יש למעלה מ-800 פוסטים בבלוג שלי. חלקם, במיוחד כאלו שנכתבו בתחילת דרכו, לפני שהתגבש האופי שלו, לא מעניינים במיוחד. חלקם, במיוחד כאלו שכתבתי לפני שהתגבשו העמדות שלי בנושאים מסוימים, קצת מביכים אותי בדיעבד. לפעמים אפילו הרבה. מעולם לא הסרתי אף אחד מהם – אני מאמין שאני צריך לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי גם כשהם מתחילים להביך אותי, בדיעבד. כתבתי אותם, עכשיו הם בעיה שלי. אני יכול להתנצל עליהם, אני יכול להסביר ששיניתי את דעתי, אבל אני לא יכול להתכחש אליהם. זה לא יהיה הגון.
כמה שנים אחרי שהאייל הוקם התחלנו לקבל בקשות מכותבים ותיקים להסיר מאמרים שלהם, או למצער לשנות את שם הכותב לשם בדוי כלשהו. אנשים התבגרו, אנשים גילו שפתאום לא נוח להם שהתוצאה הראשונה בגיגול של השם שלהם היא מאמר שכתבו בשנות העשרה שלהם, אנשים שינו את העמדות שלהם. בכל מקרה, הם לא רצו יותר שהדברים הללו יזקפו לזכותם או לחובתם. הם רצו להעלים את הטקסטים האלו מההיסטוריה האישית שלהם. אני יכול לכבד את זה, אבל אני לא מוכן לאמץ את הגישה הזו כלפי עצמי. מבחינתי, כל מה שאני מפרסם הוא לפרוטוקול.
אני אומר את כל זה כדי להבהיר עד כמה זה חריג עבורי שיש פוסט אחד בבלוג שמחקתי – למעשה, לא מחקתי אותו, אלא הפכתי אותו לפרטי, כך שאתם אינכם יכולים לקרוא אותו. הסיבה שהפוסט הזה הוסר היא לא שלי יש בעיה איתו, אלא שמושא הפוסט ההוא איים עלי בתביעת דיבה. כדי להסיר ספק: אין בפוסט ההוא מילה אחת שהיא אינה אמת. אין לי ספק קל שבקלים שתביעת דיבה לא הייתה צולחת את המבחן המשפטי, ובסופו של דבר הייתה נדחית. אבל אין לי כסף או זמן לממן משפט, ולמושא הפוסט דווקא יש.
לתביעות כאלו, ולאיום בתביעות כאלו, יש שם: SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית. בימים אלו פרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל ((גילוי נאות: אני עובד של האגודה.)) דו”ח מאת עו”ד אבנר פינצ’וק בנושא התביעות הללו והאפקט המצנן שלהן על השיח הציבורי. אם אתם אנשים שנוהגים להביע את דעתכם ואת ביקורתכם על אנשים ונושאים שונים במקומות ציבוריים אני מפציר בכם לא לקרוא את הדו”ח הזה בשום פנים ואופן. תופעת לוואי מיידית של קריאת הדו”ח היא מורך לב ופאניקה נמרצת.
כוחה של התביעה אינו בהכרח בחקיקה נוקשה מדי בענייני דיבה. גם אם נניח שהחוק והפסיקה מאזנים בין חופש הדיבור לבין הזכות לשם טוב (אף כי יש סיבות לא לחשוב כך), הבעיה היא שמערכת המשפט עיוורת לחלוטין לעובדה שבעצם קיומו של משפט יש משום נטל משמעותי על חלקים גדולים מהציבור, ובכל מקרה בו יש אי-סימטריה בין הצדדים, ועל כן האיזון המשפטי הופך לפארסה. אסביר זאת כך: אפשר לנסח שורה של המלצות כיצד להמנע מלהכשל בהתבטאויות שבית המשפט עלול לראות בהן הוצאת דיבה. למשל, אחד הבורות שרבים נופלים בהם הוא התבטאויות שאינן מבדילות כראוי, בעיני השופטים, בין עובדה להבעת עמדה. הבעת עמדה מוגנת מפני חוקי הדיבה, ((סעיף 15 לחוק: “תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: […] (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע […] בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו.”)) אך בית המשפט נוטה לשפוט דברים לחומרה בהקשר זה, ולדרוש ניסוח כמעט-משפטי של הדברים, במקום להתייחס לסגנון המקובל בז’אנר בו נאמרו או נכתבו הדברים במקור. כלומר, רצוי לסייג דברים ולהבהיר כאשר דבר מה שאנחנו אומרים הוא אינו עובדה בדוקה אלא הערכה או הבעת דעה. בקיצור, בית המשפט, לכאורה, היה רוצה, לכאורה, שנכתוב ככה. לכאורה.
ויש, כמובן, עצות נוספות שאפשר לתת. אבל, כאמור, זה לא היה משנה. כי כוחה של תביעת הדיבה האסטרטגית אינו תלוי כלל ביכולתו של התובע להשיג פסק דין לטובתו. כוחה הוא בכך שיעדיה של תביעה כזו בדרך כלל אינם יכולים להקדיש את הכסף והזמן הדרושים כדי להתגונן בבית משפט מפני תובע רב ממון. על כן הם מעדיפים פעמים רבות להתקפל הרבה לפני שמוגשת התביעה, כפי שקרה במקרה שלי. יצויין שגם במקרה שלי ניסיתי להגיע לפשרה כלשהי לפני כן – למשל, לפרסם הבהרה לפיה העסקה המדוברת בסופו של דבר בוצעה במלואה לשביעות רצוני (נגיד), אבל האיש התעקש על מחיקה מלאה של הפוסט. ((למעשה, הוא עוד המשיך לרדוף אחרי חודשים רבים בטענה שהפוסט שלי ממשיך להופיע במקומות אחרים אליהם הוא הועתק על-ידי כל מיני שוחרי טובתי או סתם אגרגטורים, ואף הכריח אותי להשפיל עצמי ולפנות לאנשים ששיתפו את הפוסט שלי ולבקש מהם להסיר אותו.))
התעקשותו של בית המשפט להציב את זכות הגישה לערכאות כעליונה על כל הזכויות האחרות, בלי לתת את דעתו כלל להשפעה השלילית מאוד שיש למתן זכות רחבה עד מאוד לכל דיכפין לברר את עניינו עד תום בבית המשפט על חופש הדיבור, והמנעותו של בית המשפט מדחיית תביעות על הסף גם במקרים בהם בירור קל שבקלים היה מערער לחלוטין את כתב התביעה וחושף את ערוותו — מהוות פגיעה אנושה בזכויות הפרט במדינת ישראל. בית המשפט אוהב להאמין שבתוך עמו הוא יושב, אבל זה נכון רק אם “עמו” הוא עם עורכי הדין. תפיסת “מלוא כל הארץ משפט” מתעלמת מכך שעבור רוב אזרחי המדינה, בתי המשפט אינם נגישים, אלא הם עולם אטום ומאיים, רצוף ז’רגון פנימי חסר פשר, ומהווים קופסא שחורה שדרך פעולתה, והקשר בין מה שנכנס אליה לבין מה שיוצא ממנה, פשוט אינם נהירים. אפילו עורכי דין מודים לעיתים קרובות, במיוחד בנושאי תביעות דיבה, שאין להם מושג איך תביעה תסתיים. אז מה נעשה אנחנו, אזובי הקיר חסרי ההשכלה המשפטית?
לחוסר האונים הזה תורמת, כמובן, גם העובדה שבית המשפט אינו נותן שום הגנה למי שבבירור נתבע בתביעת סרק. הוצאות משפט נפסקות במשורה ואינן משקפות כלל את העלות האמיתית של המשפט לנתבע, גם כאשר השופט עצמו מכיר בכך שהתביעה הייתה קנטרנית; לעיתים חלק הארי של תביעה נדחה בבוז, ורק איזה שביב פרט מתקבל על-ידי בית המשפט כדיבה, ואז בית המשפט פוסק פיצויים מזעריים לתובע, אבל מוסיף על כך הוצאות משפט — לזכות התובע — תוך התעלמות בוטה מכך שהנתבע נאלץ להוציא ממון רב על הגנה מפני תביעה שעיקרה היה תביעת סרק.
הדו”ח מציע שורה של תיקונים אפשריים, החל בהחלת הליך קדם שיפוטי כפי שהציעו כבר חברי הכנסת יחימוביץ, אורבך והורביץ בהצעת חוק שהגישו ב-2010 – הליך שיפוטי שיקל על דחייתן על הסף של תביעות שעל פניו אין להן סיכוי להתקבל; עבור בתיקונים כגון שלילת זכותו של תאגיד לתבוע דיבה, או לפחות להגביל את הזכות הזו, כמו גם תיקונים שיגדירו פיצוי משמעותי יותר לנתבע שהוכיח שהתביעה נגדו היא תביעת סרק אסטרטגית; וכלה בהצעות דומות לזו שהצעתי בעצמי להקמת קרן להגנה משפטית שתסייע לנתבעי דיבה להגן על עצמם, במגבלות כאלו ואחרות. המטרה הכללית היא להפחית מהאטרקטיביות של תביעות דיבה, בין אם על ידי הגבלת כוחן, ובין אם על ידי יצירת איום נגדי על התובע במקרים בהם יוחלט שהתביעה כוונה למטרות השתקה. כפי שכבר עלה בדיונים קודמים פה בבלוג – גם בכך יש בעיות, משום שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו דווקא יוצרים אפקט צינון הפוך, שבו האדם הפרטי שחש שתאגיד כלשהו (למשל עיתון) הוציא את דיבתו, יחשוש לתבוע. כלומר, כשאי-הסימטריה בין הצדדים הפוכה, הוספת הגנות לצד הנתבע עלולה לפגוע במי שנפגע באמת מהוצאת דיבה.
קשה לומר שמדובר בסוגיה פשוטה, בכל אופן.
—
עוד אני מכין את הדברים לפרסום, והנה עולה לה פרשיה חדשה סביב אותה סוגיה. כפי שדיווחה וולווט אנדרגראונד, התחקיר של “המקור” בערוץ 10 על ישראל היום ((לא ראיתי, אבל הבנתי שתקציר אמין יהיה פחות או יותר: הביביתון הוא ביביתון!)) לא זמין לצפייה באינטרנט, בניגוד לתכנים אחרים של התוכנית, וכל תוכנית שכללה פרומו לתחקיר הזה גם היא לא זמינה לצפייה און-ליין, ככל הנראה בגלל חשש של ערוץ 10 מ”תיירות דיבה” – כלומר, ניצול העובדה ששידור באינטרנט יכול להחשב “פרסום” בכל מקום בעולם, בעצם, כדי להגיש תביעת דיבה במדינה זרה, בעיקר בריטניה, שם חוקי הדיבה נוקשים במיוחד ובית המשפט פתוח באופן חריג לתביעות גם לגבי פרסומים שלא נעשו באופן מובהק בגבולות המדינה. זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, כמובן. בדו”ח של האגודה לזכויות האזרח מצוטטת שלי יחימוביץ, שדיברה בכנס בעקבות האיום בתביעת דיבה על “שיטת השקשוקה” של מיקי רוזנטל, וסיפרה על “גילוי דעת” שהכינה בשעתו עבור חדשות ערוץ 2. יחימוביץ יצאה בביקורת כנגד מוזיאון תל-אביב שהתכוון לשנות את שמו בעבור תרומה של משפחת עופר. “ביקשתי תגובות כנדרש, והתגובות שודרו והכל היה כדת וכדין. ואחרי שהפינה שודרה, היה איום בתביעה […] לא הייתה עילה לתביעה, זה היה ברור לחלוטין, אבל באי כוחם של האחים עופר הזהירו, שכיוון שהחברה היא חברה בינלאומית הם בכלל ינהלו את המשפט בניו-יורק, עורכי הדין שחברת החדשות תאלץ לשכור יצטרכו לטוס לניו-יורק במשך שנים, עלות המשפט תעלה לחברת החדשות […] לפחות שני מיליון דולר. ונראה אתכם, אמרו לחברת החדשות, נראה אתכם עכשיו מנהלים את התביעה הזאת”. בעקבות האיום שידרה חברת החדשות התנצלות.
המצב המתואר כאן, כמובן, שונה מהאפקט המצנן של תביעות ה-SLAPP שתואר לעיל. ראשית, הדברים פורסמו. אמנם הם אינם זמינים לכל דיכפין, אבל הם פורסמו. משמע, ערוץ 10 מוכן ומזומן לנהל משפט דיבה כל עוד זה יוגש בארץ, והוא בטוח בכך שהוא יצא ממשפט שכזה כשידו על העליונה. החשש, כאמור, הוא מניהול המשפט במדינה אחרת, על כל העלויות הכרוכות בכך. לא רק שהבעיה הזו נעשית סבוכה יותר (אי הסימטריות של התביעה נעשית הרבה פחות ברורה כשמשני הצדדים עומדים תאגידים, הגם שאחד מהם על סף קריסה כלכלית), היא גם הופכת הרבה פחות פתירה, שהרי נדרש מאמץ בינלאומי משותף של כל מדינות העולם כדי להתגבר על הבעיה הזו, או למצער, לחץ משמעותי על ממשלת בריטניה לשנות את חוקי הדיבה במדינה ולסגור את הפתח לתיירות דיבה. ספק אם הדבר נמצא בהישג יד של איזשהו גורם בארץ.
בינתיים עלה אתר חדש, no censor שמו, שסיפק עותק באיכות טובה של התוכנית ומבטיח להמשיך ולפרסם מידע שנמנע מן הציבור באופן נגיש מסיבות פסולות, לשיטתם. אני לא בטוח איך קברניטי ערוץ 10 מרגישים לגבי זה, אני די בטוח שזה כלי לא אפקטיבי במיוחד לפתרון הבעיה, אבל הנה הוא.
—
חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. גורמים הפועלים לצמצומו או להרתעת הציבור מהשימוש בו, הם לפיכך איום מתמשך על הדמוקרטיה. אבל לא רק הדמוקרטיה בסכנה. הפוסט שלי שהורדתי לא עסק בנושאים פוליטיים אלא בנושא צרכני. האינטרנט נותן לנו, הצרכנים, הרבה מאוד כח כנגד נותני שירותים שרוצים לנצל את התמימות שלנו. מידע עובר באופן הרבה יותר יעיל, ובעל עסק צריך לדפוק כמות הרבה יותר קטנה של אנשים לפני שהדבר יחזור לנשוך אותו בתחת. אבל לצד כל יתרונותיה, הנגישות של מה שאנחנו כותבים באינטרנט גם חושפת אותנו, הצרכנים, הפעילים, המבקרים, לאיומים משפטיים שלא היינו צריכים להתמודד איתם אם היינו מסתפקים בלספר לחברים שלנו ישירות על החוויות השליליות שעברנו או הדעות שגיבשנו לעצמנו בנושאים שונים. אסור לחוק, המיושן, לפעול כנגד ההפתחות החברתית שהאינטרנט מאפשר. מאידך, רוח החוק, שמאפשרת לאדם להגן על שמו הטוב ועל כבודו מפני אלו המבקשים להכפיש אותו ברבים, חייבת להשמר. הפתרון אינו פשוט, אך הוא חייב להמצא.
למזלנו, ישראל אינה המדינה היחידה שנמצאת במצב הזה, ומדינות אחרות גם הן מנסות להתמודד בדרכים שונות עם תופעת ה-SLAPP. עלינו ללמוד מהן ולנסות לפתח עבור ישראל פתרון שיתאים לצרכינו. מה שבטוח שאסור לנו לעשות זה להתעלם מהבעיה, כפי שעשו בתי המשפט עד כה.
—
עדכון, עשור לאחר מכן: מה שכתבתי בראשית הדברים כבר לא נכון. הבלוג כולו ירד בשלב כלשהו, ואז החזרתי אותו בגרסא מדוללת, מינוס פוסטים מיותרים מדי. זה לא שאני לא עומד מאחורי הדברים שלי, אבל לפעמים דברים פשוט לא צריכים להיות מפורסמים, ולהחזיק אותם פתוחים רק מטעמי “לקחת אחריות” זה לא הגיוני. אין בדברים אלו כדי להגיד שכל מה שנשאר פה עדיין באמת ראוי למאכל אדם, בהכרח.
16 תגובות על “בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה”
בזמנו, כשתומר פרסיקו נתבע בתביעת SLAPP ברורה ע”י שי טובלי, הקימו כמה חברה טובים קרן לסייע לו. לא קראתי את הפוסט שהסרת (ואולי אני סתומה, אבל לא ראיתי רמזים על מה מדובר), אבל אולי כדאי להקים גם לך מין קרן כזו.
גם לי הזכיר הפוסט הזה את תביעתו של טובלי, משיח-השקר-לכאורה, נגד תומר פרסיקו, הבלוגר-לכאורה. עצוב לי מאוד שאנשים אמיצים מאויימים בכזו קלות, וכולי תקווה שתִּמָּצֵא דרך חוקית להתחמק מתביעות הסלאפ המכוערות האלה.
אם הייתם קוראים את הלינקים שאני מצרף, הייתם רואים שהתייחסתי גם פה לפרשת טובלי (שמאוזכרת רבות גם בדו”ח, כמובן), ולמעשה – שהצעתי בעצמי הקמת קרן בעקבות אותו מקרה – http://dubikan.com/archives/1822.
בכל מקרה, המקרה האישי שלי לא הצדיק פשוט את השקעת המשאבים הכספיים, לא שלי ולא של אחרים. יש תביעות SLAPP חשובות יותר להלחם נגדן.
מצטטת מתוך הניוזלטר של דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח, על מקרה משמח שבו בית המשפט המחוזי פסק הוצאות משפט *כנגד* תובע בתביעת SLAAP אעפ”י שחלק קטן מהתביעה התקבל (מאחר שרוב התביעה היה מופרך ומוגזם):
“ביום 11.2.13 ניתן פסק דין בערעור שהגיש פעיל סביבה אשר חויב בבית משפט השלום לפצות את תאגיד המיחזור – אל”ה בעשרות אלפי שקלים בגין ביקורת שמתח על התאגיד, ושנקבע שהיא לשון הרע.
פסק הדין נהפך בערעור ונקבע שעל התאגיד לשלם לפעיל הוצאות משפט בסך 45 אלף ₪.
רקע: תאגיד המיחזור- אל”ה הגיש בשנת 2007 תביעת לשון הרע בסכום של חצי מיליון ₪ כנגד הפעיל הסביבתי דני מורגנשטרן. התביעה הוגשה בגין חמישה פרסומים בתקשורת- בכתב ובעל פה, בהם מתח הפעיל ביקורת חריפה על התאגיד וטען שהתנהלותו פוגעת הן בסביבה והן בציבור הצרכנים שרוכשים מיכלי משקה ומתקשים לקבל את הפקדון המגיע להם בחזרה. למרות שבית משפט השלום דחה את רובה של התביעה, הוא קבע כי בשני קטעים קצרים מתוך כל הדברים יש לשון הרע, וחייב אותו בפיצוי לתאגיד ובהוצאות משפט בסכום כולל של 115,000 ₪.
בית המשפט המחוזי בירושלים שדן בערעור ביטל את החלטת בית משפט השלום וקבע יש לשון הרע רק במשפט אחד מכלל דברי הפעיל וכי בגינו הוא ישלם פיצוי בסך של 10,000 ₪ בלבד. בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק בית המשפט הורה לתאגיד לשלם לפעיל סך של 45 אלף ₪ על הוצאות המשפט הקודם והנוכחי. בסך הכל ובקיזוז הפיצוי חויב התאגיד לשלם לפעיל 35 אלף ₪.
בית המשפט קבע שהביקורת שהושמעה על התאגיד היא התבטאות לגיטימית, גם אם חריפה, במסגרת מאבק ציבורי, כי התאגיד גרר את הפעיל לניהול משפט ארוך וממושך ללא הצדקה, וכי מתקבל הרושם שהתאגיד ‘סימן לו כמטרה’ להשתיק את מר מורגנשטרן ‘הפועל מזה שנים בהתנדבות לשם הטמעת הליכי מיחזור בישראל’.
מתוך פסק הדין: “בהינתן שהתביעה שהוגשה כנגד המערער בבית משפט קמא היתה תביעה גורפת והתייחסה לחמישה פרסומים, בעוד שהתברר כי רק חלק מפרסום אחד יש בו משום לשון הרע, ולאחר שהמערער נגרר לניהול משפט ארוך וממושך בשל היקף התביעה הבלתי מוצדק, אנו סבורים כי לא רק שלא היתה הצדקה להורות על חיובו של המערער בהוצאות ובשכ”ט עו”ד בבית משפט קמא, אלא שהיה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות ושכ”ט עו”ד באותה ערכאה”
את הפעיל ייצגה הקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת תל אביב.
לערעור הצטרפו כידידי בית משפט עמותת “אדם טבע ודין” וארגון הגג של ארגוני הסביבה, “חיים וסביבה”.
http://www.nevo.co.il/psika_word/mechozi/ME-12-09-35178-831.doc“.
שחר – אכן, התפתחות משמחת. זה קרה אחרי כתיבת הפוסט (שהתעכב על לפרסומו הרשמי של הדו”ח), ושכחתי לעדכן את הפוסט בהתאם.
נושא חשוב, אני מקווה שנזכה לראות תיקונים שקולים מהסוג שאתה מציע שיעזרו לצדק לא להיכנע בפני הממון.
כתבת יפה מאוד, כרגיל, אך נפלו שתי תקלדות לאורך המאמר במילה “איום”:
“בעקבות *היום* שידרה חברת החדשות התנצלות.”
“הם לפיכך *קיום* מתמשך על הדמוקרטיה.”
אודי: תודה, תוקן.
כפי שאני רואה זאת, אסור שיתקיים מצב, בו כל בלוגר בודד, ניצב לבדו אל-מול תאגידי-ענק.
על כולנו לעמוד מאוחדים ולתמוך איש ברעהו, במסגרת ארגון בלוגרים כללי, אשר יגן, בעקביות ובאדיקות, על כלל חבריו.
דובי – הרשה לי לומר שאני מבין אותך לחלוטין. וכרגיל – זהו פוסט משובח ביותר.
לצערי – אני לא יכול לומר שיש בפי בשורה משמחת.
לפני חודש קיבלתי את פסק הדין בגין תביעת SLAPP שהוגשה נגדי לפני כ-3 שנים, ובסופה נדרשתי לשלם 36.5 אלף ש”ח לתובעים (30 לתובעת, 6.5 לעו”ד שלה).
הסיפור שלי היה אמור להיות די פשוט וברור:
אישתי עבדה במשך תקופה קצרה אצל נוכלת, שאקרא לה כאן ר’ (כדי להימנע מהסתכות נוספת). ל-ר’ יש מכון לטיפולים אלטרנטיביים באיזור המרכז. אחרי שאישתי התפטרה בזעם, כתוצאה מאי-תשלום חלקי משכורות, איומים והשפלות פומביות מצד ר’, כתבתי על כך בבלוג שלי. וכן – השתמשתי במילה “נוכלת”. וזו היתה הטעות שלי. למעשה זו היתה הטעות היחידה, שבגללה נאלצתי לשלם כל כך הרבה כסף (וזה עוד לפני שאני משקלל את ה-40 אלף שכבר שילמנו לעו”ד שלנו, במהלך אותן 3 שנים).
התביעה לא איחרה לבוא. 300 אלף שקל היא דרשה. לא פחות. הורדתי מיד את הפוסט. בזעם, אבל גם בפחד. אני לא אדם שמשתכר סכומים שאפילו מתקרבים לכך בשנה שלמה. למעשה, בגלל מצבי הבריאותי, לא תמיד אני מגיע לשכר מינימום.
הגענו למשפט, תוך ידיעה שיש כמה עדים שעבדו אצל ר’ במהלך השנתיים שהמקום קיים (נכון לשנת 2009), ושיצאו משם עם “בטן מלאה”. אלה אנשים שכתבו אצלי בבלוג המון תגובות שתומכות בדיוק בעניין הזה – ש-ר’ שהיא נוכלת. שהיא מלינה משכורות, שהיא “קונסת” את העובדים שלה על לא עוול בכפם, שהיא לא נותנת להם מנוחה, שהיא מרמה את הלקוחות שלה ועוד.
בתחילה, גם לשופטת היה ברור שהעו”ד והלקוחה שלו משקרים. היא אפילו אמרה להם את זה בפנים. הרגשנו שהושפטת מבינה את המצב לאשורו, ושהיא “בעדינו”. כל כך שמחנו כשהיא דרשה מהתובעת להוריד את הסכומים באופן דרסטי, ושלחה אותנו לגישור. בגישור הסכמנו לשלם סכום שהגיע עד 20 אלף ש”ח – העיקר לסיים עם הדבר הזה ולשים אותו מאחורינו. ר’ סירבה לסכום נמוך מ-50-75 אלף ש”ח. ובדיעבד התברר – שבצדק (מבחינתה).
השלב הבא היה שלב ההוכחות. זה לקח כשנתיים להגיע אליו. אמנם בהתחלה היו לנו כ-5-6 עדים שהסכימו להעיד לטובתינו (ועוד כמה שהתלבטו, והבטיחו לחשוב על זה), אבל אט-אט הם נעלמו. פתאום אי אפשר היה להשיג אותם טלפונית ובמייל, או שהם התחמקו. והגדילה לעשות עדה שפשוט לא הגיעה למשפט, למרות התצהיר עליו היא חתמה במשרדי עורך הדין שלנו, והזימון אותו קיבלה. כולם אמרו לנו שככה זה עלול להסתיים, כי ר’ מאיימת על כולם בתביעות דיבה – והם מפחדים, בעיקר כי הם לא מרוויחים סכומים גבוהים, והם לא רוצים להסתבך איתה.
בסופו של דבר, נשארנו עם שני עדים. שניהם אנשים שעבדו אצל ר’. אחת בתור פקידה ומטפלת, והשני – אדם שעבד בתחזוקה. מה שמכונה “אב הבית”. שניהם העידו באופן מלא וברצינות על כל “בעיות השכר”, על ההשפלות הפומביות, על העובדה שהיא אילצה אותם לעשות כל מיני דברים שהם לא הוכשרו להם (מהמטפלת, למשל, היא דרשה לטפל בסוג טיפול שמעולם לא התנסתה בו – ולעשות את הטיפל “על רטוב” – כלומר “להשתפשף” על לקוחה שהגיעה באותו היום והתעניינה בקבלת טיפול כזה).
השופטת קראה את התצהירים, הקשיבה לחקירה הנגדית, ובסיומו של יום אמרה להפתעתינו: “עוד עדים כאלו ואבדנו”.
ירד עלינו מסך שחור. לא הבנו מאיפה זה בא.
הרי היה ברור לכל בר דעת, ש-ר’ והעו”ד שלה משקרים במצח נחושה. ר’ לא הצליחה להביא ולו עד אחד למשפט! והיא בעצמה לא הצליחה לענות בצורה משכנעת ומלאה לשאלות ששאל אותה העו”ד שלנו, גמגמה לאורך כל עדותה וזאת בניגוד אלינו – שהעדנו בצורה רהוטה, בלי להתבלבל ושהיינו מגובים בכל המסמכים (תלושי המשכורת החסרים ועוד). ל-ר’ אפילו לא היתה עדות אחת ל”עלויות” וה”נזקים” שהפרסום שלנו גרם לה לטענתה (ואנחנו מדברים על בלוג שבשיא שלו קוראים אותו 50-70 קוראים ביום, כן?). שום הוכחה לא הוגשה לבית המשפט – אפילו לא קבלות!
כאמור – לפני חודש, ב-13.1, קיבלנו את פסק הדין.
כשקראתי אותו, עיניי חשכו – “לנאשם לא עומדת הזכות לטעון ל’אמת דיברתי’”, כתבה השופטת – ופסקה עליי לשלם לתובעת 36.5 אלף שקלים.
ישבתי שם על הספה בסון הבית שלי פעור פה. לא הבנתי איך זה יכול להיות. איך יכול להיות, שאחרי כל העדויות, התצהירים, ההוכחות המגובות במסמכים – אני לא יכול לטעון שדיברתי אמת?! איך אסור לי לומר שהיא נוכלת?
אבל הבנתי גם עוד משהו: אני חייב לסיים את זה כאן ועכשיו. אין לי כסף לשלם לעו”ד שלנו. אין לי עוד 40 אלף שקל ועוד 3 שנים להיגרר בבתי משפט. אין לי כוחות נפשיים לזה. אז גגיסתי את הכסף בעזרת ההורים שלי ושל אישתי, ושילמנו. העיקר לגמור עם זה כבר.
בגלל ר’ הפסקתי כמעט לחלוטין לכתוב בבלוג שלי בשנתיים וחצי האחרונות. היא המאיסה עליי את הכתיבה. כל מילת ביקורת מיד נכנסה למגירה מחשש לעוד תביעה כזו. כל פוסט נכתב בזהירות. כל מילה נבחנה שוב ושוב. וזה נמאס עליי. במקום לכתוב תוך חדווה של כתיבה, כתיבה קולחת, רגשית, אמיתית – גזרתי על עצמי שתיקה מאונס.
אז לא – לא כל הסיפורים האלה נגמרים כמו במקרה של פרסיקו. ממש לא. אם למדתי משהו מכל זה, זה שמערכת המשפט בהחלט לא מלאת צדק. למעשה,
אין בה שום צדק.
זו הפעם השנייה בחיי שבה אני נתקל במערכת הזו, וזו הפעם השנייה שלא מוכנים להקשיב לי, למרות שאני מביא הוכחות ועדים (ולא. אני לא אדם אלים. לא עברתי שום עבירה פלילית מימיי). זו הסיבה העיקרית שבגינה החלטתי לא לערער למחוזי. אני לא מאמין בהם יותר.
גיא – אל תפסיק ואל תשתוק.
לשם-כך בדיוק, עלינו להתאגד יחדיו, לאיגוד-בלוגרים אימתני, שיחריד ויבהיל נבלות שכאלה – ויגרום להן לפחד מאיתנו (במקום להיפך).
ואשמח מאד לדעת, מי היא אותה ר’; אני אינני חושש, לתקוף את מי שצריך (ועליי אין מאיימים. אם צריך, אני נלחם עד הסוף – האמת חשובה, יותר מאי-אלו נשים-שופטות).
הפוסט הגנוז הוא הפוסט על המגירה+מראה?
שיבה – כן.
מהיכרות אישית עם הנפשות הפועלות עשית בשכל
דניאל – לצערי קל יותר לומר מאשר לעבור את זה בפועל.
אני הלכתי עם זה “עד הסוף”, עד כמה שיכולתי. קרוב ל-3 שנים נלחמתי באישה הזו ובאח שלה (שניהם מנהלים את העסק. הוא מנהל את הצד הפיננסי), כדי שהאמת שלי תצא לאור.
יצא ששילמתי עד כה כמעט 80 אלף שקל (כולל השכ”ט של העו”ד שלנו). אין לי כסף יותר להוציא. גם את הסכום הזה בקושי הצלחתי לגייס בעזרתם האדיבה של ההורים שלי ושל אישתי. כי כאמור – לנו אין את הכספים האלה.
אישתי עובדת ב-2 משרות (אחת קשורה למקצוע שלה, והשנייה לא. והיא היתה דוקטורנטית בבר אילן, כן?), אני עובד כמו מטורף בהוראה (אחרי 3 תארים ראשונים – 2 בהנדסה ואחד במנהל עסקים, שאותו סיימתי בהצטיינות) – ושנינו ביחד מביאים בערך משכורת ממוצעת הביתה מדי חודש.
הייתי שמח מאוד אם היה איגוד כזה של בלוגרים. אני איתך לגמרי בעניין הזה. הייתי מוכן לשלם חברות לארגון כזה, ולו בכדי שהגועל נפש שאני עברתי בשנים האחרונות לא ייפול על ראשיהם של בלוגרים אחרים.
אבל בשבילי זה קצת מאוחר. את הכסף כבר הוצאתי. יש לי רק עוד התחשבנות אחת עם העו”ד שלי – ואני עדיין לא יודע כמה הוא ירצה ממני. משום מה הוא מסרב לנקוב בסכום, והוא מבטיח שתהיה הנחה משמעותית (וזה אחרי שהוא הבטיח לי לאורך כל הדרך, שאין שום סיכוי שנצטרך לשלם יותר מעשרת אלפים ש”ח במשפט. והוא נחשב לאחד מעורכי הדין הכי טובים בתחום..).
לגבי שמה של האישה – אני לא רוצה לחזור על זה שוב.
אתה יכול לגגל “גיא אלרם פסק דין”, והתוצאה הראשונה שתקפוץ לך, תיתן לך את שם התובעת ואת פרטי התביעה כולה.
בזמנו, כשהתפרסם הקול הקורא של פינצ’וק וחבריו לשלוח סיפורים כאלה על תביעות דיבה – שלחתי את הסיפור שלי. הם לא חזרו אליי ולא הגיבו. היום קיבלתי מייל ובו הצעה לקרוא את הדו”ח החדש שלהם. אני מניח שזה קשור לתביעת הדיבה שכתבתי עליה בתגובה כאן למעלה. אני בהחלט אקרא אותו – אבל שוב – אני מניח שעבורי זה לא ממש ישנה.
אין לי את הכוחות ו/או את הכסף להמשיך ולהתמודד עם הנוכלת הזו יותר.
אני תוהה למה אין ביטוח נגד SLAPP. לחברות ביטוח יש משאבים שיגרמו לסלאפרים להסס לפני שיתבעו.
נראה לי שחלק מהאחראיות צריכה ליפול לפתחו של עורך הדין. לדעתי יש לאפשר לשופט להפעיל את שיקול הדעת הבא. ידמה השופט עצמו כמרצה אחראי על קורס ואת בא כוחו של התובע כסטודנט שנה א, וידמה עצמו כאילו זה עתה נתן שאלה במבחן המסכם המפרטת את הנסיבות המתוארות בכתב התביעה ובסופה השאלה “האם הנסיבות המפורטות לעיל מהוות עילה לתביעה?”. כעת ישאל עצמו השופט, נניח שענה הסטודנט “כן”, האם היה עובר את הקורס? אם התשובה היא שלא היה עובר את הקורס, משמעות הדבר שרישיון עריכת הדין ניתן לו בטעות, ולכן צריכה להיות בידי השופט האפשרות לשלול אותו.