ועכשיו ברצינות.
זה הפך כבר לריטואל. מישהו מציע חוק חדש שעושה צחוק מהדמוקרטיה, השמאל גונח, כל הבלוגרים עושים תחרות של מי יהיה יותר חד לשון, החוק עובר, ואנחנו עוברים להפסיד בקרב הבא. מקסימום מישהו מגיש איזו עתירה לבג”צ שבמקרה הטוב תתברר עוד עשור, ובזה נגמר העסק.
אבל הפעם זה צריך להיות שונה. עד היום החוקים היו די אבסטרקטיים – היה אפשר למחות עליהם, אבל הם לא השפיעו על רובנו באופן ישיר. הפעם החוק הוא כזה שאנחנו יכולים לעבור עליו פשוט בכך שנמשיך לעשות משהו שעשינו עד היום. לא צריך לנסוע לבילעין כדי לעבור על החוק. צריך רק לשבת בבית מול המחשב או לעמוד בחוץ עם שלט, ולקרוא לחרם על ההתנחלויות.
כאן אנחנו, השמאל, תומכי הדמוקרטיה, נמדד. דווקא כאשר אנחנו מאויימים באופן הישיר ביותר. גורביץ כתב שהאיום שבכמה ימים בכלא הוא משהו שרבים מוכנים להתמודד איתו בשביל האידיאלים, אבל חוק החרם מאיים במשהו הרבה יותר גרוע: בטרטור אינסופי למשפטים אזרחיים, ואולי ברישוש מוחלט באמצעות תביעות חוזרות ונשנות וחוזרות ופיצויים ללא צורך להוכחת נזק. והוא צודק: זה מפחיד. אבל כאן יום הדין שלנו. פה אנחנו חייבים לשים את הגבול ולהגיד שלא ניסוג ממנו.
גורביץ גם צודק שצריך להפסיק עם הפניה האוטומטית לבג”צ בכל פעם שהכנסת מחרבנת עלינו עוד קצת. הטקס הקבוע הזה רק הולך ומדרדר את ישראל עוד ועוד לתהומות האנטי-דמוקרטיים, כי בג”צ מתמודד מול חרב פיפיות: אם יאשר את החוק, הוא חותם על בקע נוסף בבסיס הדמוקרטי של ישראל; אבל אם יבטל את החוק, הרי שהוא מערער את עצם יסודותיו שלו – והנה, כבר קפץ מי שחוזר להצעות לפוליטיזציה של בחירת השופטים בישראל.
אבל התופעה הזו היא אשמת אותם אלו שהטילו את מלוא יהבם בבית המשפט העליון, שהגנו על האקטיביזם השיפוטי וראו בו כלי יומיומי לפיקוח על הכנסת. בגליון האחרון של כתב העת המוביל במדע המדינה, ה-American Political Science Review הופיע מאמר מאת פוקס וסטיבנסון ((Fox, Justin, and Matthew C. Stephenson. 2011. Judicial Review as a Response to Political Posturing. American Political Science Review 105, no. 02 (May 27): 397-414. )) בו הם בוחנים את ההשפעה של ביקורת שיפוטית על התנהגותם של מחוקקים. המודל שלהם מצביע על תהליך שיוצר שיווי משקל: “תעודת הביטוח” שנותנת הביקורת השיפוטית מאפשרת למחוקקים לחוקק חוקים פופוליסטיים שאינם עומדים בתנאי הסף החוקתיים, תוך ידיעה שהם יפלו בין כה וכה בבית המשפט, אך מאידך, פסילת חוקים על-ידי בית המשפט תיידע את המצביעים על ההתנהגות משולחת הרסן של המחוקקים. כתוצאה, על פי המודל, שני הצדדים ירסנו את עצמם ושיווי המשקל יהיה כזה שבו חוקים פופוליסטיים יהיו, אבל בתכיפות נמוכה, ומצד שני גם בית המשפט יעדיף לא להתערב ברוב המקרים, כל עוד ברור שמדובר בארוע נדיר.
המודל הזה, אם מנסים ליישם אותו לגבי ישראל, תופס לגבי התנהגות בית המשפט: בג”צ הפעיל את הסמכות שהעניק לעצמו לבטל חוקים במספר מאוד מצומצם של מקרים, והסתמך רוב הזמן על אפקט הצינון של חוות דעת משפטיות לפיהן חוק כזה או אחר “לא יעמוד בבג”צ”. אבל הכנסת הנוכחית חשפה את הבלוף הזה, ואגב כך גם את הכשל של פוקס וסטיבנסון: הנחת היסוד שלהם היא שהציבור ניצב לצד בית המשפט. אבל אין שום סיבה להניח זאת. הסיבה שהחוקים הפופוליסטיים הם פופוליסטיים היא שהציבור אוהב אותם. אבל אם בארה”ב עוד יש להם נאמנות כמעט דתית לחוקה, וזכותו של בית המשפט להתערב מעוגנת אצלם היטב בתודעה, הרי שלישראל אין חוקה כלל, וזכותו של בית המשפט להתערב היא מפוקפקת למדי. לבית המשפט אפילו לא עומדת הלגיטימציה החוקית! איך תעמוד לו לגיטימציה ציבורית?
וכך היה שההתבססות הזו על בג”צ כגננת לכנסת גרמה לאינפנטיליזציה של המחוקקים, ועכשיו כולם מופתעים שכשהילדים גילו שבעצם למבוגר האחראי אין שום כוח עליהם, ישראל הופכת לאדפטציה גרוטסקית של בעל זבוב.
החוקים נגד ערביי ישראל, כמו חוק הנאמנות, היו לא יותר מבלון ניסוי. ומרגע שהניסוי הצליח פנתה הכנסת הימנית ביותר בתולדות ישראל – זו, כפי שטרח לציין ראש ממשלתנו הנערץ, בה יש לימין רוב מוחץ – להבטיח את המשך הרוב שלה באמצעות פגיעה באיום האמיתי על הרוב הזה: השמאל. כי קל ללעוג לשמאל הזערורי בישראל, אבל לשמאל היהודי לפחות יש את היתרון שיש לו את הדם הנכון, ולכן הוא יכול באמת לנסות ולשכנע ולפעול כדי להפוך ממיעוט לרוב, דבר מה שנמנע מערביי ישראל. ולכן סדרת החוקים הנוכחית נועדה למחוק אחת אחת את האפשרויות הפתוחות בפני השמאל היהודי בישראל לפעול כדי לשכנע את האזרחים.
האירוניה, כמובן, היא שמזמן כבר ויתרנו בעצמנו על רוב הכלים הללו. וכאן אנחנו חוזרים לטעות של גורביץ. נכון, לא צריך לפנות לבג”צ בעקבות חוק החרם. אבל זו תהיה טעות באותה מידה להכנע לאינסטינקט הפבלובי השני של השמאל – פניה לעולם, לאיחוד האירופי, לאו”ם.
הגיעה העת להקריב. אם חפצי חיים ודמוקרטיה אנחנו, עלינו לפעול כנגד החוק הזה וחוקים דומים לו באמצעות הפרתו בראש חוצות ונכונות להתמודד עם התוצאות. צריך לקרוא לחרם תחת כל עץ רענן, באופן ישיר ובלי התחכמויות. לא להגיד “אנחנו לא קוראים לחרם, אבל הנה רשימה של מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, נאדג’ נאדג’, ווינק ווינק”. לא להגיד “יינות רמת הגולן לא טעימים, אל תקנו אותם.” להגיד בגאווה ובמופגן: אני מחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות כי אני מתנגד למפעל ההתנחלויות, וגם אתם צריכים לנהוג כך. צריך לפעול בכל הכלים הדמוקרטיים – גם הכלי שנאסר עלינו כעת להשתמש בו – כדי לשכנע את הציבור בצדקת דרכנו, בחשיבותה של הדמוקרטיה להמשך קיומנו כמדינה וכפרטים עצמאיים. עם קצת מזל, אולי בתי המשפט יקרסו תחת התביעות האזרחיות. אבל אולי לא. אולי נצטרך לסבול תקופה של אי נוחות ואפילו פגיעה כלכלית. אולי זו גם לא תהיה תקופה קצרה. אולי מדינות העולם תראינה אותנה בסבלנו ותפעלנה בכלים שלהן כדי ללחוץ על הממשלה לחזור לדרך המוטב. אולי לא. אבל אסור לנו לוותר פה. חברי הכנסת גילו שאין להם בעיה לקפל את בית המשפט, אסור שיגלו גם שהיריבים הפוליטיים שלהם אינם מוכנים להגן על זכויותיהם הבסיסיות, כי אחרת זה לא יגמר באיסור חרמות. אחר כך תאסר כל ביקורת על המדינה, והבעת תמיכה במפלגות שאינן מצדיעות לדגל כל בוקר. ועד שנתעורר כבר לא יהיה את מי לשכנע כי הילדים שלנו כבר עברו כולם שטיפת מוח לאומנית.
זהו הקרב האחרון. אם אנחנו מפסידים פה, ישאר לשוחרי הדמוקרטיה בישראל רק כיוון אחד: החוצה.
—
אני מחרים מוצרים המיוצרים בהתנחלויות בגדה המערבית, וקורא לאחרים לנהוג כמותי.
51 תגובות על “עת להקריב”
חשבתי הרבה לפני שכתבתי את מה שכתבתי, ולא היה לי קל לכתוב את זה.
כשמישהו נכנס לכלא, יש לכך השלכה ציבורית. קטנה, אולי, אבל יש. מרטיריות עושה את זה. כשמישהו נמצא בסיבוב השלישי של ההוצאה לפועל, ונמצא בפעם ה-12 בבית משפט על אותה ה”עוולה האזרחית”, זה נראה אחרת. זה בלגאן ביורוקרטי, מובן למעטים, שנושא תדמית של פושט רגל ובעל חוב, לא של אדם שנאבק על דעתו. זה נוהל שרק ישבור אנשים ולא ישפיע באיזשהו אופן על דעת הקהל.
את דרום אפריקה, ואת הדרום האמריקני, היה צריך לשבור מבחוץ. הישראלים מאד טובים בהתעלמות ממה שקורה סביבם. בלי זעזוע חריף, שיפגע קשות בשגרת החיים של הרוב, לא תבוא חשיבה מחדש.
באופן כללי חותם על הכל, חוץ מהחלק בנוגע לבית המשפט וסמכויותיו.
כשאתם אומרים שלבית המשפט אין לגיטימציה חוקית לפסול חוקים, אתם חוזרים על שקר של הימין הקיצוני שאינו קשור למציאות.
בשני חוקי יסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק) יש פסקת הגבלה אשר מגבילה במפורש חקיקה עתידית של הכנסת. חוק יסוד השפיטה מסמיך את בית המשפט לאכוף את החוק.
אלו הם המקור לסמכות (בה משתמש בית המשפט במשורה מאד) לפסול חוקים, במשך שנים ארוכות. אם רצה המחוקק יכל לבטל את פסקאות ההגבלה בקלות. חוק אחד אינו משוריין, והשני דורש רוב של 61 לשינויו (בלבד).
החזרה על המנטרה הזאת לפיה בית המשפט נטל לעצמו סמכות מן האוויר, וכאילו המחוקק לא יכול לקחת ממנו את הסמכות הזאת אם רק ירצה, היא שקרית, ומוזר לשמוע אותה דווקא מכם.
האם זה ראוי שדמוקרטיה תישען רק על בית משפט ליברלי ללא גיבוי עממי? לא. אבל האם בית המשפט עושה כאן דין לעצמו – ממש, ממש לא. הוא נסמך על חקיקה של הכנסת, והכנסת יכולה לשנות אותה אם תרצה (כפי שאכן עשתה במקרה של החוק האוסר על יבוא בשר לא כשר).
כדי לקחת סמכות קיצונית כזו, לבטל חוק של הריבון, צריך סמכות מפורשת בחוק. לא די בפרשנות – הגיונית, אני מסכים – לחוק, אלא באמירה מפורשת. וכזו אין.
יוסי מה אם כולם פשוט אומרים שהם לא מוכנים לשלם את הקנס? אז למדינה אין ברירה אלא לשלוח אותם לכלא. אז אי הנוחות והטרטור הם להופיע למשפט בלבד שזה אתה צריך לעשות בכל מקרה אם זה היה חוק פלילי ולא במשפט אזרחי.
אני לגמרי מסכים שחשוב לגייס את העולם נגד ההתנחלויות, הכיבוש וכו’
אלו שתי שיטות מאבק ואני לא רואה בעיה להשתמש בשתיהן
אבל דובי, לא נראה לך שזה בעייתי להגיד את זה מטורונטו? בלי להידרש לטיעונים פופוליסטים. פשוט בפועל כל עוד אני ואתה בחו”ל הסיכוי שיתבעו אותנו קטן. הרבה יותר מסוכן לעשות את זה מתוך ישראל.
oz, אני חושב שיכולים פשוט לעקל לך את חשבון הבנק.
אם הם לא משלמים את הקנס שבית המשפט הטיל עליהם, הם יכולים ללכת להוצאה לפועל שמטילה עיקול על חשבון הבנק שלהם. מאוד קשה להסתובב בעולם בלי חשבון בנק פעיל. כלא זה לא משהו שמגיעים אליו כל כך מהר אם מסרבים לשלם קנסות.
אני לא רואה שום אוזן קשבת לקריאה הזו. הלכתי לישון כשיוסי גורביץ הקים מפלגה פוליטית? מהמצב היחסית לא משהו של שמאלנים שרק מבקרים שמאלנים הגענו לספירלה שבה בלוגרים רק מבקרים בלוגרים?
איפה הביצים של גלאון? או של יחימוביץ? שהן יקראו לחרם נגד מוצרי ההתנחלויות, ואז נדבר. המשחק הפוליטי לא עובד אם משחקים בו בלי הפוליטיקאים; ברגע שהם פשוט לא מקשיבים לאמירה של הציבור, אז אין ממש טעם בהם, או באמירה.
יאיר, אתה כנראה לא מעודכן. אני חוזר לארץ בסוף אוגוסט. התביעות יכולות לחכות לי בנתב”ג.
גרייף – הגבתי לגורביץ כי אותו קראתי, אבל הקריאה שלי אינה אל גורביץ עצמו, אלא אל הציבור כולו. במקרה הזה, אני חושש, אנשי השמאל יצטרכו להוביל את הפוליטיקאים שלהם, כנראה באף, ואולי להחליף אותם בסופו של התהליך. אני לא בונה עליהם. אתה מחאה שלנו נצטרך לעשות אנחנו.
OZ, כמו שאמרו, ואני רוצה לחדד, לא מדובר בקנס אלא בפיצוי. קנס זה עונש כספי שמטילה המדינה, ואפשר להמיר אותו בעונש מאסר – כך יקרה, כנראה, עם הפמיניסטית שהפגינה נגד משפט קצב. היא הורשעה והוטל עליה עונש מאסר על תנאי ותשלום קנס (לא גבוה), נכון לימים האחרונים היא טענה שהיא מסרבת לשלם את הקנס ומעדיפה לשבת בכלא כאקט הצהרתי.
פיצוי כספי, לעומת זאת, נועד לפצות את התובע (אדם או גוף פרטי – לא המדינה) על נזק שנגרם לו (או ללא הוכחת נזק, אבל הרציונל הוא אותו רציונל) ולכן קיבלת פסק דין לטובתך והצד השני לא שילם, אתה יכול לפנות להוצל”פ, לפתוח תיק, ואם עדיין הצד השני לא משלם, להתחיל להטיל עיקולים על חשבונות בנק, כלי רכב, רכוש מסוג אחר (ריהוט, מכשירי חשמל מסוימים וכו’), לעכב יציאה שלך מהארץ, להשהות את התוקף של רשיון הנהיגה שלך – בשלב מסוים אפשר גם להוציא צווי מאסר, אבל הם לא באים *במקום* תשלום החוב.
oz – זה לא קנס, זה חוב אזרחי. מה שיקרה הוא לא שישלחו אותך לכלא, אלא שהוצאה לפועל יעקלו לך את חשבון הבנק או את הבית.
“אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סירבו לבחור מוות בשעת הכושר. עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!”
מעולם לא קסמה לי הרומנטיקה המזויפת של הקרבה עצמית, שעפ”ר מבטאת לאומנות מסוג אחר. אין בי הדחף למרטיריות מכל סוג. על אחת כמה וכמה כשהיא לא תשרת דבר מלבד לקחת ממעט ממוני ולתת אותו ליריביי האידאולוגיים. המדינה שלי היא דמוקרטיה. תחדל להיות כזו – תחדל להיות המדינה שלי. אין אהבה שאינה תלויה בדבר, זולת האהבה האורתודוכסית, וכזו אינני צריך או רוצה.
נמרוד – האם אין ערך למלחמה למען הדמוקרטיה? האם ברגע שקמו אויבים לדמוקרטיה, אחת דינה לגווע משום שאיש לא יעמוד ויגן עליה?
א.ה.
אני רק אשים את תשומת ליבך שבעוד שישנם חוקי יסוד, ובמידת מה, מגילת העצמאות של מדינת ישראל, המאפשרים לבג”ץ לשנות חוקים, אין שום חוק מסוג זה, המגן על חופש הביטוי. חופש הביטוי בישראל, הוא תוצאה של הפסיקה, והחלטת בית המשפט בלבד.
דובי, לא מסכים איתך; אזרחים יכולים לקרוא לחרם. כדי להפוך את העמדה של חרם ללגיטימית, איש ציבור צריך לעשות זאת, ולראות אם מועצת יש”ע תעז לתבוע אותו. זה יעורר דיון על העניין. אם מישהו אומר “אני לא קונה בריטה יותר, רק תמי 4” ויסביר שזה בגלל ההתנחלויות, יהיה על זה דיון. דיון פנימי בין בלוגרים אם לפרסם או לא לפרסם קריאה לחרם זה חסר משמעות. אז לנדו פרסם קריאה לחרם, אז אתה פרסמת, כל בלוגר מהשמאל יכול לעשות זאת – זה עדיין לא יהיה בעל אימפקט כמו אם ח”כ ממרצ יעשה זאת.
כן, אבל השאלה היא איך גורמים למישהו משמעותי לעמוד כנגד החרם הזה. הכלי היחיד שיש לנו, לדעתי, הוא להפר באופן פומבי ככל האפשר את החוק ולקוות לטוב. מה שבטוח הוא שאם נתחבא בבתים, אף פוליטיקאי שפוי לא יצא במפורש נגד החוק, למעט, אולי, פוליטיקאים ערבים.
יוסי, פסקת ההגבלה אומרת במפורש שאין מחוקקים חוק אלא בהתקיים תנאים מסויימים (ראה סעיף 8 כאן: http://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%95%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%95). חוק יסוד השפיטה מסמיך את בית המשפט לאכוף חוקים, וספציפית את בג”צ לתת סעד כאשר רשות מרשויות המדינה עוברת על החוק. זה הרבה יותר ממה שהיה לבית המשפט העליון של ארה”ב כשהוא נטל את הסמכות הזאת לעצמו, לדוגמא.
בית המשפט לא המציא לעצמו סמכות מהאוויר. הוא הצביע על סעיף בחוק שבפרשנות סבירה לחלוטין ובמפורש מגביל את המחוקק בעת חקיקת חוקים, והחליט שהוא אוכף אותו על פי סמכויותיו בחוק יסוד השפיטה.
המהלך המשפטי הזה נעשה לפני כמעט עשרים שנה(!). הכנסת יכלה לתקן את חוק יסוד השפיטה ו/או חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ברוב רגיל!) מתי שרק הייתה רוצה מאז. בית המשפט פסל חוקים פה ושם (לדוגמא – החוק העוסק בבתי כלא פרטיים) והכנסת בחרה לא לשנות את חוקי היסוד על פיהם הוא עשה זאת. עם כל הכבוד – זה כבר מזמן, מזמן, לא מחטף משפטי. אם הכנסת לא טרחה לשנות את החוקים הללו במשך כמעט עשרים שנה מאז שבית המשפט הצהיר על פרשנותו להם, יש המון צביעות בכך שמחוקקים אלו או אחרים מתלוננים על עצם זה שבית המשפט מעיז לעשות בהם שימוש.
יש לי המון ביקורת על בית המשפט העליון, כמו שלך יש, אבל בנקודה הזאת אני חושב שאתם עושים לו עוול גדול.
גורו, בית המשפט מפרש זכויות חוקתיות. כך לדוגמא, הוא יכול לבחור לפרש את הזכות לכבוד האדם (שיש בחוק) כמחייבת מהות מה של חופש ביטוי. זה מהלך מקובל שעושים בתי משפט בכל העולם כאשר הם מפרשים חקיקת יסוד.
בית המשפט האמריקאי, לדוגמא, החליט שסעיף בחוקה שמסמיך את הקונגרס להסדיר מסחר בין המדינות מאפשר לקונגרס לחוקק חקיקה בנוגע לסחורה שאינה עוברת בין מדינות, בטענה שבעצם זה שהיא נמצאת במדינה אחת היא משפיעה על הסחר עם מדינות אחרות. ועוד, ועוד. פרשנות מופרכת? אולי. אבל זה מקומו של בית המשפט.
אפשר להתווכח על פרשנותו של בית המשפט לזכויות, כמובן. למחוקק, בנקודה הזאת, שמורה הזכות לשנות את חקיקת היסוד על מנת לסתור את הפרשנות. כך לדוגמא בחר המחוקק הישראלי לעשות כאשר תיקן את חוק יסוד חופש העיסוק על מנת לאפשר איסור יבוא בשר לא כשר לאחר שחקיקה כזאת נפסלה במקור על ידי בית המשפט בטענה לפגיעה בחופש העיסוק.
כל אלו הם עקרונות בסיס במשפט המודרני. לא המצאה ישראלית. חוזר שוב – החוקים מכוחם עושה זאת בית המשפט במשך קרוב לעשרים שנה נחקקו על ידי הכנסת, וניתנים לשינוי ברוב רגיל בכנסת אם הייתה רוצה.
ומוסיף דבר אחד – יש יותר מקום לביקורת דווקא על בית המשפט במקרה האמריקאי, שכן תיקון החוקה הוא עניין סבוך שחייב רוב של שני שליש, ולכן פרשנות מופרכת של בית המשפט (נגיד – אכיפת ערכים ליברלים בלהטוטים מילוליים, וכו’) אינה ניתנת לסתירה על ידי רוב בבית המחוקקים סתם כך.
הביקורת הזאת אינה נכונה בישראל – חוקי היסוד אינם משוריינים ברוב של שני שליש. בית המחוקקים יכל ועדיין יכול לסתור את פרשנותו של בית המשפט אם ירצה.
מעניין. תאורטית, יש כאן כמובן אלמנט כספי. אני מניח שלא מן הנמנע שהשמאל ימצא בקירבו אי אילו תורמים או ארגונים שיהיו מוכנים לעמוד מאחורי ההגנה המשפטית. אבל כדי שזה יצליח אי אפשר לרוץ לקרן החדשה, זה צעד שמביס את עצמו. עם קצת מזל אולי ארגונים אחרים יסכימו לעמוד מאחורי הנתבעים. בכל זאת, החוק הזה מהווה חידוש מסויים. אישית הייתי מנסה להתחיל עם הליגה נגד השמצה :)
דובי,
בוודאי שיש ערך להגנה על הדמוקרטיה. להפגנות כנגד חקיקה אנטי-דמוקרטית, אולי אפילו להתקוממות אזרחית נוסח תח’ריר שתגרום למספיק מנבחרי הציבור שלנו להבין שעדיף להם לבטל את החוק/ללכת לבחירות מלהישאר בכסא. אויבי הדמוקרטיה לא צריכים להישאר ללא מענה.
מנגד, אין שום ערך בלממן את אותם אויבי דמוקרטיה ולרושש את עצמנו בשם מירוק המצפון והתחושה שעשינו דבר מה. ואני רואה עוד פחות ערך בלשוות לזה נופך רומנטי ולנסות לשכנע אחרים לעשות כן.
שני אלמנטים מדאיגים אותי בנאמר כאן. האחד הוא שאתה מנתק את הדמוקרטיה מהאנשים. אם יותר אנשים בקורפוס הבוחרים אינם רוצים דמוקרטיה, אז היא לא תהיה, ומי שרוצה בה יצטרך לעזוב. השני הוא בקריאה לעבור על החוק. היא מובנת, אבל כמו תמיד כשמדברים על הגנה עצמית, צריך לשים לב היטב לבל נעבור את הגבול. זה שאני חושב שחוק איננו מוסרי לא מעמיד אותי מעליו – אני מדקלם את המשפט הזה אל נוכח נערי גבעות כבר שנים. יש להיאבק בחקיקה הזו בכל דרך חוקית – ואם ניכשל, משמעו של דבר שרוב הישראלים רוצים בחוקים אלה, ושהמערכה הוכרעה. אינני סבור שזה המצב – אני לא אופטימי, אבל אני חושב שתמיד עוד יש סיכוי – אבל בין כה וכה עבירה המונית על החוק ושלמונים המוניים למתנחלים לא ישפרו את המצב, להיפך. עכשיו הזמן לצעוק: להעלות קמפיינים, לעבוד על דעת הקהל, לשגר אנשים לרחוב, לצעוק, למחות, להקים אוהלי מחאה ושביתות רעב, לארגן מופעים, למשוך דיון. אם ישנו כאן מחנה דמוקרטי חזק דיו, הברומטר של כל פוליטיקאי ממוצע יביא לביטול החוק הזה. אם אין, ובכן, החוק הזה יהיה שווה לליברמן עוד שני מנדטים, והדמוקרטיה הישראלית כבר אבודה.
הפגנות וקמפיינים לא יהיו שווים כלום אם אף אחד לא יפגע ישירות מהחוק, בצורה ברורה ומובהקת. ואי אפשר להגיד שאפשר להלחם בכלים החוקיים כשהחוק הזה הוא כל כולו צמצום סל הכלים הדמוקרטיים. איך תלחם כשיגידו שאסור לבקר את מדינת ישראל? איך תלחם כשיוציאו מחוץ לחוק מפלגות שמאלניות? איך תלחם כשיאסרו הפגנות נגד השלטון? אני לא אוהב את טיעון המדרון החלקלק בדרך כלל, אבל ס’אמק, אנחנו כבר מלאים בבוץ.
אני, שמחרים מוצרי התנחלות כבר זמן רב, מקווה שהחוק הזה יגרום לכך שרק יותר ישראלים יצטרפו לחרם כזה. רק כי אמרו להם שאסור וזה הרגיז אותם.
מתוך שלא לשמה, בא לשמה
לגבי הצד היותר פרקטי של העניין, נראה לי שקיימת גם אפשרות שמערכת המשפט תבטא את חוסר הנחת שלה מהחוק על ידי זה שבתי המשפט לא ימהרו להרשיע אנשים בעבירה הזאת (למשל, יחפשו כל מיני פרצות בהגדרות של החוק, אם יש כאלה), או, אם לא תהיה ברירה, תרשיע ותפסוק סכומי פיצויים מגוחכים (שוב, בהנחה שהנוסח של החוק מאפשר זאת).
ואולי היה קל יותר להצהיר בריש גלי אם היה ביטחון באיזושהי רשת תמיכה סולידרית שתרכך את המכה הכספית, והיה אם.
הנה קייס למועצת המנהלים של קרן העזרה המשפטית לבלוגרים, דובי: האם הקרן תתמוך בבלוגרים הנתבעים לפי חוק החרם, ובכך תמתג עצמה כסמולנית לעילא עם כל המשתמע מכך?
מזל טוב על החזרה לארץ דובי.
נדמה לי שהחוק הזה אכן מבטא איזשהו צומת דרכים חשוב בגלישה במדרון שאנו רואים כבר זמן מה. זו נקודת שבר חשובה. ודוקא משום כך אני תוהה אם צריך להילחם בו ספציפית. אתה עלול למצוא את עצמך מנהל קרב מאסף מול זאב אלקין וסדרת החוקים האינסופית שלו. למה לתת להם להכתיב את סדר היום? נדמה לי שיותר חשוב לבטא סדר יום חלופי למדינה. תוכנית אלטרנטיבית שלא רק תגיד שזה הולך ומתדרדר לפשיזם אלא תציג אפשרות אחרת. זאת אומרת, נראה לי שחשוב יותר המצעד ביום ששי ומה שהוא מייצג. באופן כללי, תנועה לסולדריות דו-לאומית היא המסד שעליו אפשר לבנות חזון אחר. אין סתירה בין הדברים כמובן, אתה יכול להילחם בכל החזיתות. אבל מתישהו תצטרך להחליט על מה אתה מוכן ללכת לכלא. ֿ
אני מקווה שזה לא נשמע כמו צייקנות שמאלנית טיפוסית. הערכתי שמורה לכל מי שינסה להביא לביטול החוק באמצעות אי-ציות. אני פשוט חושב שאנחנו צריכים לחשוב אסטרטגית כי הבלגאן רק מתחיל.
אכן מלאים אנו בבוץ, וזה לא ישתנה משמעותית.
אף אחד לא ייפגע הרבה על ידי החוק.
אם העליון יפסול אותו – דיינו.
אם העליון לא יפסול אותו אבל בתי משפט לא ירשיעו – דיינו.
אם בתי המשפט ירשיעו אבל יפסקו פיצויים מצחיקים – דיינו.
אם בתי המשפט יפסקו פיצויים משמעותיים אבל הערעורים יימשכו לנצח – דיינו.
כך או אחרת, זו לא תהיה פרשת המים. אף אחד לא ילך לכלא, אף פוליטיקאי מהעבודה או קדימה לא ישבור את הכלים כל יש סיכוי לקלף את ביבי מהכסא בבחירות דמוקרטיות ב-2013. ליבני חולמת על קואליציה עם ש”ס. שלי חולמת להחזיר את מצביעי הליכוד. שניהם ימשכו ימינה כדי לקסום לבוחרים, והמחאה הציבורית תדעך כי, כאמור, אף אחד לא ילך לכלא. גם השופטים יודעים איפה הם חיים ומתפללים שיהיה איזה נס והם יצלחו את משטר הליכוד בשלום, לקואליציה שתנקה את הרפש הזה מספר החוקים.
אולי בסיבוב הבא.
בכל מקרה, שכולם יעזרו למתנחלים לשוב אלינו הביתה ויחרימו מוצרים משטחי יהודה ושומרון.
בעצם רק מההתנחלויות שמה.
דובי, תרשה לי להציע אסטרטגיה אחרת. החוק מספיק מחורר ומעוות כך שאפשר לעקוף אותו באלפי דרכים, ולכן ההצעה שלי היא להגחיך אותו.
החוק אומר שאסור להחרים אדם או גורם “רק מחמת זיקתו למדינת ישראל” (או לשטחים). אבל אם הסיבה היא אחרת או נוספת, אז משתמע שמותר.
אדרבא, אפשר להחרים מוצרים מההתנחלויות כי הם עוזרים למממן מאחזים בלתי-חוקיים. אפשר להחרים מוצרים מההתנחלויות כי ההתנחלויות מסכנות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אפשר להחרים מוצרים מההתנחלויות כי קיים חוק שאוסר להחרים מוצרים כאלו וחוק זה מהווה פגיעה בדמוקרטיה (המקרה שלי). ואפשר להחרים מוצרים מההתחלויות בגלל ששרדר שונא את צבי הנינג’ה.
במדינה דמוקרטית זה מגוחך שיש חוק כזה, כי אי אפשר להגיד לאנשים מה לחשוב ולמנוע מהם להתארגן. למי שלא הפנים זאת יש שתי אפשרויות: לוותר על חוקים מסוג זה, או לחוקק חוקים נוספים ולהפסיק להעמיד פנים שיש פה דמוקרטיה.
יוני, הטענה שלך מעניינת מאוד והייתי רוצה להעמיק בה ולהדגישה. כל הסיבות לחרם על מוצרים מההתנחלויות שמנית כאן בניסיון להגחיך את החוק, הרי הן סיבות אמיתיות וביטוי למחאה לגיטימית. למעשה, החוק בניסוחו הנוכחי באמת לא אוסר על כל הנ”ל, והרי ממילא אלו הן הסיבות ולא עצם הזיקה של משהו או מישהו למדינת ישראל (מבחינתי לפחות). השאלה היא אחרת – האם לא ניקלע למצב הלא-מופרך בו יכניסו לך מלים לפה ויפרשו את מעשיך בתור כפירה במוסדות המדינה והתנגדות עקרונית אליהם, הגם שאינן מבטאות זאת דווקא. וכאן לא ברור כוחו של החוק. האם אמירה מנומקת העוקפת את החוק מספיקה כדי שלא יוכל בית המשפט להחילו במקרה זה? על מי נטל ההוכחה, מה חשבת כשקראת לחרם? והאם זה שקיימות סיבות טובות לקרוא לחרם הוא מפלט מן החוק או שישמש ככלי שרת בידי השלטון כדי לחסל את המחאה? בעיני, כל זה עדיין לא ברור ולכן – עוד לא אבדה תקוותנו (ווינק ווינק, נאדג’ נאדג’).
יש דימיון גדול בין חוק הנאמנות לבין חוק החרם – שניהם בלתי ניתנים לאכיפה (מהסיבות שציון יוני) וכל חשיבותם (או נוראותם, תלוי את מי שואלים) היא ברמה ההצהרתית. כלומר הכנסת מעבירה חוקים (פופליסטיים יותר או פחות) שמצהירים ש’מדינת ישראל’ (?!) לא רואה תופעות מסויימות בעין יפה ורוצה להגביר את הצביון היהודי (לגיטימי) של מדינת ישראל. כלומר החוקים האלו הם סמל הצהרתי ותו-לא. אולי סמל צורם, אבל לא הייתי נגרר להיסטריה.
הרבה יותר מעניינת היא השאלה מה דחף את המחוקקים להצעה הפופוליסטית/הצהרתית הזו – למה הם מרגישים כל כך נרדפים עד כדי יצירת הצהרות שכאלו. את השאלה הזו אף אחד לא שואל. לי נראה שצעקות המדרון החלקלק, הקריאות זאב זאב והפניה הנישנת לאום גורמת לרצון “לבצר” את הזהות היהודית של המדינה.
ועוד הערה – אין קשר בין חוק החרם לשטחים. התמקדות בשטחים זו דמגוגיה שנועדה ללכד את המחנה. מדובר בהחרמה גם (בעיקר?) של מדינת ישראל ומוסדותיה – אוניברסיטאות, סרטים, חברות וכו’ (וכן, גם כאלו שקשורים לשטחים).
שרדר לא שונא את צבי הנינג’ה, הוא פוחד מהם.
אני כבר שנים משתדל להימנע ממוצרים של ההתנחלויות, ועכשיו אקפיד יותר.
אבל אני לא מתלהב מהקריאה של דובי לסכן את רכושי (המוגבל) כדי להביע את מחאתי. הרי אני לא קונה מההתנחלויות כדי לא להעביר כספים למתנחלים. ואם אתן להם עילה לתביעה אזרחית, יש חשש שאמצא את עצמי דווקא מעביר להם הרבה יותר כספים (פיצויים). זה יוציא לי את העיניים לראות בהתנחלויות וילות שמומנו בכספי פיצויים שנגבו ממחרימי ההתנחלויות.
שאלה אחרת היא הלגיטימיות של מאבקים פוליטיים באמצעות קריאה לחרם. מה דעתכם על קריאה שלא לקנות מוצרים מכפרים ערביים, או לא להשכיר דירות לערבים (או למצביעי המפלגות הערביות), או מדיניות שלא לקבל חרדים לעבודה?
לי נראה שיש הבדל בלגיטימיות בין הימנעות פרטית לבין קריאה לחרם מאורגן מטעמים פוליטיים. אני חושב שמותר לי להימנע מהשכרת דירתי לערבים אבל אסור לי לקרוא לחרם על משכירי דירות ערבים. כך, מותר לי לא לקנות ממתנחלים, אבל זה יותר בעייתי לארגן חרם פוליטי נגדם.
א.ה.
צטטותך:
גורו, בית המשפט מפרש זכויות חוקתיות. כך לדוגמא, הוא יכול לבחור לפרש את הזכות לכבוד האדם (שיש בחוק) כמחייבת מהות מה של חופש ביטוי. זה מהלך מקובל שעושים בתי משפט בכל העולם כאשר הם מפרשים חקיקת יסוד.
נכון – אבל זה צעד שבית המשפט עושה. הכנסת מעולם לא קבעה כי חופש ביטוי הוא זכות חוקית במדינת ישראל – קרי חופש הביטוי בישראל נשען על פסיקה, ולא על חקיקה.
שי, אתה מערב בין חרם פוליטי ואפליה פשוטה ואתה נופל למלכודת של כל אלו הזועקים – והומואים מותר להחרים?
החרם המדובר, בין אם תומכים בו ובין אם לאו – אינו נגד מתנחלים, אלא נגד רווחים כלכליים המופקים מההתנחלויות. וההתנחלויות נמצאות בשטח שלגיטימיות השליטה בו נתונה במחלוקת פוליטית עזה.
אותם מתנחלים, אם יבקרו במדינת ישראל, לא יופלו בכניסה לתיאטרון הקאמרי, בקבלה למוסדות לימוד וכד. ואף אחד גם לא קורא לאפליה כזו.
לעומת זאת, החרם כנגד מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, פוגע גם בבעלי המפעלים בשטחים, שאני מניחה כי חלקם לא שייך לציבור המתנחלים ולא חי בשטחים.
ההשוואה המתאימה היא, חרם שמבצע ציבור חרדי מול בעל רשת צרכנית שחלק מסניפיה פתוח בשבת. זהו חרם לגיטימי המפעיל כח צרכני להשגת מטרה אידיאולוגית. כנ”ל חרם כנגד חברות המבצעות ניסויים בבע”ח, או משתמשת בחומרים הפוגעים בסביבה.
ריקי,
ההבחנה “אינו נגד מתנחלים, אלא נגד רווחים כלכליים המופקים מההתנחלויות” מאוד בעייתית בעיני. מה על הרווח הכלכלי שמופק מבניית וילה בשטחים שהשליטה בהם איננה לגיטימית ?
אני לא חושב שאנחנו מחרימים מוצרים או רווחים, משני טעמים: (א) אין להם אידאולוגיה (“לכסף אין ריח”). (ב) החרם לא כואב להם. אלו שמחרימים את מוצרי ההתנחלויות (כמוני) עושים זאת כדי לפגוע בבעלי האידאולוגיה המנוגדת – כמו שאמרת: מפעילים “כוח צרכני להשגת מטרה אידאולוגית”.
ההשוואה שלך מקובלת עלי. חרם של חרדים מול רשת שחלק מסניפיה פתוחים בשבת שקול לחרם של סמולנים מול יצרן שחלק ממוצריו מיוצר בשטחים. ושניהם דומים לחרם של גזענים מול רשת שמעסיקה (או משכירה דירות) ערבים. יש כמובן אידאולוגיות שאני דוגל בהן, אז חרם לקידומן נראה לי לגיטימי. אבל אז יש לי בעיה לנמק מדוע אני רוצה לאסור חרמות בשם אידאולוגיות שאני מתנגד להן (כמו גזענות).
החוק האמור רע בעיקר בגלל שהוא מפלה (במשחקי לשון וגאוגרפיה) אידאולוגיות אחדות: אם אסור לקרוא לחרם אידאולוגי, אז זה צריך להיות על כל אידאולוגיה. אבל אני חושב שבמקרה הספציפי הזה באמת אין צורך לקרוא לחרם, כל אחד צריך פשוט לא לקנות מוצרים שהוא לא רוצה לקנות. ברוך השם, אין חוק נגד זה.
זה מעלה את השאלה, מה בכלל המעמד המשפטי של הצהרות הנעשות באינטרנט?
הרי אני יכול בקלות ליצור כתובת אימייל, בלוג, דף פייסבוק, חשבון טוויטר וכו’ בשמו של אדם אחר ולהצהיר הצהרות ככל העולה על רוחי. האם זה בכלל קביל בבית המשפט? אם לא, לחוק הזה לא רק שאין שכל, גם אין לו שיניים…
גלעד, אתה מדבר על שאלות הוכחתיות, לא מהותיות. מה גם שמעבר לקריאות באינטרנט יש בכל זאת עוד כמה פלטפורמות בהן אפשר לעודד אנשים לפעול (או להמנע מלפעול).
דניאל ר. ואורן – החוק קובע עוולה אזרחית. כלומר שאלות של הרשעה וכלא לא רלוונטיות. גם לא השאלה אם המדינה תפעל או לא תפעל כדי לאכוף את איסור-הקריאה-לעודד. המדינה היא לא צד במשוואה הזו. מספיק שבעל מפעל אחווה או מנהלי תאטרון אריאל יחליטו לתבוע. למעשה, אני לא בטוחה אם הכרחי שמנהל תאטרון אריאל יחליט לתבוע. אין לי את נוסח החוק מול העיניים, יכול להיות שגם כל תושב מתושבי אריאל יוכל לתבוע.
עלמה, נכון, אני מדבר על אפשרות ההוכחה, בהקשר הספציפי של האינטרנט.
הרי חוק שלא ניתן להוכיח כי עברו עליו (בהקשר הזה), כמוהו כאות מתה, לא?
מכיוון שמדובר בחוק שבאופן ספציפי נוגע להצהרות, ולא למעשים, הרי שזה מקרה מבחן מעניין. אפשר אולי להשוות את זה לחוק הוצאת דיבה, שגם מגביל את חופש הביטוי במובן מסויים.
(שוב שכחתי לסמן את הכפתור להרשמה…)
אולי בשבילך זה עניין של “אי נוחות ופגיעה כלכלית”, המצב שלי כנראה קצת פחות טוב והייתי אומר שהרבה פחות טוב ואין לי את הפריווילגיה לצאת קדוש מעונה בשלב זה בחיי. אז אני בענייני הנודג’ נודג’ ווינק ווינק ולא מתבייש בזה לרגע.
זה כמו שתגיד שחוק איסור לשון הרע לא רלוונטי באינטרנט כי אי אפשר להוכיח. מנסיוני אני יכולה להגיד לך שאמנם יש מקרים בהם לא ניתן לזהות מי המעוול ולא ניתן לתבוע ממנו פיצויים (או אפילו לברר את המקרה) – פרשת רמי מור היא דוגמא קלאסית לכך, אבל יש גם לא מעט מקרים בהם המפרסם ידוע והתנהל משפט ממש כאילו הפרסום נעשה בפלטפורמות אחרות.
יש כאן בבלוג ובמגיבים כל כך הרבה חוכמה שזה בטח כואב. אז כמה אמיתות מבחינתי בלבד, זו דעתי לא אמת מהשמים.זה חוק מטופש, אידיוטי, מפחיד בטמטומו הבהמי. הנה מחר מישהו (גם אני ) ידביק מודעת רחוב בשם “אזרחים שומרי חוק”. ובראש המודעה יהיה כתוב: אזרחים שימרו על החוק ! הקפידו נא לשמור על החוק. הנה למטה בדף זה רשימה חלקית של מוסדות ארגונים ועסקים שאם תחרימו אותם אזי תעברו על החוק. קיראו את הרשימה ושננו היטב….. הבעיה שיותר מדי אנשים יקבלו זאת ברצינות. או שלא איכפת להם או שבאמת הם תומכים בהתנחלויות. אני גם חושב שההתנחלויות הנן אסון אמיתי,
לעניות דעתי ניתן כרגע להוכיח שבן גוריון צדק במה שחשב ואמר על בגין בשנות החמישים, רק שזה כמו כמה מחלות קשות נוספות הופיע מאוחר עם תקופת דגירה ארוכה.
אבל הבעיה היא בחו”ל. אמר, לעיל, אורן אמת אני אחזור “אין קשר בין חוק החרם לשטחים. התמקדות בשטחים זו דמגוגיה שנועדה ללכד את המחנה. מדובר בהחרמה גם (בעיקר?) של מדינת ישראל ומוסדותיה – אוניברסיטאות, סרטים, חברות וכו’ (וכן, גם כאלו שקשורים לשטחים)”. כל הכבוד אורן.
זה מידע אישי: טים, הרלד, הינץ, פריץ ג’ורג’ ואדולף בצפון אירופה ומרכזה או בקנדה או בכלל, לא יודעים להבדיל בין ישראל להתנחלות. זו גם כוונת מי שמארגנים את החרם על ישראל בחו”ל. יש חרם כללי על ישראל והוא מתחזק, מזיק ואנשים נפגעים, גם אני. אני ואחרים כועסים. אני ואחרים רוצים לפגוע במי שפוגע בנו. בכל מפעל מיצא למשל מזון, למשל, חלקי מכונות יש מי שנפגע והעובדים יודעים זאת. מי שנפגע זה לא מי שפועל נגד החוק. חלק מהכותבים כאן, הכה חכמים, חיים בחו”ל, אנא דברו כאשר אתם בישראל. ואם לא? אשאלכם האם הייתם מעורבים בחרם כללי על ישראל? האם פעלתם נגדו? נכתב היום ב”הארץ” ש 32 פרופסורים חתמו נגד החוק. איש מהם לא נפגע מהחרם נגד ישראל. לחלקם חוזה קיבוצי חלקם משבתנים ומקנגרסים בחו”ל. אמנם חלקם אומרים שהם נגד חרמות בכלל. מי מהם בדיוק פעל בחו”ל וגם כאן בישראל נגד החרם הכללי על ישראל?. הנה למשל ההבדלים הקריטיים בין “הארץ” בעברית ל”הארץ” באנגלית משמשים נשק למחרימי ישראל, מי טרח והעיר על כך לעבדי שוקן והיום גם עבדי נבצלין, אוליגרך-גנגסטר רוסי.
ההצבעה בעד החוק היא גם תגובה נגד השימוש הנלוז במונח “אפרטהייד”. חייתי בדרום קרולינה באמצע שנות ה 50 ומודע למה שיש שם היום. בהמון נושאי יום יום, יש בישראל יותר שיוויון בין יהודים לאחרים מלשחורים שם כיום. ומה שהיה שם ב 50 לא היה מעולם בישראל. הנה דרא”פ החליטה שבישראל יש אפרטהייד. נשים בסעודיה, טמאים בהודו, פעלים זרים בארצות המפרץ מצבם מופרד = אפרטהייד, פי אלף ממצב העליונים. יש במצרים שלטי דרכים בקופטית? קופטית שפה שניה? חוצפה וגזענות של הפרלמנט בדרא”פ. מי מ 32 החותמים יחתום על מכתב בעניין זה לעיתוני דרא”פ.
אסכם, אם החוק הזה ידפוק כמה אקדמאים מחרימים באוניב. באר שבע, כמו ניב גורדון, את בני משפחת מחובר, את יונתן שפירא, את עצמון ואחרים כמותם, בארץ ובממלכה המאוחדת ובמקומות נוספים, למרות שההתנחלויות הנן אסון אמיתי, אני בעד החוק. כנראה אני גם מייצג הרבה אנשים. אם תמצאו דרך להשתיק את הנקובים בשם ודומיהם בישראל ובחו”ל יהיה גם סיכוי למהפך דימוקראטי אמיתי בישראל. אם אתם פועלים בעד חרם כללי על ישראל, עשו טובה עברו לעזה קחו נשק ותלחמו. אל תדברו מחו”ל או כשאתם חיים על חשבון הציבור בישראל. כשאתם מגיבים זיכרו אמנם זו דעתי אבל אני מייצג רוב שנהייה כזו גם בגלל אלו שאני נגדם ונקבתי בשמם. אני לא נהנה לראות מי כביכול בעד החוק אבל גם בצד של המחרימים יש כמה פשיסטים קלריקלים רצחניים שעד היום למשל לא טרחו לגנות את סמיר קונטאר, חבר במפלגה אחות, וגם דעתם על אסאד הרוצח אינה ברורה כלל.
רני,
אני גר בחו”ל 6 שנים באוניברסיטת סטנפורד. במהלך חלק מהזמן הזה הייתי ראש ארגון הסטודנטים הישראלים. בשנים שאחרי מלחמת לבנון נוצרו תנועות סטודנטים בתוך האוניברסיטה שקראו להחרים את ישראל וניסו להעביר החלטה כזו בסנאט של סטנפורד. התנגדתי לחרם הזה. הפגנתי. התעמתתי עם המוחים. כתבתי מאמרי מערכת בעיתון של סטנפורד:
http://www.stanforddaily.com/2008/05/27/op-ed-who-fights-for-the-occupation/
http://www.stanforddaily.com/2010/05/26/op-ed-a-two-state-solution/
לא פסגת היצירה שלי, אבל מחיתי נגד מה שראיתי כדלגיטימציה לא הוגנת. לא חשבתי אז ועדיין אני לא חושב שצריך לאסור חרמות בחוק.
אתה (ואורן) צודק שההתמקדות בהתנחלויות היא יותר אמצעי רטורי, כי החוק דן בכל ישראל ורק מציין שהגדרה זו כוללת את ההתנחלויות. החוק הוא חוק אנטי-דמוקרטי גם אם ההתנחלויות לא היו מוזכרות בו. פשוט הרוע באיסור על החרמת ההתנחלויות, נושא שנוי במחלוקת המצוי במרכז הדיון הפוליטי בישראל במשך דורות, כל כך זועק לשמיים, שזו דוגמה שמבהירה היטב כמה שחוק זה אינו דמוקרטי.
שיהיה ברור. אני בעד מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל אם אני אצטרך לבחור בין מדינה יהודית ושלמה למדינה דמוקרטית ושלמה אני אבחר באפשרות השנייה, בלי למצמץ. כל זמן שאני חושב שיש סיכוי להשיג שתי מדינות, אני אתמוך בפתרון זה. אבל אם אשתכנע, כפי שחלק מאנשי השמאל היום כבר חושבים, שפתרון זה לא רלוונטי, או שמדינת ישראל כבר הכריעה נגדו, אני אתייצב בצד שתומך במדינה דמוקרטית ומתנגד לאפרטהייד. חוק החרם שעבר גרם לי לצעוד צעד אחד לכיוון הזה.
אני לא מצפה מעצמי, או מאף אחד, להכנס למאבק כלכלי אם אין לו את הגב המתאים.
להבדיל כמה הבדלות, קאמי כתב פעם שזה טיפשי להקריב את חייך למען אידיאלים שאתה רוצה לחיות לפיהם. זה גם טיפשי לגרום לעצמך כזה נזק, עם תועלת כ”כ קטנה לך ולכלל.
צריך להילחם בכלים שלא דורשים מאיתנו כזו הקרבה, או לעזוב. אני כרגע בשלב הראשון, ואם הוא יכשל, נעבור לשני.
רגע של רצינות, מאדם שדווקא רואה עצמו כ”שמאלני” (או אולי “מרכז”. בטוח שלעולם לא אצביע לליכוד) – ההצעה שלך היא פחות או יותר הסיבה שחוקים כמו חוק החרם ממשיכים לעבור בכנסת.
שאלת כמה פעמים בעבר למה הציבור בישראל שובר ימינה, ואיך למשל תנועת “אם תרצו” צבר כל כך הרבה כוח. לדעתי הסיבה היא פשוטה – לציבור אין אלטרנטיבה. אז דובי קננגיסר מתנגד לחוק החרם (ויוסי גורביץ. וגדעון לוי. ויוסי שריד). אז מה? פעם שעברה שבדקתי דובי קננגיסר גם מתנגד לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ויוסי גורביץ חושב שמפקדי צה”ל צריכים לעמוד למשפט באשמת פשעי מלחמה. אלה דעות של מיעוט מבוטל בציבוריות הישראלית (וטוב שכך). אז בלוגר אחד יזדהה עם הבלוגר השני, וביחד כל החבורה הזאת תיתן עוד רבע מנדט לחד”ש. וואו.
השמאל הישראלי מתעקש ליצור בקרב הציבור את התחושה שזכויות אדם ועקרונות דמוקרטים בסיסיים זה עניין לשמאלנים קיצוניים. כך למשל טקסי הזיכרון לרבין הופכים אותו לקדוש וגאון, במקום להסביר שגם אם הוא היה ראש ממשלה מחריד שהוביל את כולנו לאבדון נורא אסור לרצוח ראשי ממשלה. כך למשל נוצר זיהוי בין התנגדות לחוק החרם לבין תמיכה בחרם. ורוב הציבור, מה לעשות, לא תומך בחרם על מוצרי ההתנחלויות.
כל עוד קו המחאה הוא “חייבים להחרים מוצרי התנחלויות” המחאה תישאר זניחה, והכנסת תעבור לחוק הנורא הבא. הסיכוי היחיד להתנגדות בעלת משמעות הוא להסביר לציבור שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, וגם אם התומכים בחרם הם אידיוטים שונאי-ישראל, זאת זכותם המלאה. כמובן, זה דורש להסכים למשל שגם אם אנשי מרזל הם אידיוטים שונאי-ערבים, זכותם להפגין במרכז אום אל פאחם.
אבל הפוליטיקה הישראלית נעה בין “אוהבי מתנחלים, שונאי ערבים” ל”שונאי מתנחלים, אוהבי ערבים”, ויש בערך שלושה פוליטיקאים שבאמת מאמינים בערכים דמוקרטים אוניברסליים. אז אנחנו נמשיך להדרדר.
ליוני
תודה עבור תשומת לבך.
גרתי שנים רבות בארה”ב. החזרתי כרטיס ירוק וחזרתי. היום לא הייתי עושה זאת.
גדולת הרשת, תחת ניק מדברים אמת, לפעמים.
אמת שניה. ישראל היום עפה טסה כעטלף חרש. זה מעורר רחמים ומפחיד.
אמת שלישית. אין ולא הייתה מדינה דימוקרטית שבה יש מעל חמישים אחוז ערבים זו עובדה תרבותית מחולטת. איני יודע את הסיבה או הגורמים ואין אחר היודע. גם, כזר, זה לא עסקי לטפל במצב זה, איני לורנס או אחר הנושא את “עולו של האדם הלבן”.
רביעית גם לעשות ניסיונות על תולעים או רכיכות צריך רשיונות, תנאים, וועדות,
בודאי כך בניסיונות בעכברים, קשה ביותר לקבל רשות לעשות נסיונות בפרימטים. ככלל לא עושים נסיונות על אנשים. זה הובהר במשפטים בגרמניה ויפן. מדינה דו לאומית בגבולות המנדט הבריטי על פלשטין זה נסיון בבני אדם.
כבר לא אמת רק הנחת עבודה: מדינה דו לאומית בין חרמון ואילת ירדן וים תיצר מצבים גרועים מקמבודיה תחת פול פוט. הבט בסוריה,עירק, סודאן המתפצלת, ובמצרים יהיה נורא, אח”כ רע מאוד לפני שיהיה סתם רע.
חייתי ( כלבן ) בתנאי אפרטהייד. כרגע אין בישראל אפרטהייד. גם לא ברצועת עזה גם לא בשכם או ג’נין. עצם השימוש השגוי במונח דימגוגי זה מכפיף אותך למנוול שבכוונת מכוון רוצה לקשר בין ישראל לדרא”פ. זאת כתהליך מרושע של השטנה, דיליגיטימציה והשמדה. זה תרגיל מוכר של גזענים, דימגוגים, שונאי אדם. לתקן פשע כזה נועדה מדיניות “נכון פוליטי”. אתה לא תעז לקרוא לאדם שחור בארה”ב BOY, פשוט לא תעז, כי המטרה הייתה לסרס, לדכא, להשפיל, לעוות. בבקשה המנע מהשימוש אפרטהיד בקשר לישראל. זו שימוש שקרי, אין בו אמת. מה יהיה בעתיד? לא ידוע.
אני אלחם בכל דרך ידועה לי גם חוקית גם אחרת ליצור באיזור שתי מדינות. אם זה לא ילך? אמליץ לכל אחד להסתלק. ציונות זה לא לחיות במדינה בה יש 50% לא יהודים המנוהלת על ידי נתניהו, ברק, אלקין, ויותר מכל ליברמן. זה גם יגרור שפך דמים נורא. אם אי פעם ימצא שמי מהנזכרים היה סוכן זר פרובוקטור בתשלום אותי זה לא יפליא ואני לא יחיד ואיני מאמין בתיאוריות קונספרטיביות.
תודה עבור זמנך.
אני זוכר שהיה לך בזמנו ויכוח גדול עם נמרוד אבישר על מהי דמוקרטיה או מהי הנחיצות של דמוקרטיה(גם ככה קשה לתפוס את כל הויכוח ההאורך ההוא ב2-3 מילים). ואני אני לא טועה(ותתקן אותי אם אני טועה כי זה היה מזמן) כתבת שם שבמשטר דמוקרטי בית המשפט צריך לייצג את הציבור ובמידה והוא חוטא לכך נוצר כאן מצב אנטי-דמוקרטי ולעם יש את הזכות לקום ולמרוד בבית המשפט בסיגנון של המהפכה הצרפתית .
פלוני – אתה צודק. חסר פרק בפוסט הזה עבור מי שאינו מעוניין להחרים אבל לא מוכן לשלול את זכות הדיבור מאחרים. אני צריך לכתוב על זה פוסט נפרד.
כן – לא נשמע כמו משהו שאני אגיד. במשטר דמוקרטי בית המשפט לא צריך לייצג את הציבור, כי בית המשפט לא צריך לייצג שום דבר מאשר את החוק. מה שאני אמרתי הוא שפרקטית, כאשר בית המשפט פועל על בסיס עקרונות שמנוגדים לערכי הציבור, אי אפשר לצפות מבית המשפט להיות השומר האחרון של הדמוקרטיה, כי זה לא התפקיד שלו ואין לו הכלים לבצע תפקיד כזה. בעצם, זה בדיוק מה שאמרתי בפוסט הזה: אי אפשר לסמוך על בית המשפט להגן עלינו, עלינו להגן על עצמנו לבד.
[…] אשר יהיו. בעיני בלט במיוחד פוסט של דובי שכותרתו עת להקריב. דובי, אחד מהבלוגרים החביבים עליי דווקא, חי בימים אלו […]
אפשר רק לקוות שבסופו של דבר השכל הישר ודרך האמצע יכריעו ולא כתיבת חוקים בהתאם להלך רוח של מפלגה זו או אחרת.