אז בית המשפט המחוזי בת”א פסק שהוצאות על טיפול בילד יוכרו לצרכי מס. כבר נכתב למה הפסיקה הזו רק תגדיל את אי השיוויון, אבל לא פחות חשוב מכך הוא הפן שנדב פרץ ציין: בית המשפט חורג כאן באופן משמעותי מתפקידו, אל מול החלטה ברורה של הכנסת שהתקבלה רק שלושה ימים לפני הקראת פסק הדין. בית המשפט, ככל הנראה, שוכח שתפקידו הוא לפרש את החוק, לא להחליט מה נראה לו היה יכול להיות החוק הטוב ביותר. “לפרש את החוק”, כיום ובעשוריים האחרונים, הפך לתירוץ לבית המשפט לעשות מה שהוא רוצה כל עוד הוא מצליח להנפיץ איזה פלפול שמסביר איך הדברים בעצם נובעים מתוך החוק הקיים, למרות שברור לכל בר דעת שלא זו הייתה כוונת המחוקק.
מה שמכעיס בכל הסיפור זה שנסיונות של הכנסת לקבוע בצורה ברורה לבית המשפט מה המחוקק התכוון זכו לכינוי “חוק עוקף בג”צ”, כאילו בג”צ (ובית המשפט באופן כללי) אינו כפוף לחוק מלכתחילה. בית המשפט מסתמך לעיתים קרובות על הגנת הציבור לאור האמון הרב שהיה נהוג לתת למוסד הזה, בעיקר לעומת חוסר האמון בכנסת. אבל אמון הציבור בבית המשפט הולך ונשחק כבר שנים רבות, וככל שבית המשפט מרהיב עוז ומתעלם מכוונת המחוקק במפגיע, כך תשחק התמיכה הציבורית בו. בית המשפט מנצל את העוצמה הקיימת בידיו כיום בצורה המסכנת את עצם קיומה של העוצמה הזו בעתיד, ובכך הוא מפחית את יכולתו להתמודד עם משברים חשובים יותר, לכשיעלו בהמשך הדרך. זהו קוצר ראיה שיעלה לבית המשפט ולדמוקרטיה הישראלית ביוקר.
הכנסת, בצדק, תדרוש להגביל את כוחו את בית המשפט, ויותר ויותר תעלה על שולחן הכנסת חקיקה שעניינה תיקון פסיקות “עוקפות כנסת” של בתי המשפט. משחק שכזה בין בית המשפט לבין הכנסת לא יכול להגמר בטוב. מוטב לו תנחה נשיאת בית המשפט העליון את השופטים במערכת להגביל את יצירתיותם בבואם לפרש את החוק, ולשקול תמיד כיצד פסיקה היוצאת כנגד החלטת הכנסת תשפיע על יכולת בית המשפט להמשיך ולאחוז בעוצמה בעתיד.
(אגב, מכיוון שמסתבר שאני עוד יותר חדל אישים משחשבתי, מעבר הדירה נדחה עד להודעה חדשה, או עד שאני אמצא שכל. תודה לנדב על הנכונות לסייע, וסליחה על הטרחה שגרמתי.)
8 תגובות על “פסיקה עוקפת כנסת”
לא הבנתי מה הבעיה עם זה שהכנסת לא העבירה חוק דומה לפני שלושה ימים. מה זה קשור לבית המשפט? אחת מהשניים:
1. הכנסת אמרה בקול ברור שהיא לא *מעוניינת* בהטבות מס כאלה. אבל בית המשפט לא צריך לפסוק לפי מה שהכנסת רוצה, אלא לפי החוק הקיים. החוק הקיים נכתב והתקבל לא מאתמול וגם לא בהכרח על ידי הכנסת הנוכחית; מה קשור רצונה לפרשנות החוק? בית המשפט צריך לפרש את החוק הנוכחי (ואם הוא עשה את זה טוב או לא, יגידו משפטנים), ולא לנסות לנחש איזו פסיקה 120 הח”כים הנוכחיים שיושבים כרגע במליאה היו מעדיפים שיעשה. אם אותם 120 היו מעדיפים שיעשה משהו אחר, יתכבדו ויחוקקו חוק ברור בעניין, מראש או בדיעבד.
2. לפי החלטת הכנסת לפני 3 ימים אפשר להבין שהכנסת עצמה *לא חושבת שהחוק מחייב* הטבות מס כאלה. אבל גם זה לא רלבנטי. החוק התקבל, כאמור, לא אתמול, ולא על-ידי הכנסת הנוכחית דווקא. מה זה קשור מה הכנסת הנוכחית חושבת על פרשנות החוק? פירוש החוק הוא עבודת בית המשפט, לא חברי-הכנסת, וזה לא רלבנטי מה הם חושבים עליו. האם הפרשנות של בית המשפט צריכה להתעדכן כל פעם שהרכב הכנסת השתנה, אפילו אם החוק השאר זהה?
בעניין “חוק עוקף בג”ץ” – אתה מפספס משהו במבנה המשטר של מדינת ישראל (שאפשר גם עליו להתווכח כמובן): המונח “חוק עוקף בג”ץ” מתייחס למצב שבו בג”ץ מבטל (באופן מלא או חלקי) חוק של הכנסת משום שהוא מנוגד לחוקה של מדינת ישראל (חוקי היסוד), שהיא גוברת על חוק רגיל, והכנסת, במטרה לבטל פסיקה זו, מחוקקת את החוק מחדש עם “פיסקת התגברות” על חוקי היסוד. בג”ץ רואה את עצמו רשאי לבטל חוק של הכנסת לא משום שהוא אינו כפוף לחוק, אלא משום שגם בג”ץ וגם החוק כפופים למשהו גבוה יותר – החוקה. אפשר כמובן להתווכח אם הפרשנות שניתנה (ע”י בית המשפט העליון עצמו) לחוקי היסוד כחוקה של מדינת ישראל הגוברת על חוקים רגילים היא פרשנות נכונה. אבל נכון לכרגע זה המצב המשפטי ובשנים הרבות שחלפו מאז בית המשפט העליון קבע זאת – הכנסת לא קבעה אחרת. לכן חקיקת “חוק עוקף בג”ץ” מבלי בעצם לשנות את החוקה של מדינת ישראל – חוקי היסוד – זוכה להתקפה, כי הדרך בה נוקטת הכנסת אינה בדרך הנכונה מבחינת משטר מדינת ישראל כפי שמבינים אותו היום.
פרשנות של ביהמ”ש שאינה מקולת על המחוקק, וניסיון של המחוקק לתקן את החוק בעקבות זה, אינם “חוק עוקף בג”ץ”, ולא זכור לי שמישהו ביקר אותם. אם בית המשפט מפרש חוק בצורה שלא נראית למחוקק, המחוקק רשאי לשנות את החוק כדי שיהיה ברור יותר ויתאים לכוונה המחוקק, וזה הליך מקובל לחלוטין ולא שמעתי שמישהו אי-פעם תקף אותו.
@דובי: טרקבק זה המייל החדש? :-)
@עדי סתיו: החוק העוסק בהחזרי מס מותיר בכוונה פתח לפרשנות משפטית, כי ברור שהמחוקק לא יכול להקיף את כל מכלול הדברים שעליהם צריך לקבל החזר כזה. אבל כאן זה ממש לא המקרה – ברור שהמחוקק התייחס למקרה הספציפי, וברור שהוא נשאר בחוץ בכוונה. זה לא רק החקיקה האחרונה, זה שורה של פסיקות לאורך השנים. וגם אם זו הייתה החקיקה האחרונה בלבד – הייתה כאן אמירה ברורה של הכנסת ‘הוצאות על מטפלת לא צריכות להיות מוכרות לצרכי מס’.
@שיר דמע – מה הבעיה בתהליך שאת מתארת? יש מנגנונים מקובלים שמאפשרים להחריג חוקים ספציפיים מהמסגרת של חוקי היסוד. בג”צ בא ופסק שחוק מסויים מנוגד לחוק יסוד ולכן בטל – לגיטימי. הכנסת באה וחוקקה שהניגוד הזה מצדיק החרגה של החוק – גם לגיטימי.
שיר דמע, נראה לי שאת באה מנקודת השקפה של משפטן, ולכן את מדברת על מה צודק לעשות. אני לא מסכים עם דבריך, אבל דרומי כבר ענה לך כל מה שיש לי להגיד בנושא. אני לא ניגש לנושא בכלל מנקודת מבט של מה צודק, למי יש איזה זכויות ומה מותר או לא מותר לכנסת ולבית המשפט לעשות (משום מה לבית המשפט מותר להכריז על שינוי מדיניות למרות שהדבר לא מבוסס בחוק יסוד כלשהו, ובטח שלא התקבל ברוב מיוחד, מיוחס או חלילה במשאל עם כמקובל עם חוקות חדשות, ולכנסת אסור לשנות את “מבנה המשטר” (פחחח) אלא בחקיקת חוק יסוד[*]) – אני מדבר מנקודת מבט של מדען מדינה, ורואה מה חכם לעשות, ומה ניתן לעשות. מה שחכם לעשות הוא לא לשחוק את מקורות העוצמה של בית המשפט על מאבקים חסרי ערך כאלו. מה שניתן לעשות (בין אם צודק או לא, לגיטימי או לא) הוא שלכנסת יש אפשרות לחוקק חוקים שיגבילו משמעותית את סמכותו של בית המשפט (שהוא נטל בלי שאיש יעניק לו אותה). לבזבז את הקרדיט הציבורי של בית המשפט על שטויות פוליטיות כמו חמץ בפסח או זיכוי מס על מעונות יום נראה לי די דבילי, בהתחשב באיומים הפוטנציאליים על חירות הפרט שהכנסת מאיימת לחוקק.
[*] האמת המצערת היא שבייניש לא חושבת שבית המשפט כפוף לחוקי היסוד, כפי שלמדתי מאותו סיפור שאני אוהב לחזור עליו על הפעם שפגשתי בה (לפני שהפכה לנשיאת בית המשפט העליון) ושאלתי אותה אם לדעתה בית המשפט רשאי לבטל חוק יסוד המגביל את הביקורת השיפוטית בצורה “לא מידתית”, בשם ערכים דמוקרטיים כאלו או אחרים. למרבה תדהמתי, היא השיבה לחיוב.
אגב, כדאי גם לקרוא את דבריו המעניינים של ח”כ מיכאל איתן בבלוג שלו, בנושא קרוב:
http://www.miki.org.il/index.php/archives/269
דובי,
קודם כל, hear hear. שנית, אם אתה צריך עזרה עם וורדפרס, אני אשמח.
דובי: עלית עליי, אני משפטנית. וכאן אפילו לא באתי מנקודת המבט של מה צודק לעשות, אלא מה נכון מבחינה משפטית (שזה בהחלט לא תמיד מה שצודק).
מה שמצא חן בעיני זה שהודית שמה שמפריע לך זה לא שבית המשפט חורג מסמכותו או מתפקידו, אלא שהוא עושה זאת למען המטרה הלא נכונה – מנצח בקרב ומפסיד במלחמה. מדבריך משתמע שתשמח מאוד שביתה משפט יעשה דברים דומים (כולל דברים העלולים להתפרש כ”חריגה מסמכות” בעיני מי שלא אוהבים אקטיביזם שיפוטי) – אבל למען המטרות הנכונות. אתה רוצה שביהמ”ש ישמור את האקטיביזם השיפוטי שלו ואת החריגה מסמכויותיו לדברים שבאמת חשובים, ולא ייטפל לקטנות כמו הוצאות טיפול בילדים או מכירת חמץ בפסח. כך שבניגוד למה שכתבת במשפט הראשון בפוסט, הבעיה שלך (כפי שכתבת גם בהמשך הפוסט) היא לא עם זה שביהמ”ש חרג מסמכותו, אלא עם כך שעשה זאת בנסיבות הלא מתאימות.
לגבי הסיפור האישי שלך עם ביניש: אני מופתעת מכך שאתה מופתע. ביניש לא חידשה דבר. העקרון שבבסיס התשובה שלה הונח כבר בפסק דין ישן (יחסית – שנת 1989) שניתן ע”י אהרן ברק בפרשת לאו”ר, שם קבע ברק כי ניתן לבטל חוק המנוגד ל”עקרונות היסוד של השיטה” הדמוקרטית, גם אם זה לא כתוב במפורש בחוקה. קיומה של ביקורת שיפוטית על הרשות המחוקקת הוא בהחלט מעקרונות היסוד של השיטה, ותשובתה של ביניש מעוגנת במסורת משפטית ארוכה וותיקה.
שיר-דמע, זה שאת משפטנית אפשר לראות מרחוק. יש לכם סגנון מאוד מובהק. :)
אני אינני נוטל פה צדדים בדיון (כן, אני ליברל ולכן אני מסכים עם עצם ההחלטות של בית המשפט ועם האג’נדה שהוא מקדם, אבל זה לא רלוונטי לדיון). אני פשוט מקבל את המצב הקיים כנתון: לבית המשפט (או לפחות לחלק גדול מהשופטים בו) יש אג’נדה מסויימת, ליברלית, ואני מקבל כנתון את זה שהם רוצים לקדם את האג’נדה הזו. עכשיו אני תוהה אם האופן שבו הם עושים את זה לא שוחק את היכולת של בית המשפט בעתיד לקדם את האג’נדה שתהיה לו (לא משנה איזו אג’נדה). אם הייתי ערן בילינסקי, הייתי אומר שהאופן שבו השופטים במקרים הללו בחרו לפעול מצביע דווקא על כך שהם מתנגדים לאג’נדה הליברלית של בית המשפט, ולכן הם מנסים לפעול לצמצום כח הפעולה העתידי של בית המשפט בדברים מהותיים על ידי החלטות שנויות במחלוקת בנושאים לא חשובים. אני לא בילינסקי, ולכן אני רשאי לטעון שהם פשוט עשו טעות טקטית שפוגעת באינטרס שלהם. הניתוח הזה יכול להתבצע באותה מידה על ידי מי שמבכר על שחיקת כוחו של בית המשפט ומתנגד למהות ההחלטות – זה לא קשור לדעה האישית שלי. זה לא משנה אם אני מעדיף שהאקטיביזם השיפוטי ישמר או לא (למעשה, אני מעדיף שהוא יהיה מצומצם מאוד), מה שמשנה הוא שבית המשפט מעוניין בשימור הכוח הזה, והדרך בה הוא פועל כעת מנוגד לאינטרס הזה שלו.
יש הבדל בין טענה (בעייתית מאוד) שניתן לבטל *חוק* המנוגד ל”עקרונות היסוד של השיטה”, לבין הטענה שלבית המשפט יש הסמכות לבטל *חוק יסוד* שהכנסת חוקקה בתפקידה כמועצה מכוננת נצחית, שמעצם מהותו *מגדיר* מהם “עקרונות היסוד של השיטה”. בית המשפט, בעצם, נוטל לעצמו את הזכות להפעיל ביקורת שיפוטית על המועצה המכוננת של המדינה, שזה דבר שהדעת אינה יכולה לסבול.