עידו קינן כתב בבלוג (הזמני) שלו על שני מקרים של ניצול כלי התקשורת לרעה על ידי כוחות הבטחון. האחד היה גילוי של השנורר רפי איתן ששני עיתונאים, ישעיהו בן-פורת ואורי דן, היו בעברם סוכני מוסד, בעת ששימשו כעיתונאים. איתן, כנראה, מאמין שלאחר מותם, אין כל נזק בגילוי הזה. זה שהדבר פוגע בצורה משמעותית באמינות התקשורת בישראל – זה לא מפריע לו. (כלומר, מה שפוגע באמינות התקשורת זה עצם העובדה שעיתונאים עבדו בשירות המוסד. אבל אם כבר קרה הדבר, מוטב שאיש לא ידע על זה).
הארוע השני היא הגילוי ששוטרים ממשטרת ישראל התחזו לכתב הפלילים של חדשות ערוץ 2 ארז רותם, כדי לפתות עבריין להפגש איתם כדי לעוצרו. על פי הדיווח שעידו מצטט מהארץ, במשטרה אפילו לא הבינו מה הבעיה (ועל הדרך גם עשו את השימוש המקורי ביותר שנתקלתי בו במונח “גילוי נאות”).
פה המצב עוד יותר בעייתי: לא מדובר על עיתונאי שסרח (ואז, מה לעשות, התקשורת אשמה) – מדובר על מעשה שלאף אחד מהעיתונאים וגופי התקשורת הקשורים לא הייתה שליטה עליו, והפגיעה בשמם הטוב וביכולתם לבצע את תפקידם נאמנה נעשתה על לא עוול בכפם. אפילו אם המשטרה לא הייתה מספרת לעיתונאי על כך, הנזק היה נגרם: מן הסתם השמועה הייתה עושה כנפיים בעולם התחתון ששוטרים מתחזים לעיתונאים. וענף שלם של עיתונאות נגדע. לצורך העניין, אין הבדל בין התחזות של שוטר לעיתונאי לבין התחזות של חייל לעיתונאי או לנהג אמבולנס כדי לתפוס מבוקש: כדי להשיג מטרה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, הם פוגעים ביכולתם של אנשי מקצוע לבצע את תפקידם להבא ובכך מונעים השגת הרבה מטרות עתידיות – ועל הדרך מסכנים את חייהם של אותם אנשי מקצוע שעכשיו יחָשדו אוטומטית כקשורים לכוחות הבטחון.
המעשה המטומטם הזה של המשטרה מתקשר ישירות לדרישה אחרת של המשטרה – אותה הצעת חוק שלמרבה הזוועה עושה את צעדיה לעבר אישור הכנסת בקריאה שניה ושלישית, המבקשת לאפשר למשטרה נגישות למאגר מידע שיכיל את כל מספרי הטלפון שחייגנו אליהם, כל מספרי הטלפון שחייגו אלינו, מיקומנו על פי איכון הרשת הסלולרית ולאיזה אתרים גלשנו באינטרנט הביתי שלנו – וכל זה, אפילו בלי צו שופט אם איזה קצין דמיקולו מרמת סגן-כלום ומעלה החליט שיש צורך בכך. וכל זאת בשביל מה? בשביל שהמשטרה תוכל להלחם בפשע המאורגן בלי ממש, אתם יודעים, לזוז מהכסא או משהו כזה. פגיעה כל כך משמעותית, רחבה וארוכת טווח בעקרונות יסוד של המשטר שלנו, בשביל מטרה נקודתית שאפשר היה להשיג באופן אחר.
המשטרה עיוורת לפואנטה של עצם קיומה: הגנה על האזרחים. אם הם לא יכולים למלא את תפקידם בלי להפוך לאח הצולע והקצת מפגר של השטאזי, עדיף שלא יעשו כלום (בסופו של דבר, הסתדרנו די טוב כבר כמה שנים טובות בלי משטרה מתפקדת). המגוחך הוא שבמקום לדרוש את הדרישות ההגיוניות – תוספת תקציב, תוספת תקנים, תוספת הכשרה לשוטרים, וכו’, המשטרה פשוט מאמצת את הגישה הצה”לית: חישוף כללי של השטח. אבל מה שעובד (סוג של) כשמדובר בפלסטינים נטולי זכויות אסור שיעבוד כשמדובר באזרחים של המדינה*. אי אפשר להפוך את אזרחי המדינה לעבדים של מי שאמור להגן עליהם.
העצוב הוא שלא ממש נשאר מי שינענע את המשטרה שלנו כדי לגרום להם להבין שהם שם כדי להגן על הזכויות שלנו, לא כדי לחסל אותן בעצמם. הכנסת, שכבר רגילה לירות לעצמה במגוון איברים ולא להבין איך זה שהיא מדממת כוח וסמכויות, נכשלת גם הפעם בעמידה על המשמר להגנה על מי שהכניס אותה למשכן. כרגיל, היא שוכחת שתפקידה הראשון והעליון הוא לייצג את האינטרס של הציבור הישראלי.
* אסור שהוא יעבוד גם במקרה של הפלסטינים, אבל זה כבר סיפור אחר.
2 תגובות על “משטרת מדינה”
אכן, מזעזע.
מדהים כמה שהנושא הזה לא מקבל חשיפה ראויה מחוץ לבלוגוספירה
זה לא עניין של חשיפה; מחוץ לבלוגוספירה, אנשים מאמינים שהחוק הזה טוב להם, כי ככה המשטרה נלחמת בפושעים. החוק הזה מתייחס לאזרחי המדינה כמו אל חיות מחמד: צריך לעקוב אחריהן בשביל להבטיח את בטחונן, והן בינתיים לא שמות לב שהן בכלוב.