שם רק בגלל שאתה כותב מעניין (או בגלל שאתה כוסון, במקרה של הקפה), בדיוק כמו בכל מקרה אחר. קצת מכעיס אותי לפעמים לראות אנשים שנכנסים לרשימות למרות שלדעתי זה לא מוצדק – אבל זה בגלל שברשימות אמורה להיות “ועדת קבלה” קפדנית, ומהם אני מצפה ליותר. עקרונית, גם זרובבלה טרימבובלר יכולה לפתוח בלוג בקפה הטוש מחר ולכתוב עד מחרתיים כמה שהיא שונאת רוסיות בנות 20. אז יהיה לה “סטטוס”? מעניין.
דאבל וואמי:
“ד. הכמות – הקפה צמח כמעט בין לילה. כאחת הוצפה הבלוגיספרה במאות בלוגרים. “תחרות תחרות” אומר לעצמו הבלוגר הזקן “אבל כאן מדובר בשיטפון על גבול ההצפה”. יש אם כן סיבה לדאגה.
ה. ההצלבה – הקפה יצר מארג של בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל בלוגרים שהם גם מגיבים פעילים אצל….נדמה לי שזו תופעה (כמעט) יחודית.”
פה הטמבליזם מגיע לשיאיו הגבוהים ביותר. למעשה, פה הפסקתי לקרוא בגלל שחששתי ששלפוחית האדיוטיות שלי (שמחוברת לבלוטת הטמבליזם) תתפוצץ אם נגיע לרמות גבוהות יותר.
וואו! מאות בלוגרים! בין לילה! נוספו לעשרות האלפים שכבר ישנם! איך נעמוד בזה?!
כן, שנציין שגם אתרים אחרים שקמו בעת האחרונה כפלטפורמה לבלוגים (*אהם!*) אספו תחת שרתיהם מאות בלוגרים כמעט בין לילה? שנציין גם שמקום אחד מסויים שאני מכיר באופן אינטימי גם ריכז תחתיו מאות בלוגרים מעניינים, ולא סתם טמבלים עם יותר מדי תארים אחרי השם ופחות מדי דברים מעניינים להגיד מתחתיו?
אבל סעיף ה’ הוא פשוט מבריק. זו לא סתם התעלמות. זו בורות מוחלטת. בא אדם שככל הנראה לא נכנס לבלוג בחייו, ומסביר לנו למה הפלטפורמה של הקפה היא לא פחות ממהפכנית: בלוגרים, שימו לב, שמגיבים אצל בלוגרים אחרים! בו’נא, זה מדהים! זה ישנה את כל הצורה של האינטרנט. רגע רגע, יש לי עוד רעיון, שניה: בואו נשים בעמוד הראשי קישור לפוסטים חדשים שהתפרסמו! זה יהיה מדהים! אנשים יוכלו להכנס לאתר, ולראות איזה פוסטים חדשים עלו בבלוגים שהם לאו דווקא קוראים! רגע רגע, בא עוד משהו: בואו נמציא איזו טכנולוגיה מהפכנית שמאפשרת לאנשים לדעת כשבלוגר שהם אוהבים מעדכן את הבלוג שלו! זה יהיה כמו קסם! זה מדהים! זה פנומנלי! תביאו לי את האחראי על האינטרנט!
תופעה יחודית! מה שמשעשע זה שהוא באמת מאמין בזה. בגלל זה הוא השתמש במילה “מארג”, שמראה שיש לו אוצר מילים רחב והוא גם אינטליגנט, ולא בסתם איזו “קהילה” פושטית כמו כל השאר. לא, בקפה אין סתם “קהילה”, יש “מארג”.
(והמהדרין יאמרו שבבלוגלי יש מארג’).
בגרגרן שלי יש בלוגים מכל הפלטפורמות הגדולות בישראל, ולא מעט בלוגרים עצמאיים. בקפה עוד לא מצאתי מישהו שאני רוצה לקרוא כל פוסט שלו (או אף פוסט שלו, למעשה). יכול להיות שזה אני. יכול להיות שאני צריך ללכת לחפש ולא לחכות שיביאו לי, יכול להיות שאני פשוט לא קהל היעד הרלוונטי. הכל יכול להיות. אבל לחשוב שלבלוגרים מפריע שנפתחה פלטפורמה חדשה כי יש “שטפון” של בלוגרים חדשים ש(מה? לוקחים לנו את הפרנסה? הביאו בלוגרים זרים מתאילנד?) – זה כבר טמטום שקשה לי להתמודד איתו. לפיכך, מר ביטון, אתה מקבל את אות הקלון הדוביי. אתה בטח לא תדע על זה, כי עושה רושם שאתה לא יוצא מגבולות ה”מארג” שלך (וגם עושה רושם שאין טראקבקים במערכת המהפכנית של הקפה), אבל אני בטוח שהנשמות הטובות שקוראות אותי כבר יידעו אותך.
גברת קלינגבייל, אני מוותר לך על העתק של אות הקלון לאות סולידריות עם אחות למסדר האנשים עם שמות שאף אחד לא יודע לאיית.
21 תגובות על “הקפה גילו את אמריקה”
יכולה לחיות עם ההגדרה “דבילי” אבל בבקשה אל תקרא לי גברת :oops:
ראית איזה יופי של קשר עם הקוראים? איזו אינטראקציה אינטימית עם המגיבה? וגם הטכנולוגיה של הקו החוצה – לא יאמן.
סתם, אז דווקא נראית טוב. רוצה להיות חברה שלי?
(די, דובי, די)
יש איזו בעיה כאן. צריך להפריד בין הדביליות של קפה צוּמי ובין הדביליות של הכותבים בקפה צוּמי.
שניהם דבילים, אבל בצורות אחרות.
אשמח אם תסבירו לי למה כאשר מישהו כותב בקפה אז הוא “צומי” וכאשר כותבים בכל אתר בלוגים אחר אז לא…
דובי,
בתור אחד ממקימי בלוגלי אני חייב לשאול: האם באמת יש כזה הבדל מהותי בין הכותבים בכל אחת מהפלטפורמות?
כמובן שבבלוגלי הם הכי אבל העיקר זה התוכן – לא?
באמת העיקר זה התוכן, אבל כל פלטפורמה היא גם קהילה, והיא מושכת אליה אנשים מסוגים שונים שמושכים עוד אנשים מאותו הסוג. ויש גם הבדלים טכנולוגיים שגורמים להבדלי קהל יעד. כרמל ויסמן כתבה על זה פעם.
קח לדוגמא את ההבדל בין אפשרויות העיצוב של מנויי “פרו” בישראבלוג לעומת אפשרויות העיצוב בבלוגלי: מצד אחד, העיצובים בבלוגלי הם הרבה יותר מהוקצעים. מצד שני, מידת הפרסונליזציה שלהם מוגבלת למדי. זה מושך אנשים כמוני שהצד האסתטי חשוב להם, אבל לא מרגישים בנוח יותר מדי עם עיצוב גרפי. לעומת זאת בישרא אפשרויות העיצוב הן רחבות מאוד, אבל מה שלא תעשה, זה יראה מכוער. זה, משום מה, מושך פקאצות, שנהנות להתעסק עם העיצוב שלהן, ומקדישות זמן רב מתוך הזמן שמוקדש לבלוג לצד האסתטי (מחוסר מילה אחרת) של הבלוג שלהן.
לגבי תפוז קשה לי יותר לאפיין את האוכלוסיה, כי אני קורא שם הרבה פחות, אבל ההרגשה שלי היא שמדובר במיינסטרים הותיק של הרשת – ולו משום שמדובר בבלוגיה ממוסדת של אחד האתרים המובילים בארץ (כן, ישרא שייך לנענע, אבל הוא לא התחיל שם והוא לא תוכנן ע”י האנשים של נענע, ולכן יש לו מראה שונה לגמרי). בשל כך הוא מאוד… ממוסד, נקרא לזה. זה מתאים לאנשים מסויימים.
וכמובן שרשימות מאוד מאופיין מעצם ההגדרה שלו.
אני חושב שהצרות הגדולות יתחילו כשכותבים מהקפה יתחילו להגיב בבלוגים מחוץ לקפה. לא יודע, אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו.
עד לרגע הזה כמעט שכנעת אותי בלוגיקה ובטיעונים המעניינים שלך, אבל הנה אתה חוטא באותו חטא בדיוק – זלזול בפלטפורמה אחת, רק משום שאתה יושב בפלטפורמה אחרת. הוויכוחים האלה רק מזכירים לי כל הזמן את הטיעון המאוס שאין מה לקרוא בישרא וכולם שם פאקצות. אני איני פקאצה, קוראת את רוב הבלוגים שלי בקביעות בישרא, ויש שם המון המון חומר מעניין, ובלוגים מעוצבים להפליא.
תופעת ה”קליקות” היא מגעילה בין אם היא באה מהקפה, מבלוגלי, מישרא או סתם מהאנשים שתמיד חושבים שהם טובים יותר מאחרים. למה לא לנסות קצת פחות שיפוטיות?
(יו, אחלה סמיילים. מה אני אבחר??? :mrgreen:)
הפוסט השחצני, האליטיסטי (שלא לומר הפלצני) מחזק את דבריי ואולי מצליח להדגים, יותר טוב ממני, איך הקנאה מעבירה אותך ושכמותך על דעתם.
נ.ב.
כמי שהיה פעיל בעברי הרחוק באיל הקורא ונטש אותו (יש צורך להסביר למה?) ברור למה האיל הקורא לא היה וגם לא יהיה לעולם הצלחה כמו שעתיד להיות קפה דהמרקר.
רק האחת – באמת שלא באתי להעליב אף אחד בישראבלוג. כאמור, יש לי כמה בלוגים שאני עוקב אחריהם בקביעות שם. גם משמר הכנסת שלי התחיל בישרא, והאבחנה שלי נובעת מהניסיון האישי שלי: איכשהו, גם הבלוגים המושקעים ביותר עדיין נראים די מכוער בישרא. אולי זה הפונט הקטנטן או המראה הריבועי משהו של הכל. מה שזה לא יהיה, זה לא יוצא אסתטי להפליא, חרף ניסיונות הרואיים.
אין בכך משום זלזול בפלטפורמה. עם זאת, אני חושב שאפשר להסכים שבישראבלוג, יחסית, יש חלק גדול יותר לילדות צעירות שיכולות ליפול להגדרה של “פקאצות”. אין לי מושג, לא עשיתי מחקר בנושא, סתם הרגשה. זה לא שולל את זה שיש שם הרבה חומר מעניין.
(אה, וגם ביטלתי את האפשרות לסמייליז בתגובות שלי. לא ברור לי למה המערכת עדיין מציגה את האופציה להוסיף אותם. באג).
למר ביטון, אני שמח שבאת לבקר. צר לי אם אתה חושב שאני פלצן בגלל שאני חושב שזה משעשע שאתה מאמין שה”מארג” של הקפה הוא יחודי. “שימותו הקנאים” זו אמירה שלרוב אומר מי שאין לו תשובה טובה יותר.
אגב, האייל הקורא הוא מגזין, לא אתר בלוגים. ככזה, הוא מצליח מאוד ושורד יפה כבר שנים רבות בלי שום גב כלכלי. אבל יפה לך שפיתחת כבר כזו נאמנות רגשית למותג שאתה משתמש בו, שאתה מוכן לעלוב בכל מי שמדבר בו סרה. אני בטוח שמחלקת השיווק של דה-מרקר מאוד מרוצה ממך עכשיו.
עדיין לא הבנתי מה הרעיון של הקפה. אני מתקשה גם להבין למה יש כ”כ הרבה אמוציות בנושא.
אותי מעצבנת הגישה הכל(כ)לית של הטוש, שלדעתי הקפה הוא חלק ממנה – תבואו, יהיה מגניב, זה הכל כסף (וכוסיות).
הפוסט שנון ןמצחיק אבל לחלוטין לא הוגן, גם אתה היית ודאי טמבל כשרק הגעת לבלוגוספירה, אתה לא יכול להגיד שהידע שלך היום שווה לידע שלך אז, דבר כזה יכול להגיד רק טמבל מתמשך. בעוד שנה, שנתיים יבין גם מר ביטון איזה טמבל הוא היום, עד אז מותר לו להיות טמבל, גם אם זה לא מוצא חן בעינך.
קלמן, אני הייתי הדיוט כשהגעתי לעולם הבלוגים. אין לי בעיה עם הדיוטות. אני הדיוט בתחומים רבים. הבעיה מתחילה כשהדיוט אינו מכיר בהדיוטות שלו. למשל, אני לא מבין בפיזיקה כלום. אני יכול לטעון איזו טענה שנראית לי סבירה בפיזיקה, אבל אם מישהו עם תואר ראשון בתחום יבוא ויגיד שאני טועה ויסביר לי למה (במונחים שאני לא כל כך מבין), אני לא אגיד לו שהוא מקנא באינטלקט האדיר שלי, הוא שהוא מפחד מזה שאנשים כמוני מבחוץ יבואו ויעשו מהפכה בהבנה שלנו את הפיזיקה, או שהוא שחצן ואליטיסט. אני אגיד לו “אה, אוקיי.” אולי אני אוסיף אחר-כך, “אבל קראתי שהפיזיקאי הזה דווקא אמר שככה וככה, זה לא מנוגד למה שאתה אומר?” ואני אקשיב להסבר שלו. אני יכול להחליט שלא להאמין לו בסופו של דבר, אבל אני אכיר בכך שהוא מבין יותר טוב ממני.
אז בלוגים זה לא פיזיקה, אמנם, אבל לכל תחום יש עקומת למידה כלשהי, ונראה כאילו מר ביטון נמצא ממש בתחתית שלה, על בסיס ההבנה שהוא גילה לגבי התנהגות של בלוגרים. במקום להגיד לכל הוותיקים שאנחנו מפחדים בגלל שהאנשים מבחוץ באים ועושים מהפכה, לא יותר הגיוני להקשיב לביקורת שלנו, לקבל אותה כלגיטימית ולחשוב אם כדאי אולי לתקן את מה שטעון תיקון?
הוא התנהג כטמבל לא בגלל שהוא לא יודע, אלא בגלל שהוא לא יודע שהוא לא יודע. זה טמבליזם.
רק היום (כשהשלמתי קריאה אצל וולווט – מאז שהיא בקפה אין עדכונים) התוודעתי לשערוריות-זוטא שהתפתחו בקפה. אפילו בתור שערוריות-זוטא הן די משעממות. הפלטפורמה הזו ואנשיה כל כך נעלים בעיני עצמם, שעוד יותר מגוחך ופאתטי לנסות להסביר למה זה רחוק מהמציאות. ואני בד”כ נורא נרעשת מכל מיני “משה מחק פסיק לדני ויקוב אמר שזה לא בסדר” באינטרנט. הפעם, באמת, זה מה זה פקקט.
דבר אחד טוב כן יצא מהקפה – “רשימות” הפסיק סוף סוף למשוך אש :-)
מצחיק כמה אתם מתעסקים בקפה, אתם לא קולטים שזה כשלעצמו הוכחה להצלחה האדירה שלו?
מר לא – שמעת פעם על זרובבלה?
עזוב זה – תחשוב איזו הצלחה אדירה הוא עמיר פרץ כשר בטחון – כולם מדברים על זה כל הזמן!
זה שלא יוד שהוא לא יודע הוא תם, או אולי זה שלא יודע לשאול, בכל מקרה, הוא לא הרשע שצריך לקשור לעמוד הקלון. אם אתה לוקח את התם, או את זה שלא יודע לשאול, וקושר אותו לעמוד הקלון, זה עושה אותך רשע, רשע שנון ומצחיק, אבל רשע.
קח דוגמה ממני, אני חכם, למה ? כי אני נטפל רק לרשע, להיטפל לתם או לזה שלא יודע לשאול זו לא חוכמה.
זה שלא יודע הוא תם. זה שלא יודע שהוא לא יודע (ומתנהג כאילו הוא כן יודע) הוא טמ-בל. וזה שלא יודע שהוא לא יודע ומתנהג כאילו הוא כן יודע אפילו אחרי שהסבירו והדגימו לו שהוא לא יודע – לו מגיע אות הקלון הדוביי.
אבל אצלי לא קושרים אף אחד לעמודים.
הבעיה בבלוגים של ד’ה מראקר מתחילה בעובדה שהכותבים שם פותחים בלוג כדי לפרסם את עצמם. להכיר כוסיות או למצוא עבודה יותר טובה. חוסר האנונימיות והרצון לפרסם אותך בעולם העבודה מוביל לכתיבה לא אמיתית, פלצנית, ובסופו של דבר גרועה.
אי אפשר לצפות מאנשים עם תואר שני, וחינוך של חיים שלמים לדוגמטיות וחוסר יצירתיות להצליח לכתוב משהו מקורי ובעל ערך.
אני באופן אישי חיפשתי שם הרבה פעמים בלוגים מענינים, ולצערי לא מצאתי כאלו.
בניגוד לישראבלוג, או בלוגלי או שאר מערכות בלוגים בהם חלק מהכותבים גרועים וחלק טובים, בד’ה מרקאר עדיין לא מצאתי בלוג אחד עם יותר מפוסט אחד שהוא מענין.
מה בדיוק יש לך נגד אנשים עם תואר שני? איזו מין בורות זאת לייחס דווקא לאנשים משכילים חוסר יכולת לכתוב משהו מקורי?
[…] פעם?! [↩]כן! [↩]זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש […]