המועדון החדש

באמת שהיה לי רעיון לפוסט אחר, אבל אז עין הדג יצאו עם היומית הזו, על רימייק של מועדון ארוחת הבוקר, ולא יכולתי שלא להגיב. מאה”ב הוא אחד מאותם סרטים שפליטי שנות השמונים הסנובים יותר בינינו מסתכלים עליהם בבוז ואומרים שהם אוסף קלישאות מופרך. יוצאי שנות השמונים עם קצת יותר אמפתיה לתקופה, כמוני, יודעים לענות שהסרט הוא לא אוסף קלישאות, הוא המקור. הקלישאות נולדו מהעתקת המקור הזה[1]. אבל זה לא מה שחשוב בסרט הזה. מה שחשוב בסרט הזה הוא שהוא הגדיר בצורה מזוקקת תקופה. לא רק תקופה בהיסטוריה, אלא תקופה בחייו של כל אדם, וככזה הוא סרט על-זמני, על כל המגרעות שלו.

עבורי, ספציפית, זה סרט שקשור בדברים מאוד אישיים, ובבן-אדם אחד במיוחד, שהיווה השפעה משמעותית על האדם שאני היום והצורה שאני מגדיר את עצמי. למעשה, הוא היה כל כך מזוהה איתי בתקופת בית הספר בקרב חברי לכיתה עד שבספר המחזור של התיכון הציטוט מתוך “Changes” של דיוויד בואי שמופיע בתחילת הסרט התלווה לתמונה שלי. איכשהו נתפסתי אז בעיניהם כמורד. אלוהים יודע למה.

אה, והיה גם הפורים ההוא שהתחפשתי לג’ון בנדר.

לא משנה.

הקישור מעין הדג מוביל לכתבה שמתארת את הסרט החדש המדובר. ובכן, זה לא בדיוק רימייק. אולי סרט בהשראת מאה”ב. הסיפור הכללי הוא של קבוצה של אנשים בשנות העשרים לחייהם שהיו אמורים להיות ביחד על טיסה אבל לא יכלו לעלות עליה מסיבה כלשהי, וכך יוצא שהם מבלים פרק זמן מסוים יחדיו בנמל התעופה. יש להניח שבפרק הזמן הזה הם ילמדו להכיר אחד את השני, יתגברו על ההבדלים השטחיים ביניהם, אולי יעשנו קצת סמים ואם יהיה לנו קצת מזל, אולי תכלל גם שיחה על בחור עם אלפנטיאזיס בביצים.

זה לא שאי אפשר להעביר הרבה סצינות מהמקור לסרט החדש, אבל אני מתקשה להבין איך אפשר להעביר את האווירה של בי”ס תיכון לאווירה של אנשים שתקועים בנמל תעופה. הסרט כולו סובב סביב מרי נעורים כנגד סמכות – הורית, בית-ספרית, וחברתית (כלומר, הסמכות של קבוצת השווים שלך לקבוע עבורך מה מותר לך או אסור לך לעשות). אפילו השרת הופך לדמות סמכותית, הן כלפי התלמידים (“אני העיניים והאוזניים של המוסד הזה, ידידי”), ואפילו כלפי המנהל עצמו (כאשר הוא תופס אותו מציץ בתיקים סודיים של תלמידים)[2] .

אלו הסמכויות החיצוניות האלו שמקבעות כל אחד מהתלמידים במקומו ומצריכות תהליך של הכרות כדי לגרום להם בכלל להכיר אחד בשני כשווים – וגם זאת רק בסיטואציה הקיימת: פרט לאליסון שטוענת שאין לה חברים בכלל, יתר התלמידים מודים בשלב כלשהו שבפעם הבאה שיפגשו, הם יחזרו לתפקידים החברתיים המקוריים שלהם.

איפה כל זה נמצא בסיטואציה בנמל התעופה? מדובר פה על אנשים שנמצאים במצב זמני, שלא יפגשו עוד לעולם אלא אם ירצו בכך, שהמעגל החברתי שלהם אינו חופף כלל. מדובר על אנשים מבוגרים, עם שליטה ניכרת במסלול חייהם, לפחות ביחס לתלמיד בתיכון. גם אם עדיין אפשר לחלק אותם לקבוצות חברתיות, הניגודים לעולם לא יהיו קיצוניים כמו אלו שניתן להציג בתקופת הנעורים.

עדכון של מועדון ארוחת הבוקר לשנות ה-2000 היה יכול להיות רעיון מרתק, אבל לא נראה שהסרט המדובר הולך להיות משהו כזה בכלל. הוא ישחזר, אם בכלל, רק חלק שולי (וקלישאתי יחסית) מהרעיון המרכזי של הסרט. לאור פערי הזמנים אפילו אי אפשר להגיד שזה סוג של “איפה הם עכשיו” (כי עכשיו התלמידים של תיכון שרמר צריכים להיות באזור שנות ה-40 שלהם). ובכל מקרה, במילותיו של הבמאי ג’ון יוז:

they’d never come back together again. There’s no excuse that could ever put them in the same room ever again. There isn’t anything in their lives after high school relevant to that day.

אז למרות ההתלהבות הראשונית שלי למקרא היומית, לא, אני לא ממש מצפה ל-Bumped.

[1] כן, כן, Heathers, שמעתי.

[2] הפעם האחרונה שראיתי את הסרט, דומני, הייתה לפני איזה שלוש ארבע שנים. אני פשוט זוכר אותו בעל פה.