אני חושב על זה יותר מדי, אני יודע. תסלחו לי.
כשחזרתי וקראתי את הפוסט הקודם שלי על הטקסט החדש של ‘אם תרצו’, משהו לא הסתדר לי. לא שכנעתי את עצמי לגבי הסיבות להוצאת הספרון הזה. הרי אם בכל מקרה הם אומרים מה שכולם חושבים שהם יודעים, אז למה הצורך הזה להוציא את הספרון? האם באמת מדובר פה על “חיזוק התודעה” של הקוראים?
קשה לי להאמין שזה המצב. ואז זה הכה בי: ‘אם תרצו’ הוא ארגון פוליטי. הפעולות שלו, לפיכך, מיועדות לאחת משתי מטרות: קידום המטרות האידאולוגיות של הארגון, או חיזוק כוחו של הארגון כארגון. החוברת החדשה נופלת בבירור בגדר הסוג השני של פעולה. את קידום האידאולוגיה שלהם משיגים ‘אם תרצו’ דרך לוביינג, לא דרך קמפיינים ציבוריים (אלו, לכל הפחות, משמשים כהוכחה לתמיכה הציבורית במסרים שלהם). אבל כאן אפילו לא היה ניסיון “לגלות” עובדות חדשות, כמו בקמפיינים השונים שסימנו מטרות מובהקות (“האקדמיה”, “הקרן החדשה לישראל” ו”ארגוני השמאל”). המטרה הרבה יותר אמורפית כאן.
הקמפיין החדש הזה, אם כן, לא נועד לחזק את התודעה הציונית בדעתם של הישראלים, אלא לחזק את התפיסה שרואה ב’אם תרצו’ את אבירי הניאו-ציונות. המטרה היא לא שאקרא את הספרון ואגלה דברים שלא ידעתי על הסכסוך, אלא שאקרא את הספרון, שלא יגלה לי שום דבר חדש, ואבין מכך שמי שאומר את האמת (האמיתיותית!) הם ‘אם תרצו’. הם ולא מלאך; הם ולא שרף; הם ולא אף אחד באקדמיה או בתקשורת, שהרי אלו כולם בורים פחדנים שמקבלים שלמונים מהאנטישמים באירופה. ((האירוניה, כמובן, חולפת על פני קהל היעד של הספרון, שלא עוצר לחשוב מאיפה בעצם לאם תרצו יש כל כך הרבה כסף.))
זה גם מסביר את הראיון התמוה של ארז תדמור בגלי צה”ל – ראיון בו הוא סירב להאזין לשאלותיו של המראיין רינו צרור, ותחת זאת צעק עליו שוב ושוב את אותן ססמאות עבשות. תדמור לא רצה להתראיין, תדמור רצה שהאנשים בבית ובאוטו ישמעו שהוא זה שאומר ברדיו את כל הדברים האמיתיותיים הללו, ושאיש התקשורת, זה שמנסה נואשות לתקשר איתו עד שנשבר לו, הוא האיש הרע, הוא סותם הפיות, ואסור להקשיב לו להבא.
זו עוד סיבה שלהתווכח עם העובדות של ‘אם תרצו’ זה חסר תועלת. מי שמתווכח איתם רק מסמן את עצמו כ”האויב”. ‘אם תרצו’ בסך הכל מכינים את הקליינטורה שלהם לפעם הבאה שירצו לסמן מטרה כלשהי. מרבית האנשים, בסופו של דבר, לא באמת רוצים להשקיע זמן ומחשבה בדברים הללו, ולכן הם מחפשים “סמנים” (cues) של סמכות. ‘אם תרצו’ מייצבים את עצמם כ”סמכות” על ידי הצגת עצמם כאנשים היחידים שאומרים מה שאתה, הקורא, יודע שהוא נכון, אפילו (ובמיוחד כש)כל מיני מקורות סמכות אחרים, לכאורה, מתווכחים עם העובדות האלו.
מה שמחזיר אותי לשאלה ששאלתי בסוף הפוסט הקודם, ועדיין אין לי תשובה עליה: איך מתמודדים עם זה?
7 תגובות על “הפוליטיקה של החרטא”
מתמודדים עם זה כמו שכבר מתמודדים עם זה. יש ארגוני שמאל לא מעטים שמייצרים טקסטים, סדנאות ופעילויות אחרות שנועדו להנחיל את הנראטיב הפלשתיני, או לפחות את הנראטיב השמאלני. אמנם בדרך-כלל לא מדובר בנוכלים מרושעים מסוג אראל סגל, אבל גם השמאלנים לא תמיד מדייקים ולא פעם חוטאים בתעמולה או בחירת עובדות סלקטיבית. כשהימני המצוי קורא טקסטים שלהם הוא מתמלא זעם קדוש ויאוש מכל התעמולה השקרית הזאת וההתעלמות מעובדות שנראות לו חשובות לאין שיעור (כל האלימות הערבית, למשל). כשהשמאלני המצוי קורא את הטקסטים שלהם, הוא מרגיש את אותה אמיתיותיות (תרגום נהדר) שכתבת עליה בהקשר של החוברת של אם תרצו.
התגובה לשתי האמיתיותיותות צריכה להיות התגובה שלכאורה ג’ון סטיוארט מקדם: דיונים בתוכן והגדרת המחלוקות (לכאורה, כי לג’ון סטיוארט אין באמת את הידע או היכולת לעשות זאת, כמו שיוכיחו רוב הראיונות שלו עם שמרנים החמושים בטעונים; בסופו של דבר, הוא וקולברט מייצרים תעמולה מתוחכמת לפיה השקולים הם הדמוקרטים והאמיתיותיים הם השמרנים. אני מאמין שזה נכון, אבל אני לא השתכנעתי בכך בכלים שאינם מונחי רגש).
אני חושב שעל ידי מנהיגות.
השמאל אינו מתנהג כמנהיג, אלא כאחר. (הרשע בהגדה). זה שמסתכל על הציבור כמוגבל, כרשע. זה שמטיף לישראלים שהם לא מספיק דמוקרטיים, ולא מספיק נאורים, ולא מספיק דואגים לפלסטינים. זה שמלשין לאירופאיים, ומשתמש בכספיהם.
“זו ארצנו”, מדברת בשם הציבור (או ממצבת את עצמה ככזאת). בעוד השמאל, ממצב את עצמו כאחר. כדי לשנות, על השמאל להתחיל במקום לקטר, להנהיג. צריכה לקום מתוכו מנהיגות, שאינה מחפשת מדון והצגת הצד השלילי של האחר, אלא של מרכז, של הנהגה לכיוונים חיוביים, על ידי הסבר ופניה על הציבור בצורה אוהבת, ומכבדת. על ידי התווית דרך ברורה אל חברה דמוקרטית יותר, אמפטית יותר ושלווה יותר.
זהו בסיס המנהיגות, וכל עוד השמאל יהיה תקוע לו בביקורת, הוא יידחק הצידה, ו”זו ארצנו” תלך ותפוס מנהיגות.
גילוי נאות,
אינני איש שמאל, אבל אני ליברל.
בגדול אני מסכים עם טל בנוגע למנהיגות, אבל הייתי ממצב את זה קצת אחרת:
איך מתמודדים איתם? מתעלמים (הם חיים וצוברים כח מהעימות, אז נמנעים מהעימות בכל מחיר)
אבל התעלמות יוצרת ואקום. נכון, אז ממלאים אותו במעשים. לא בדיבורים, בעובדות ובויכוחים. אני חושב שלזה טל כיוון כשדיבר על מנהיגות. מנהיגות שעושה.
הרי כתבת יפה ונכון שהעובדות לא חשובות, ובעצם רק האמיתיותיות שלהם רלוונטית. אבל האמיתיותיות שלהם עוברת טוב רק ברדיו ובעיתון. כשצריך לבנות בית, ללמד שיעור,לכתוב תוכנית מחשב, וכו’ האמיתיותיות הזו מתפוגגת לגמרי. הופכת ללא רלוונטית, כי האתגרים הם אמיתיים ומוכתבים על ידי האמיתות שבשטח. האתגרים שבפועל צריך להתמודד איתם. ולכן פשוט צריך לעשות. לא לדבר, בטח לא להתעמת בדיבורים. להתעלם ולעשות.
בהקשר הזה תמיד נפלא בעיני איך חלק מתושבי ההתנחלויות יוצאים כנגד תושבי השטחים, אבל אין להם שום בעיה שתושבי השטחים יבואו וייבנו להם בתים וכו’. זה בדיוק אותו הפער בין הדיבורים למעשים. הרבה יותר קל לדבר על מחלוקת. אבל ביום רגיל, ב12 בצהריים בתור למכולת זה באמת לא מעניין אף אחד, ופתאום כולם יכולים להתקיים זה לצד זה.
מה עם חופש הביטוי?
איפה בדיוק הבעיה הנעוצה ברצון של גוף להיות פוליטי או לחזק את תדמיתו המסוימת בקרב ציבור מסוים?
כמה אבירי חופש ביטוי מצידה השמאלי של המפה הפוליטית היו נהרגים על זכותה של אם תרצו להשמיע את דבריה?
כמה מהם היו מגינים בתוקף על חסיון המימון של אם תרצו?
אני יכול להגיד רק שלאם תרצו היו מורים נפלאים שמופיעים כל הזמן בתקשורת, וגם טסים לפעמים ללוב להצטלם עם קדאפי או שטים להם בספינות.
תומאש – הדילמה שלי היא לא “איך לסתום להם את הפה”, אלא איך להתמודד עם האתגר שהם מייצרים לגיוס תמיכה פוליטית בעמדות של הצד שלי.
לאם תרצו בינתיים אין שום בעיה להשמיע את המסר שלה. אם מישהו ינסה לסתום להם את הפה, אני מבטיח לך שהאגודה לזכויות האדם תתנגד לכך, בדיוק כפי שהגישה בג”צים בעבר כנגד השתקה של אנשי ימין, מעצרים מנהליים וכיו”ב.
איזה חסיון מימון יש לאם תרצו? אין לאף ארגון פוליטי חסיון מימון. להפך, יש חובת גילוי. כל מקורות המימון של כל ארגוני השמאל גלויים לחלוטין, ותוכל למצוא את הדו”חות המפורטים באתרי האינטרנט שלהם (רמז: אין להם כל כך הרבה תרומות בין כה וכה). הדו”חות של אם תרצו, לעומת זאת, הם בעיה הרבה יותר גדולה, וכבר התלוננו על כך שהם לא חושפים את המקורות שלהם כנדרש בחוק – ראה למשל פה: http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?tag=%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%9F מסתבר שאת הדו”ח לשנת 2008 הם לא הגישו עד היום. מה הם מסתירים, בדיוק?
ואת הרמיזה האחרונה לא הבנתי – אתה מתייחס לחברי הכנסת הערביים? אנשי אם תרצו אינם חברי כנסת, ובין כה וכה, גם התרומות לחברי הכנסת ולמפלגות (הערביות והיהודיות כאחד) נתונים לפיקוח ומפורסמים ברבים.
אני חולק על ההנחה שלך, שמה שחשוב זה רק האמיתיות ולא האמת.
נכון, אולי התיכוניסט המוסת לא יעצור לחשוב על המקורות של החוברת. אבל אם החוברת תוקע מעל כל במה כשקרית, היא תפסיק להיות אפקטיבית.
קח את ההפרכה האולטמטיבית, מבחינת דעת הקהל: כל בכירי הפרופסורים להיסטוריה של עם ישראל מפרסמים הודעה, שמפריכה בצורה מפורטת את כל הטענות השקריות בחוברת (לא יקרה, כי הם לא מעוניינים להיכנס לקלחת הפוליטית. אבל לצורך הדיון)
ההפרכה הזו תגיע לעיתונות – ולו בגלל שידיעות יהנה לעקוץ את מעריב, ולהיפך. עם קצת קמפיינינג, החוברת הזו תקבל את השם המתאים, ותפסיק להיות אפקטיבית – לא בעיני התיכוניסט, אבל בעיני כל אדם קצת יותר שקול ממנו (נניח, אחיו הקצת-יותר-בוגר). בכל פעם שהוא ינפנף בחוברת, יגידו לו ‘שוב אתה עם החוברת השטותית הזו’, והוא ילמד לא לנפנף בה יותר.
כלומר, צריך קמפיין אפקטיבי שיצביע על הנקודות השקריות בחוברת הזו, תוך שימוש בבעלי סמכות. הבעיה – מאיפה משיגים בעלי סמכות כאלה.
[…] פוסטים על כך (אחד, שניים). דובי כתב שני פוסטים על כך (אחד, שניים). ואת ההבדל בינינו אפשר לתאר בצורה מאוד סטריאוטיפית […]