ירדן הפנה את תשומת לבי לבלוג חדש של התנועה לדמוקרטיה ישירה, או איך שהם(?) לא קוראים לעצמם. הבלוג מבקש להשכיל את קוראיו באשר לתבונה הגלומה בדמוקרטיה ישירה, וקלקוליה של השיטה הייצוגית הנהוגה ברחבי העולם הדמוקרטי. אם לשפוט לפי הרשומה הראשונה הזו, עם זאת, סביר להניח שלא מכאן תבוא הישועה למכאובינו.
נתחיל, ברשותכם, עם קצת אד הומינם, כי זה כיף וקל, ויהיה סיפתח נחמד לפני שנקרע לגזרים את הטיעונים המהותיים עצמם. טל ירון, על פי עמוד המשתמש שלו בוויקי של תד”י, הוא בעל תואר שני בביוטכנולוגיה, וגם “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית, מוסרית ודתית”. מדובר באחד מאותם מקרים נפלאים שמהווים הוכחה ניצחת לכך שיש ערך למדעי החברה, ובניגוד למה שאנשי המדעים המדוייקים אוהבים לחשוב, לא כל אחד מבין במדעי החברה מעצם היותו בן אנוש. זה שנהגי מוניות יכולים להתווכח איתך שעות על פוליטיקה לא הופך אותם לאנשי מדע המדינה. הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי. לא צריך יותר מדי אותות ומופתים כדי להוכיח את הטענה שלי. מספיק להעתיק מתוך אותו עמוד משתמש של מי שמצהיר על עצמו שהוא “עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית” את האופן בו הוא מצטט את המשפט המפורסם ביותר בפילוסופיה: “ergo cogito ergo sum” (שמיוחס, יש לציין, ל”דסקארט”). זה לא שהלטינית שלי משהו מיוחד, אבל אני משתדל לא לצטט משפטים בשפות שאני לא מבין אם אני לא בטוח לחלוטין בנוסח המקורי. במקרה הזה, ירון ייחס ל”דסקארט” את המשפט “משמע אני חושב משמע אני קיים”. אפשר רק לנחש מה הוא חושב שהמשפט הזה אומר, אבל מהשילוב שלו בפסקה שבעמוד (“מנסה … למצוא את הדרכים האופטימליות למצוא אמת , למרות ה -ergo cogito ergo sum של דסקארט”), אני נוטה להסיק שאין לו מושג.
אבל זה שהבן-אדם לא מבין גדול בפילוסופיה זו לא הוכחה לכך שהמהות של דבריו שגויה גם היא. לכן נפנה כעת לדון ברשומה עצמה, תחת הכותרת “מקור השחיתות השלטונית“. אך אי אפשר להתחיל להתייחס לדבריו של ירון בלי עוד טיפה אד הומינם, אבל באמת שזה לא באשמתי – הוא עצמו הכניס את עצמו לתוך הטיעון שלו. הנה, תראו:
כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז’אן ז’אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז’אן ז’אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.
נתחיל מתיקון טעות נפוצה: יש מדעי החברה, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדע המדינה. אבל מדע המדינה יש רק אחד. לא “מדעי”: מדע. תודה.
אם כן, טל ירון קרא, שימו לב, כתבים של שישה הוגים שלמים מההיסטוריה הנרחבת של מדע המדינה. האחרון שבהם מת אי שם במחצית השניה של המאה ה-19. כלומר, בהחלט יש כאן ייצוג נרחב להוגים שסביבתם הפוליטית הייתה רלוונטית מאוד לזמננו אנו. למרבה העניין, ההוגה היחיד בן זמנם של החברים ברשימה שהגותו עוד יכולה להחשב רלוונטית בהקשרים מסויימים (הובס) דווקא לא מופיע ברשימה. גם “מיקיאוולי” (קשור למיקיאגי?), כנראה, לא בדיוק מיוצג בצורה מלאה ברשימת הקריאה של ירון. ניחוש פרוע: הוא קרא את הנסיך, אבל לא מכיר את “עיונים” הרפובליקני, וגם החשוב יותר מבחינת ההגות שבו. אי אפשר לוודא זאת, שכן ההבטחה להוסיף מעט ממשנתו של מקיאוולי אינה מוגשמת ברשומה, אבל מספיק המשפט היחיד המצוטט לעיל כדי לבסס את החשד.
לא שאני כזה מומחה בתאוריה פוליטית, אבל לפחות אני יודע מספיק כדי לדעת כמה אני לא יודע. בכל מקרה, לבסס ביקורת על הדמוקרטיה בת זמננו על כתביהם של הוגים בני המאות ה-19 ודרומה, בלי שום הכרות עם הביקורת שנכתבה עליהם, זה לא רציני.
רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג’ בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.
“רבים מבקרים”, כמו שאמרתי לאחרונה לסטודנטים שלי, זה סמן מצויין למישהו שלא ממש טרח לעשות את המחקר הדרוש לפני שטען את מה שטען. לרוב יבוא בעקבות הביטוי הזה איש קש, או, במקרים פחות גרועים, סתם אי הבנה של הביקורת כלפי הטענה המועלית. לשמחתו של ירון, הוא נופל דווקא לקטגוריה השניה. מי שמכיר את הגותו של רוסו ולו במעט יבין למה אני מתכוון מתוך העובדה הפשוטה הבאה: ירון אינו מבדיל בשום מקום בטקסט שלו בין “הרצון הכללי” ל”רצון הכלל”. מי שמכיר יכול לדלג על הפסקה הבאה.
רצון הכלל הוא פחות או יותר מה שמנסות דמוקרטיות להשיג: איסוף של כלל הדעות בחברה וניסוח דעת הציבור, בדרך כלל בדמות דעת הרוב. תומכים של גישת הדמוקרטיה הדליברטיבית יציינו גם שבדמוקרטיה מן הראוי לא רק לשאול אנשים מה הם חושבים, אלא גם לעודד שיח ציבורי שבמהלכו ינסו בעלי דעות שונות לשכנע אחד את השני, וכך יגיעו לכדי מקסימום של הסכמה; זאת, כדי למנוע מצב שבו הרוב פשוט מנצל את כוחו המספרי כדי לכפות את עמדותיו על המיעוט בלי להתחשב כלל בעמדותיו. רוסו, אם לפשט עניינים, טוען שרצון הכלל אינו יכול להוביל מדיניות משום שהוא מוביל לאטומיזציה של החברה: כל אדם, בבואו לנסח את עמדותיו בנושא מסויים, יחשוב על האינטרס האישי שלו, ולא על האינטרס של כלל החברה. אגרגציה של האינטרסים הפרטיים של כל החברים בחברה, אליבא דרוסו, אינה מובילה לאינטרס של החברה ככלל. יש בכך, כמובן, מידה לא קטנה של אמת, אם כי מחקרים על התנהגות בוחרים הראו כי הצבעה נוטה להיות הרבה יותר סוציוטרופית (מושפעת מגורמים שמשפיעים על כלל החברה) והרבה פחות אגואיסטית משניתן היה לצפות. מאידך, רוסו מציע את “הרצון הכללי” כגורם שיתווה מדיניות ציבורית. הרצון הכללי אינו משהו שניתן לגלות בסקר, אלא הוא, באופן ישיר, האינטרס של החברה כחברה. הרצון הכללי הוא מה שכל הפרטים בחברה היו תומכים בו אילו היו מתעלמים מהאינטרס האישי שלהם. במונחים מודרניים יותר, הרצון הכללי הוא מה שג’ון רולס טען שכולם יסכימו עליו אם הם היו מאחורי “מסך הבערות” – כלומר, אילו היו מתבקשים לנסח מדיניות חברתית מבלי להיות מודעים לאינטרסים ולמעמד שלהם עצמם. ניסויי מחשבה תיאורטיים זה מאוד נחמד, כמובן, אבל הבעיה עם מסך הבערות היא שלא ניתן להגיע אליו. הבעיה עם הרצון הכללי, בדומה, היא שרוסו לא באמת מציע שום מנגנון כדי לגלות מהו אותו רצון כללי. מכאן, כמובן, הדרך ליעקוביניזם וסטאליניזם הדרך קצרה למדי: טענתם של מיני שליטי אימה שכאלו אינה שהם יקבעו עבור הקבוצה מהו רצונה, אלא שהם אוחזים במפתח לגילוי הרצון הכללי, האינטרס של החברה כחברה, ודעתם של הפרטים בחברה כפרטים אינה רלוונטית.
לכתוב טקסט שלם על הניתוח של רוסו את מערכת השלטון בלי לעשות את ההבדלה הזו? ועל סמך זאת לבטל כלאחר יד את הביקורת המשמעותית ביותר לגבי הגותו של רוסו?
נדלג קצת הלאה.
השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה, במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה. […] הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו “אריסטוקרטיה נבחרת”.
ועל פי אפלטון דמוקרטיה היא בכלל משטר רע ומושחת מעצם הגדרתו. משטר שבו הרבים שולטים על פי המידה הטובה נקרא “פוליתאה”. נו, אז? סמנטיקה זה יופי, אבל זו רק סמנטיקה. דמוקרטיה יצוגית היא השם המקובל למערכת המקובלת ברחבי העולם. מצידי אתה יכול לקרוא לה “פרציחלקציה”, זה לא באמת ישנה משהו.
באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.
פה אפשר לראות איך ההתעלמות מההבדלה שעושה רוסו בין הרצון הכללי לרצון הכלל מעוותת את ההגיון הרוסויאני לחלוטין. להזכירכם, הפתרון המוצע על-ידי תד”י הוא דמוקרטיה ישירה, כלומר “רצון הכלל” פר אקסלנס, משהו שהיה גורם לרוסו התקף לב קטן. דמוקרטיה ישירה על פי המודל הרוסויאני מחייבת את “שחרורו האמיתי” של האדם באמצעות כפייה עליו לפעול לפי הרצון הכללי. כלומר, אם נצליח לשכנע את כל האזרחים להצביע לפי הרצון הכללי ולא לפי האינטרס האישי שלהם, אפשר לקיים דמוקרטיה ישירה, אבל אם אנחנו יודעים מראש מהו הרצון הכללי – אם, בעצם, אפילו אדם אחד מספיק כדי לנסח את הרצון הכללי, מכיוון שהוא בין כה וכה אחד ומשותף לכולם – בשביל מה מנגנון ההצבעה? במה הוא מועיל? רוסו טוען במפורש שהרצון הכללי אינו זהה לרצון הרוב.
זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח”כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו’.
הטיעון הזה כבר מזכיר לי טיעון אחר שהגבתי לו פעם באייל הקורא. מדובר היה בקריאת הקרב של אמנון דנקנר ודן מרגלית שיצאו כנגד השחיתות ודרשו מהציבור לפעול כנגדה. בין השאר, הם דרשו מהציבור לפעול כנגד מרכזי מפלגות מושחתים באמצעות. ”תארו לעצמכם,” כתבו השניים, ”מה יקרה אם רבבות מפגינים לא אלימים יקיפו כינוס של מרכז מושחת של מפלגה אחת או ועידה של מפלגה אחרת שטופסי החברות בה מזויפים. שוו בנפשכם איך ירגישו הנצלנים והמושחתים ועושי מעשי הכיעור חסרי הבושה אם בכל מקום פומבי שבו יופיעו יתקבלו בצפצוף ציבורי ארוך במשרוקיות.” אם לצטט את עצמי: “יש מידה של עליבות משעשעת בהשקפת העולם של מרגלית ודנקנר. הם רואים מרכז ליכוד השופע מחפשי ג’ובים מושחתים, וכשבידיהם עשרות אלפי אנשים ישרים שמוכנים למלא את כל משאלותיהם, הם מבקשים להציב אותם מסביב לאותו מרכז, עם משרוקיות. הם רואים מפקד מפלגתי רווי זיופים במפלגת העבודה, והם רוצים להציב את מאות אלפי האזרחים שומרי החוק מחוץ לקלפיות”. אותה עליבות מופיעה בדבריו של ירון: אם יש לך בסיס ציבורי כה רחב עד שביכולתך לשנות את צורת המשטר בישראל בצורה הרדיקלית ביותר שניתן להעלות על הדעת – איך זה שאין לך מספיק אנשים כדי להשתלט על מרכזי המפלגות הגדולות ולהחליף את המושחתים באנשים הגונים יותר? מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?
נתעלם בכלל מהטענה ששופטים וביורוקרטים שונים אינם נבחרים על ידי הציבור. האם זו המדינה שירון שואף עליה? מקום שבו לפושעים ניתנת ההזדמנות להצביע עבור מי שיכהן אחר-כך כשופט? שכל מנהל בתת-גף במשרד החינוך צריך להבחר על-ידי כלל הציבור בבחירות ארציות?
אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.
במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.
האם המרצע השוקחופשיסטי יוצא מהשק? גם כלכלה, יש לציין, אינה מדע של נהגי מוניות, כמו גם הכלכלה הפוליטית. מיותר לציין שהצגת הדברים כאן היא פשטנית עד כדי מגוחכת. כדי לחסוך בציטוטים אציין רק שירון מבקש להעתיק את המודל הקפיטליסטי לצורת הממשל על ידי מתן האפשרות לציבור לפטר באופן ישיר את ראש הממשלה, אבל גם מנכ”לי משרדי ממשלה ואפילו מנהלי סניפים של משרדי ממשלה. להלן הסיפור שמתאר כיצד העסק יעבוד:
אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו”ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו”ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם.
לחלופין, אם אתה תעשיין ואתה מגיע לנציג משרד התמ”ת הרלוונטי אליך, והוא לא נותן לך את הקלות המס שאתה מעוניין בהן, אתה יכול להתנקם בו על-ידי ביקורת שלילית לגביו. מכיוון שמטה לחמו תלוי בתעשיינים (כי אף אחד אחר לא יכול לתת לו ביקורת חיובית או שלילית), אותו נציג יקפיד להבא לתת איזה הקלות שיבקשו ממנו, ושרק יעזבו אותו בשקט. המורה של הילד שלך נתן לו ציון נמוך? הכנס לאתר משרד החינוך ושלח טופס חוו”ד שלילי על מנהל ביה”ס! ללא ספק, זו שיטה שתביא לעלייה משמעותית בהישגי התלמידים תוך זמן קצר. הידד ליד הנעלמה!
זה לא שירון לא מודע לבעיתיות הקטנה הזו של ההצעה שלו. הבעיה היא שהתשובה שלו לכך נראית ככה:
לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.
כלומר, עזבו אותי משטויות, אני בטוח שיש פתרונות, וגם אם לא טרחתי אם קיים משהו כזה או אם הוא ישים למה שאני מנסה לתאר פה, מה זה משנה, בואו נגיד שיש וזהו. באמא ש’כם.
ירון גם מציע לפטר ראשי ממשלה אם הם מקבלים ציונים נמוכים מדי בסקרים(!). באשר לביקורת לגבי אי האמינות של סקרים הוא מושך את כתפיו ואומר: “הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים”. זה שככל שהזמן עובר סקרים נהיים רק פחות אמינים, ולא יותר (ממגוון סיבות: קשה יותר לשכנע אנשים להשיב לסקרים; אנשים מודעים לכוחם של סקרים ולכן משקרים באופן אסטרטגי; הירידה המתמשכת בבתי אב עם טלפון קווי, שמוטה באופן מובהק לכיוון ספציפי של האוכלוסיה, מונעת את האפשרות לדגום את הציבור באופן אמין, וכו’), זה לא משנה לירון. האמונה הכמעט מיסטית שלו ביכולת של הטכנוקרטיה לפתור כל בעיה מהותית מאפשרת לו לזרוק מדינה שלמה למים ולהגיד לה “עכשיו תלמדי לשחות”. על הדרך הוא גם קושר לכולם משקלות לרגליים ושוכח לציין שהים שורץ כרישים. אבל אני בטוח שמישהו כבר ימצא דרך לנטרל אותם לפני שיגרם נזק.
לסיכום, טל ירון מציע הצעה שהוא עצמו מכיר בכך שאינה ישימה בכלים הקיימים כיום, כשהוא מסתמך על הבנה לקויה של טקסט מלפני 250 שנה בלי להנות כלל מהקורפוס הרחב של הגות ומחקר פוליטי שבאו אחריו (מישהו אמר יעקב טלמון?). ואחרי כל זה הוא מתיימר להיות מסוגל ללמד אנשים את מה שהוא כלל אינו יודע בעצמו. בתור מי שמקווה להוביל לשיטה שמסתמכת על שיקול הדעת של הציבור לגבי נושאים פרטניים, הוא לא ממש מעורר בי הרבה אמון ברעיון.
124 תגובות על “המדע של נהגי המוניות”
רק ניטפוק קל – דקארט מנסח את הקוגיטו פעמיים, ואחת הפעמים היא אכן “Dubito, ergo cogito, ergo sum”. או שבעצם הלטינית של דקארט גם לא היתה משהו מיוחד…?
בעצם עוד אחד, גם לוק רלוונטי לימינו, ויש עוד דיונים אקטואליים למדי.
Dubito ergo cogito צריך להיות המוטו שלי. (:
בלי ה”אני מטיל ספק” הזה בהתחלה, אין משמעות להמשך.
לוק? רלוונטי לימינו? איפה למשל? (ובמאמר מוסגר נציין שגם מרקס רלוונטי לימינו, ועוד רבים וטובים, וגם רעים, אבל השישה שמנה טל ירון, פחות או יותר שיעור ראשון במבוא למחשבה מדינית, זה קצת מצחיק לבסס עליהם תורה פוליטית בת זמננו).
תודה על הביקורת, אם אתה מסכים קישרתי אליה בוויקי שלנו. אני חושב שהייתה חסרה לנו קצת ביקורת שלילית מעבר לסקפטיות של חברי התנועה(ותנועה באמת נראית לי מלה שגדולה עלינו בשלב הזה, כרגע זו יותר אסיפה של אנשים, בעיקר וירטואלית).
אני חושב שהגזמת עם האד-הומינם ונראה לי שהיו לך קצת טעויות בזיהוי- לא נראה לי שטל בא כאן לללמד את יושבי האינטרנט, אלא יותר לחשוף ולפתח את הרעיונות שלו בפני קהל. ממילא אין לנו משנה מגובשת ללמד לפיה, ואני באופן אישי חושב שהרעיון בדמוקרטיה השתתפותית הוא לא לבוא ולחנך את העם לדרך הישר אלא שכל אחד ילמד מהשאר.
עד כמה שהבנתי הרקע של טל ירון בפילוסופיה הוא יותר מתחביב והוא עבד על דוקטורט בנושא
חוץ מזה אשמח אם תסביר קצת על כמה תובנות שאי אפשר בלעדיהן שהופיעו בכתבים החדשים.
שליש מהבסיס הפילוסופי שלי זה אוסף קטעים נבחרים של אפלטון על סוקרטס, השאר שלל קטעי מאמרים וספרים לא מסודרים ולא ממש חשובים, ואת השאר אני משלים בתרבות פופולרית ותרבות קצת פחות פופולרית. אם משהו חסר לי זה אולי ראייה מעמיקה, אבל בקליעה לנקודה הנכונה אני לא חושב שיש בעייה.
יצא לי לקרוא את העמודים הראשונים של כמה ספרי פילוסופיה- יום, קאנט, דקארט, פסקל אולי גם לוק, מה שכתוב בהתחלה של כל ספר זה שהקודמים לו דיברו שטויות, הוציאו שם רע לפילוסופיה ולמטאפיסיקה, וכנראה שמי שרוצה להתחיל להתעניין בנושא יכול בשמחה לדלג עליהם ולהשתמש בשכל הישר שלו…
דוב שלום,
כן, כיסחת לי את הצורה בצורה מאד אד הומינומית. אבל כמו שנבט מציין, דקארט כותב את ה-ergo בשיני מקומות שונים, בהגיונות ובמתודה. בכל אחד מהם הוא כותב קצת שונה.
מעולם לא טענתי כי אני פילוסוף מדיני. טענתי, כפי שכתבת, כי אני “מתעסק” בפילוסופיה מדינית, שהמשמעות שלו, כפי שהתכוונתי אליו הוא שאני מברר, שואל, לומד באופן אוטו-דידקטי.
כפי שכתוב אצלי בדף, אני גם עוסק גם בפילסופיות אחרות, כמו פילוסופיות צבאיות, ופילוסופיות דתיות. המשמעות היא שבטווח הקצר, אינני מומחה באף אחת מהגישות הללו. (אם כי בתורת הידיעה אני כן מתחיל להתמחות, כיוון שבכך עסקתי בניסיון לקבל דוקטורט בבר-אילן).
מצד שני, אני חושב שדווקא הפרספקטיבה הרחבה, שנעזרת בלימוד של ההוגים החשובים בתחומים אלו, יכולים לספק לי כיווני מחשבה לגבי שאלות מעניינות, שדווקא המומחים בתחומים צרים יתקשו למצוא להן תשובות, כיוון שהם כבולים לפרספקטיבות צרות ולאסכולות חברתיות.
יחד אם זאת אני בהחלט מכיר בכך שהידע שלי הוא רחוק מלהספיק כדי לענות על השאלות הללו עד תומן. לשם כך אכן חשובה לי הביקורת והחשיבה המפרה, בבלוגוספירה. אם אני אינני מומחה במדעי המדינה, אולי אתה מומחה ממני, ותוכל למצוא תשובה יותר מעינינת ופתרון יותר טוב משלי, לבעיית השחיתות השלטונית או בעיות אחרות. אם אתה נבון ומשכיל ממני (וגם אם לא), אנא עמוד ודבר את דבריך, ללא התקפה ישירה. אמור דבריך ונלמד. ובהזדמנות זאת גם אשמח לשמוע ביקורת, על האפשרות לדמוקרטיה ישירה.
אני בטוח שחברי הדמוקרטיה הישירה ישמחו ללמוד מדעותיך, גם אם הן נוגדות את דעתנו, כי כפי שאמר דקארט “אני מפקפק משמע אני קיים” (וסלח לי על הציטוט החופשי). :)
כמה הערות:
1- בציטוט הסופי פספסת קצת בביקורת לדעתי. חוץ מזה שהוא לא התייחס לבעיה של ההתנקמות/אינטרסים אישיים וכו’, הבעיה שהוא כן העלה כדוגמא היא דבר שאמור להיות חיובי מבחינה דמוקרטית – פופוליזציה. :P
2- אני עדיין מחכה לתגובה על המאמר שלי על דמוקרטיה ישירה.
3-צפה לפוסט ממני בקרוב בבלוג הזה :D
טל, כתבת “מצד שני, אני חושב שדווקא הפרספקטיבה הרחבה, שנעזרת בלימוד של ההוגים החשובים בתחומים אלו, יכולים לספק לי כיווני מחשבה לגבי שאלות מעניינות, שדווקא המומחים בתחומים צרים יתקשו למצוא להן תשובות, כיוון שהם כבולים לפרספקטיבות צרות ולאסכולות חברתיות”. אני דוחה מכל וכל אמירות שטוענות ליתרון של ההדיוט על המומחה בגלל שלהדיוט כביכול אין הטיות. אמירה כזו היא אנטי-אינטלקטואלית ושומטת את הבסיס מתחת לכל ניסיון לגלות את האמת על כל דבר שהוא.
אינני חושב שאני יכול למצוא פתרון לבעיות השחיתות השלטונית. אני לא מאמין שמקור הבעיה הוא בשיטה הפוליטית, אלא בתרבות של החברה שלנו. נסיונות לתקן את החברה באמצע השיטה הפוליטית ינחלו כשלון חרוץ תמיד. מכיוון שאני גם לא מאמין גדול ביכולת לשנות את החברה מיסודה, אני פחות מהפכן ויותר רפורמטור: שינויים קטנים שמביאים לשיפור, גם אם לא לתיקון.
אבל אם אתה מעוניין לקרוא טקסטים רלוונטיים, הרשה לי לזרוק עליך את “The Logic of Collective Action” של מנסור אולסן, העוסק בבעיתיות הגלומה בניסיון לגרום לאנשים לפעול למען האינטרס המשותף שלהם אפילו כאשר הם מכירים בחשיבותו (ומכאן – קל וחומר כאשר הם כלל אינם מזהים בו את האינטרס שלהם).
לגבי ההתקפה הישירה, נו, זה הסגנון שלי וזה מה שגורם לי הנאה. סביר להניח שפנים אל פנים הייתי יותר נחמד, אבל זה מה שעושה לי האינטרנט.
אגב, אני אשמח אם תפנה אותי למקום שבו דקארט כתב “ergo cogito ergo sum”. הכי קרוב שאני מכיר זה “dubito ergo cogito; cogito ergo sum”. לכבוד הדיון, אגב, שיניתי את כותרת המשנה של הבלוג. :)
ירדן: איך בדיוק פופוליזציה היא דבר חיובי מבחינה דמוקרטית? לגבי התגובה שלי למאמר שלך – אני חושב שאפשר לוותר על התקווה הזו כבר.
קודם כל, אני לא חושב שבהיסטוריה של הבלוגספירה הישראלית שני פוסטים בשני בלוגים שונים הזכירו את מסך הבערות של רולס באותו שבוע. מזל טוב.
שנית, טל: בהגיונות דקארט דווקא מוריד את הנוסח ה”לוגי”, עליו הייתה ביקורת מוצדקת. הנוסח בהגיונות הוא “לאחר שירדתי לעמקו של עניין זה ושקלתי יפה כל דבר ודבר, צריך אני לבסוף להחליט ולחשוב לדבר בטוח שמאמר זה: ‘אני קיים, אני נמצא'[1] אמתי הוא בהכרח כל אימת שאני מביע אותו או משיג אותו ברוחי”. בהגיונות הקוגיטו לא מופיע כלל. אשמח אם תוכיח אחרת. אגב, הקוגיטו הזה הוא בכלל שוד וגזל וגניבה מאוגוסטינוס, “אם אני טועה, סימן שאני ישני”.
לגבי קריאה נוספת: נו, באמת. מה עם גושה? מה עם “שני גופי המלך” של קאנטורוביץ’? מה עם רולס, למען השם, מה עם אדם סמית’, האצ’סון, מדיסון (הפדרליסט), הולמס? איך לעזאזל ז’אן ז’ק רוסו, שכתב על מבנה דמוקרטי ספרטני בערי מדינה קטנות (ו, ככל הנראה, ניהל רומן עם אימו המאמצת) רלוונטי למשהו? מה עם הינדנברג? נכון, הייתה עצירה מסוימת בפילוסופיה פוליטית בין מלחה”ע ה-2 ובין רולס בכל הנוגע להגות פוליטית, אבל מה עד שנות הארבעים של המאה העשרים ומשנות השבעים של המאה העשרים?
ואם כבר הבאת את מיל (בנתאם, בעיניי לפחות, רלוונטי בהרבה), למה לא את נוזיק, ממשיך דרכו המודרני? ודובי, לא רק הובס רלוונטי מאותה התקופה. אני מוצא את עצי מצטט בהקשר הזה את שפינוזה הרבה יותר מאת הובס. ואם כבר אני מצטט את הובס, ברוב המקרים זה לא מהלוויתן, אלא מבהמות דווקא.
בניגוד לנהוג לחשוב, פילוסופיה פוליטית היא תחום משגשג ומתפתח. זה שקראת ספר וחצי לא הופך אותך למומחה. אמנם, מקובלת עליי דעתו של שפינוזה שכשפילוסופים עוסקים בתחומי מדע המדינה, בד”כ הם מביאים רק נזק, אם הם רוצים או לא רוצים (מרקס וניטשה הם דוגמאות מובהקות, גם אם לא יחידות). אבל אם כבר מפרסמים דבר מה בתחום, ראוי לבדוק אותו קודם, לא להמתין שהבלוגספירה תעוט עליו. בייחוד אם אתה כה רגיש לביקורת.
[1]צרפתית: je suis j’existe לטינית: ego sum, ego existe.
זה חיובי בשביל מי שמקווה למשטר יותר דמוקרטי שנוהג יותר לפי מה שהעם רוצה. פשוט נראה לי שאם מסתכלים על המילה “פופוליזם” בצורה נייטרלית ולא לפי ההקשר הרע היא פשוט אומר לנהוג לפי רצון העם לא?
לגבי הדיוטות שחושבים שהם מומחים, קראתי לא מזמן פוסט מעניין בנושא דווקא בהקשרים של מדע, אבל זה רלוונטי גם לכאן:
http://photoninthedarkness.com/?p=140
ירדן: פופוליזם אינו “לנהוג לפי רצון העם”, אלא, מבחינה מעשית, קניית העם בכספו שלו עצמו. כלומר, פופוליזם הוא לתת לעם את מה שהוא רוצה עכשיו, בלי לחשוב בכלל על המשמעות של זה לטווח הארוך: להגדיל את ההוצאה הממשלתית בלי להגדיל את המיסוי, למשל. דברים שלא יכולים להחזיק את עצמם לאורך זמן.
נמרוד: ברור לי שהאמירה שלי הייתה מופרזת, אבל אני התייחסתי ל”שילוש הקדוש” של הובס, לוק ורוסו, אנשי ה”מצב הטבעי” וה”אמנה החברתית” שנלמדים כיסוד מדע המדינה המודרני בקורסי שנה א’. את שפינוזה, עלי להודות, אני מכיר רק משמועות. כאמור, פילוסופיה פוליטית (ופילוסופיה בכלל) זה לא תחום שאני עוסק בו רבות, ועיקר היתרון שלי על אנשים כמו טל ירון הוא שאני יודע כמה אני לא יודע. הייתי מבקש ממך להרחיב בנושא הרלוונטיות של שפינוזה, אבל מן הסתם זה לא משהו שאפשר להעביר בתגובה בבלוג, או אפילו בבלוג שלם. הייתי אומר שיום אחד אני אתפנה ללמוד פילוסופיה פוליטית בצורה קצת יותר רצינית, אבל על מי אני עובד?
יובל: תודה על הקישור, והייתי גם מציין לחיוב את התגובה הראשונה לפוסט שקישרת אליו: ככה זה בכל תחום, אפילו באמנות (אני בד”כ מודה בהכנעה שאני לא מבין כלום באמנות וסביר שזו הסיבה שאני לא נהנה ממנה – הביקורת שלי היא שאני לא מבין מה הערך של אמנות שרק יודעי ח”ן יכולים להנות ממנה, בלי שום רובד בסיסי יותר שגם סתם הדיוטות יוכלו לתקשר איתו, ולו כדי לגרום להם (לי) לרצות לנסות להבין יותר). באייל הקורא היה פעם מאמר על טרחנים במתמטיקה, אני מניח שזה תת-סוג של אותה בעיה.
דובי, אני אנסה בכל זאת, לפחות בשם הידע המינימלי:
התאוריה המדינית של שפינוזה מבוססת על ודומה מאוד לזו של הובס, להוציא שני עניינים עיקריים. הראשון הוא ששפינוזה בוחר בסופו של תהליך בדמוקרטיה בתור הביטוי העליון ביותר של המצב הפוליטי. השני, זה שמוביל לראשון, זה ששפינוזה בוחר, באופן מודע לחלוטין, בדיכוטומיה שונה משל הובס. הובס מנגיד את המצב המדיני עם המצב הטבעי (או מצב הטבע). כלומר, אצל הובס, בצל האיום במלחמת אזרחים, יש את הפוליטי – שהוא המצב הרצוי – ואת האנטי-פוליטי, שהוא הכאוס והזעעות של מלחמת האזרחים כפי שהוא מובא גם בבהמות.
שפינוזה, לעומתו, מנגיד את הפוליטי, בסופו של תהליך, עם התיאולוגי. כלומר, האנטי פוליטי אצל שפינוזה (בין השאר בשל חששו מהשתלטות דתית על הולנד בזמנו) הוא התיאולוגי או התיאוקרטי. ההבדלים הדקים האלה הופכים אותו לרלוונטי בהרבה מהשלישייה המצוינת בכל הנוגע לשאלות דת ומדינה.
במאמר מוסגר, אני אגיד שאין באמת תחום כזה פילוסופיה פוליטית. כלומר, אם אנחנו מגדירים נושא פילוסופי בתור נושא שפילוסופים מתעסקים בו, בוודאי שיש. אלא שמאוד קשה להבחין, אני טוען שבלתי אפשרי, בין התחום הפוליטי לתחומים אחרים; אין משמעות כמעט לדיבור על התחום הפילוסופי הפוליטי כסווי גנריס.
איך הרעיון של “transvaluation of values” נכנס לעניין? (זה רעיון שיישמתי בעבודה שכתבתי על אירן, אבל אני מכיר אותו רק מכלי שני. בכלל, מהמעט מאוד שאני יודע, אירן היא מקרה מבחן מעניין לפילוסופיה של שפינוזה – אבל אני לא מספיק יודע כדי לנסות לחקור את זה).
לגבי הפילוסופיה הפוליטית כסוי גנריס, כמדען מדינה, קשה לי עם הטענה הזו. בעיקר משום שמאיפה שאני עומד, זה לא שמדע המדינה אינו עומד בפני עצמו, אלא שכל השאר (פרט, אולי, לפסיכולוגיה) אינם עומדים בפני עצמם – הם נראים כמו מקרים מיוחדים, או תת תחומים, של מדע המדינה. אבל אין לי ספק שהצהרה כזו תביא להתרעמות רבתי בקרב עמיתי מיתר מדעי החברה.
נמרוד – אבחנה מוזרה לגבי הפילוסופיה הפוליטית. לא שמעתי אותה אף פעם.
נכון שפילוסופיה פוליטית היא לא אחד ‘הענפים המרכזיים’ של הפילוסופיה (כמו אפיסטמולוגיה או אונטולוגיה), אבל בתור מקרה פרטי של אתיקה היא לא שונה מהותית ממקרים פרטיים אחרים (כמו תורת הידיעה כמקרה פרטי של אפיסטמולוגיה)
דובי – חצוף. זה הרי ידוע שכל מדעי החברה הם מקרה פרטי של סוציולוגיה (בלי צחוק – שמעתי את הטענה הזו עשרות פעמים)
נדב – כן, אבל ממי שמעת אותה? מסוציולוגים! ודי לחכימא… (;
דובי: שים לב, לא אמרתי “מדע המדינה”, אמרתי “פילוסופיה פוליטית”, כסווי גנריס בפילוסופיה. למעשה, זו השאלה החריפה ביותר, בעיניי, שעולה מהדיכוטומיה השפינוזיסטית. אני לא מוצא הרבה מובן (יש כמה פרסומים מרתקים של פרופ’ יקירה בנושא) בדיבור על פילוסופיה פוליטית כתחום בפני עצמו, במידה בה ניתן לדבר על אתיקה, אפיסטמולוגיה (עד כמה שניתן לפרק את המטאפיסיקה) או פילוסופיה של המדעים.
זאת אומרת, כשאני שואל את השאלה הבאה: האם המדינה היא בעיה פילוסופית? אני בעצם שואל האם יש תחום פילוסזפי שעניינו הפוליטי והוא מובחן מתחומים אחרים. השאלות הללו שקולות מפני שאם אין תחום כזה, אז שאלת המדינה ניתנת לרדוקציה לתחום או תחומים אחרים וממילא הפילוסופיה הפוליטית הופכת להיות, במובן הזה, “מקרה פרטי” של (ונדב – מ.ש.ל).
ויותר מזה. מרגע שאפשר לעשות לשאלת המדינה בפילוסופיה רדוקציה לתחומי דעת אחרים ולא ניתן להבחין אותה כסווי גנריס פילוסופי, היא חורגת מהתחום שבו יש לנו יכולת לבצע אבחנות פילוסופיות מובהקות לגביה – היא הופכת להיות שאלה של מדינאים ולא שאלה של פילוסופים. (וזו, אם תרצה, הסתירה השפינוזיסטית – כי הוא אומר בדיוק את זה, ודקה אחר כך טוען למובחנות של המדינה מהדת). אגב, דובי, זה בדיוק מה שעושה את התחום שלך לייחודי – התחום שלך הוא תחום שיונק מההיסטוריה, מהפילוסופיה וכמובן, כמו כל מדע חברה אחר, מאיזשהו ניסיון אמפירי. אין לי מובן לדבר על אמפיריות באפיסטמולוגיה, באונטולוגיה (מדע ואגדה לעדי צמח מסביר את זה היטב), באתיקה (ולא, קולברג לא ערך ניסויים אתיים, הוא ערך ניסויים פסיכולוגיים). יש לי מובן לדבר על מדע אמפירי רק במקום שהוא *לא* תחום פילוסופי טהור.
דרומי – אני נכלם להגיד שזו ממש לא טענה שלי, אני רק מגן עליה כאן. בכל מקרה, מרגע שאתה מתייחס אליה כמקרה פרטי של האתיקה (אגב, לא תמיד – לא פחות מכך היא מקרה פרטי של התיאולוגיה) הפוליטיקה היא כבר לא סווי גנריס.
ודובי שוב – לגבי שפינוזה, אם אתה רוצה בצורה מדויקת – מייל. ניסיתי לנסח פה תשובה וחרגתי מכל גבול טעם טוב.
אני לא יכול להגיד שהבנתי למה אתה מתכוון, אבל אני מניח שזה חלק מהסיבה שאני מתרחק מתאוריה פוליטית כמו מאש. לא מבין בזה כלום.
ולגבי ההערה האחרונה שלך – כן, אמרתי מראש שזה לא משהו שסביר לענות עליו בתגובה בבלוג. אני אוותר ואחסוך ממך את התסכול של לנסות להסביר לי פילוסופיה.
טוב, נו. כשחסידי הדמוקרטיה הישירה ירימו ראש באופן מעט יותר אינטלקטואלי, אני מוכן לקחת על עצמי לטפל בצד התיאורטי, אם אתה מוכן לקחת את הצד הפרקטי :)
יש לך דיעה משל עצמך? מלבד לצטט אנשים בעלי פיאות מצחיקות שמתו…
יש לך פיתרון לחוליים העמוקים והעצומים של השיטה הקיימת שאינם דמוקרטיה ישירה?
נראה לי שלא. כאן עוזרים לך הובס, דקארט, רוסו, אריסטו ודומייהם – הם מסתירים את העובדה שפשוט אין לך מושג ירוק לגבי מה *** אתה *** חושב… כמה עצוב…
לא, מרק, נדמה לי כי ההפך הוא הנכון. יש לי דעה (למשל, שעדיפים לי חולייה של השיטה הקיימת על תחלואיה של הדמוקרטיה הישירה) ויש לי גם הבסיס התיאורטי הנדרש לנמקה. זאת, לעומת ידידך טל, שיש לו דעה – אבל אין לו בסיס תיאורטי מינימלי עבורה. כל הדעות טובות. אף דעה לא מחייבת נימוק. אבל מי שמתיימר לנמק את דעתו, על מנת לשכנע בה אחרים, ראוי שיעשה זאת כמו שצריך.
ואת משל השועל והכרם הסגור, אתה מכיר? העובדה שהפסדתם בקרב על רוסו לא אומרת שכדאי לזלזל בכל הפילוסופיה. זה מוציא את השיטה שלכם קטנה יותר. אתם הבאתם את רוסו לשולחן, לא דובי, לא אני.
כבר כמה זמן שאני תוהה אם לא עדיף לעבור לדמוקרטיה ישירה בחברה המודרנית, היכן שהאינטרנט מאפשר השתתפות שלטונית ישירה גם לחברה שמונה יותר מכמה עשרות אלפי אזרחים בעלי זכות בחירה המרוכזים בפוליס בודדת. זו שאלה מרתקת, אבל מורכבת הרבה יותר מדי לדיון שטחי. לצערי, לא מצאתי דיון מעמיק בויקי המקושר. אולי יתפתח כזה בעתיד.
בתנועה לדמוקרטיה ישירה שכחו כמה מהאספקטים המרתקים ביותר של הדמוקרטיה הישירה האתונאית, למשל: הגרלת המשרות הציבוריות בין כלל אזרחי הפוליס. מתוך הנחה שפקידי ציבור הם הכרח בחברה מורכבת, הגרלת המשרות בין כלל האזרחים (לתקופה מוגבלת) מאפשרת השתתפות שיוונית של האזרחים בפקידות השלטונית, ללא הבדלים או יתרונות קדומים. לכל אחד יש אפשרות להיות פקיד בכיר, וכל אחד יוחלף בסוף השנה – לאחר שעמד למשפט מול בית המשפט העממי בו הוכיח כי לא השתמש בתפקיד זה לרעה. גם השיפוט, אגב, ולא רק החקיקה, היה נתון בידי כלל האזרחים. תפישת בדמוקרטיה האתונאית הייתה עמוקה ומורכבת הרבה יותר מאשר תפישת “הרוב קובע”. למשל, תארו לכם שבראשות כל משרד ממשלתי תעמוד ועדה בת 50 חברים שיבחרו ע”י הגרלה בין כל אזרחי המדינה, לשנה אחת בלבד, שבסופה יעמדו למשפט בו יבחנו פעולותיהם באופן מדוקדק. מעניין, לא?
מצד שני, ושוב מנקודת מבט היסטורית, כל הנקודות שהתנועה הנ”ל מונה כחסרונות הדמוקרטיה הייצוגית קיימים בצורה זו או אחרת גם בדמוקרטיה הישירה כפי שהייתה באתונה הקלאסית:
1. נטייה לשחיתות: באתונה הדמוקרטית הייתה שחיתות, ובשפע, אם לשפוט לפי עדויות התקופה. בבניית הפרתנון הואשמו ונשפטו רבים על בזבוז וגניבת כספי ציבור, כולל הפסל המהולל פידיאס שפיסל את פסל האלה אתנה הענק שניצב במקדש.
2. התנגשות איטרסים: לפקידי הציבור האתונאי היו איטרסים ואג’נדות משלהם לרוב. למשל, אלקיביאדס בזמן המלחמה הפלונופונסית, שהחליף צדדים כל שבועיים בהתאם לאינטרס הפוליטי שלו.
3. אי התאמה בייצוג: אמנם הייצוג היה שיוויוני, אבל מנהיגי הציבור בשיא הפריחה האתונאית, למשל פריקלס, היו לרוב בני המעמד האריסטוקרטי (אפילו אם היו חסרי הסיעה הדמוקרטית, כביכול כנגד מעמדם שלהם). דווקא בזמן ההידרדרות המדינית האתונאית השתלטו ה”דמגוגים” (מילולית: מנהיגי העם) על הובלת החברה והשלטון.
4. מפלגות פוליטיות: באתונה היו שלוש מפלגות פוליטיות מוגדרות: הסיעה הדמוקרטית, הסיעה האריסטוקרטית והסיעה המתונה. השנאה והיריבות ביניהן היו מרות עד כדי שפיכות דמים.
5. עלות הבחירות, כשרון להבחר, רדיפת כוח: שלושת אלו לא היו קיימים בדמוקרטיה האתונאית במסגרת בחירה ייצוגית, אבל היו קיימים בשפע במסגרת התחרות הפוליטית על השפעה והנהגה של כלל האזרחים. בעלי ההשפעה הפוליטית בדמוקרטיה באתונה הקלאסית היו כמעט באופן בלעדי אנשים עשירים מאוד שרדפו אחר שררה, והשיגו אותה ע”י יכולת השפעה על העם, בין השאר באמצעות כספים שאפשרו להם להשפיע על מספר רב של אנשים.
היסטוריונים רבים תולים את כשלונה של אתונה מול ספרטה במלחמה הפלופונסית בדמוקרטיה הישירה והבלתי יציבה שלה, שהובילה את אתונה לצעדים פזיזים ונמהרים במסגרת המלחמה, לעומת ספרטה, עם שיטת “הפרדת הרשויות” שלה והנהגה אריסטוקרטית, שהצליחה לשמור על מדיניות רציפה ויציבה גם אל מול כשלונות צבאיים. מצד שני, את ספרטה אנו בכלל זוכרים רק בזכות היצירה אתונאית הנפלאה והעניפה שנוצרה בזמן השלטון הדמוקרטי… כאמור, זה דיון מורכב, ומרתק. בזמן האחרון אני נוטה לחשוב שאם חברה שרוצה בפריחה זקוקה לתמהיל של חופש אישי לכלל האזרחים מצד אחד, אבל גם למעמד חברתי עליון, אריסטוקרטי, שבידיו מוסרות השלטון והנהגה התרבותית (וזה מתוך הנחה ש*אני* אהיה חלק מהאריסטוקרטיה, כמובן…). זה אולי לא ממש פוליטיקלי-קורקט, אבל זה עבד נפלא באתונה בימי גדולתה, ובבריטניה בימי האימפריה בה השמש אינה שוקעת.
*ואני מקווה שייסלח לי על שלא טרחתי להביא מקורות לדברי. אולי תעמוד לזכותי העובדה השעה מאוחרת וכבר צריך ללכת לישון.
הנח לי לצחוק על הבסיס התיאורטי שאתה מדבר עליו. חה חה.
אם היינו מתווכחים לפני 400 שנה על מונארכיה מול שילטון נציגים היית טוען כי יש לך בסיס תיאורטי לכך שהמלוכה עדיפה – ואכן היו ספרים רבים בנושא להצדיק את עמדתך והם ניזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה וטוב שכך.
אני מגיע ממדעים מדויקים – אצלינו בודקים טענות מאוד בקפידה ועדין יש מהפיכות. אז שבשיטת השילטון לא יהיו מהפיכות ואף מהפיכות מחשבתיות? הצחקת אותי.
אל תצדיק שמרנות גרידא בפיתפוטי ביצים אקדמאים.
ושוב, מרק, אתה טועה ומטעה. מי שעשה שימוש בהוגים שאבד עליהם הכלח (רוסו? למען השם, קראת מה היה לו להגיד?) הוא דווקא ידידך. מי שטען שיש לבסס תיאוריה, אם בכלל, על הגות מודרנית היה דובי. כך שמי שחוטא ב”חטא ארבע מאות השנים” שלך הוא דווקא טל. מי שמתעקש להביא כדוגמה הוגה כרוסו בעולם שאחרי מדיסון, רולס ואנדרסון הוא-הוא שמתעלם מ”מהפיכות מחשבתיות”.
ונמצאנו שמי שאשם בשמרנות הוא דווקא הצד השני בוויכוח. אגב, זה פתפותי.
אני דיברתי על השמרנות שלך. והצחוק היה עליך.
אה, עליי? איפה בדיון הארוך שהתפתח כאן אני טענתי שעמדתי מחוזקת ע”י הוגים בני מאות בשנים כמו ידידך?
שים לב לתגובתי הראשונה כאן:
חלקה הראשון תיקון טעות של ידידך לגבי דקארט. את דקארט לא אני הבאתי לדיון.
חלקה השני, ואני מצטט (או כמו שהולמס אמר, “אם יורשה לי לצטט עצמי שנית”): “לגבי קריאה נוספת: נו, באמת. מה עם גושה? מה עם “שני גופי המלך” של קאנטורוביץ’? מה עם רולס, למען השם, מה עם אדם סמית’, האצ’סון, מדיסון (הפדרליסט), הולמס? איך לעזאזל ז’אן ז’ק רוסו, שכתב על מבנה דמוקרטי ספרטני בערי מדינה קטנות (ו, ככל הנראה, ניהל רומן עם אימו המאמצת) רלוונטי למשהו? מה עם הינדנברג? נכון, הייתה עצירה מסוימת בפילוסופיה פוליטית בין מלחה”ע ה-2 ובין רולס בכל הנוגע להגות פוליטית, אבל מה עד שנות הארבעים של המאה העשרים ומשנות השבעים של המאה העשרים?
ואם כבר הבאת את מיל (בנתאם, בעיניי לפחות, רלוונטי בהרבה), למה לא את נוזיק, ממשיך דרכו המודרני?” – כלומר, אני הוא שקורא לשימוש בהוגים מודרנים. ידידך הוא שבונה תילי תלים על חובשי פאות מתים.
את הדיון החברי הצדדי שניהלתי עם דובי לגבי שפינוזה ניהלתי ככזה – ולא מתוך כל טענה שניתן לבסס על שפינוזה דיון מודרני רציני – רק, אולי, רציני יותר מאשר אם מתבססים על הובס או חמור מכך, על רוסו.
והצחוק שלך, רק בריאות שתהיה לך, מגחיך אותך הרבה יותר משהוא מגחיך אותי. בכלל, מעניין לראות איך תומכי הדמוקרטיה הישירה לא מוכנים לקבל דעות שונות. מצחיק, אפילו. חה חה.
על המישפט הזה שלך: “לא, מרק, נדמה לי כי ההפך הוא הנכון. יש לי דעה (למשל, שעדיפים לי חולייה של השיטה הקיימת על תחלואיה של הדמוקרטיה הישירה) ויש לי גם הבסיס התיאורטי הנדרש לנמקה.”
אני צחקתי. וזהו המישפט היחיד שהבאת שהוא שלך. שמרנות מקורית שהיא כולה שלך.
כל שאר הפיתפותים באמת לא מעניינים אותי כי הם הסתרה פסיכולוגית של אותה שמרנות.
משלי:
“ודובי, לא רק הובס רלוונטי מאותה התקופה. אני מוצא את עצי מצטט בהקשר הזה את שפינוזה הרבה יותר מאת הובס. ואם כבר אני מצטט את הובס, ברוב המקרים זה לא מהלוויתן, אלא מבהמות דווקא.
בניגוד לנהוג לחשוב, פילוסופיה פוליטית היא תחום משגשג ומתפתח. זה שקראת ספר וחצי לא הופך אותך למומחה. אמנם, מקובלת עליי דעתו של שפינוזה שכשפילוסופים עוסקים בתחומי מדע המדינה, בד”כ הם מביאים רק נזק, אם הם רוצים או לא רוצים (מרקס וניטשה הם דוגמאות מובהקות, גם אם לא יחידות). אבל אם כבר מפרסמים דבר מה בתחום, ראוי לבדוק אותו קודם, לא להמתין שהבלוגספירה תעוט עליו. בייחוד אם אתה כה רגיש לביקורת.”
למשל. היו פה עוד כמה. פסיכולוגיזם הוא לא באמת דרך ראויה לדיון. גם לא אד הומינם. ואגב, אתה הסקת שהבסיס התאורטי שלי הוא בן מאות שנים. לצערך, העמדה שאתה אוחז בה מסכימה הרבה יותר עם אריסטו או להבדיל רוסו, ואילו שלי מסכימה יותר עם רולס. היות ורולס נפטר ב-2002, אני חושב שהוברר לכל מי כאן השמרן.
קצתי באד הומינם המגחיך שלך. אם אלה פניהם של התומכים בדמוקרטיה הישירה, כנראה שאלו גם פניה.
ניתראה כשהנכדים שלך יצביעו על גובה תקציב הביטחון.
אני מקווה שישמרו גיבויים של מה שאתה כותב פה.
וואו, מרק, אתה ממש עושה חשק לענות לך. אני נפעם מהנכונות של נמרוד לנהל איתך דיון של ממש (גם אם חד צדדי משהו).
אני מאוד מקווה שהנכדים שלנו לא יצביעו על גובה תקציב הבטחון, אלא אם במקרה הנכד שלי יהיה חבר כנסת, ואז מותר לו. אם אתה מצליח לדמיין מדינה מתפקדת שבה תקציב הבטחון נקבע במשאל עם, אולי אתה צריך להכנס לעסקי המד”ב.
לגבי שאלתך הראשונה (תזכורת: “יש לך פיתרון לחוליים העמוקים והעצומים של השיטה הקיימת שאינם דמוקרטיה ישירה?”), לא, אין לי פתרון לחוליים העמוקים והעצומים של השיטה הקיימת, אבל גם דמוקרטיה ישירה אינה פתרון לחוליים הללו. אולי אני שמרן, אבל כאיש המדעים המדוייקים אני מקווה שאתה יודע שזה שתאוריה אחת הופרכה לא אומר שכל חלופה שמוצעת לה היא בהכרח נכונה. מכיוון שטרם שמעתי הצדקה מספקת למהפכה מוחלטת בשיטת המשטר שלנו דווקא לכיוון שאתם מציעים, אני לא מוצא שום סיבה להשתתף בניסוי שלכם. אבל אני אשמח אם תקימו לעצמכם מדינה ותנסו להפעיל אותה בשיטה הזו. יכול להיות יופי של נושא לדוקטורט שלי — אין הרבה ניסויי מעבדה במדע המדינה…
דודי – תודה, סקירה מעניינת.
עבד נפלא, כל עוד אתה לא שואל לדעתם של ההודים או של העבדים האתונאים.
פרט לכך שמה שהכנסתי בסוגריים היה מעין קריצה של אירוניה העצמית, בדיוק בנקודה שהעלת, אני דווקא חושב שאם אדם נאלץ צריך לבחור היכן להיות עבד בעולם העתיק, כדאי מאוד שהוא יבחר באתונה. די לקרוא איך אפלטון כותב בבוז על העבדים האתונאים שבעטיו של עודף חופש מתחצפים אל בעליהם ואל שאר האזרחים, על מנת להבין שככל הנראה לא היה כ”כ רע להיות עבד באתונה (1). הבוז הטמון בטענה “באתונה היתה עבדות” הנשמעת מדי פעם הוא לא רלוונטי, מאחר והוא שופט חברה בת המאה ה-5 לפנה”ס לפי הסטנדרטים המקובלים בימינו. רק בהשוואה לשאר חברות העולם העתיק ניתן להבין עד כמה אתונה היתה מופלאה. באותה המידה, כדאי לשפוט את האימפריה הבריטית בהתחשב בכך שהייתה בת לעידן הקולוניאלי, ובהשוואה לקולוניאליזם.
אם להמשיך בניסוי המחשבתי בעניין הטוב שבאריסטוקרטיה, ניתן להניח בזהירות שחברה אריסטוקרטית מודרנית לא תחזיק עבדים או צמיתים, וסביר להניח שהמרות שלה תתבטא באופנים חברתיים וכלכליים בלבד, בדומה למה שהיה מקובל בבריטניה בתחילת המאה ה-20. ברור שזו עדיין תהיה מרות, ועדיין יהיו אלו שלמעלה ואלו שלמטה, אבל יכול להיות שהיא עדיפה על האלטרנטיבה הנוכחית, הבהמיות הקפיטליסטית הפראית, חסרת גבולות וחסרת ערכים. אולי עדיף לנו גאידמק תרבותי ומחונך, עם סולם ערכים אריסטוקרטי ברור, על פני גאידמק כמו שאנו מכירים.
גם אם יש בכך אמת, זה עדיין רק הפרחת מחשבות. בניגוד למהפכה דמוקרטית, למשל, קשה מאוד לדמיין יצירת עילית אריסטוקרטית באופן מלאכותי.
(1) “‘ואותו שפע של חירות’ אמרתי אני, ‘המצוי במדינה זו, מגיע לשיאו, כשגם העבדים והשפחות שנקנו במחיר כסף חפשיים הם לא פחות מקוניהם. וכמעט שכחנו להזכיר להזכיר את השיוויון והחירות בין נשים לגברים, וגברים לנשים…’” (אפלטון, המדינה, 8, 562). אפלטון, כמובן, ביטא את הדברים הללו בבוז עמוק לדמוקרטיה, אותה תיעב בכל ליבו.
לגבי אתונה – הבעיה היא שפעמים רבות (כמו בדוגמא שלפנינו, למשל) נותנים את אתונה כדוגמא לאיך דמוקרטיה צריכה להיראות, לעומת הדמוקרטיה הקלוקלת שלנו. ואי אפשר להתעלם מהעניין הפעוט הזה של העבדים כשלוקחים בחשבון צורת ממשל. אנחנו לא יכולים להתייחס רק לאספקטים מסויימים של צורת ממשל, ולהתעלם מאחרים – ההנחה שאלמנט אחד יכול לעמוד בפני עצמו דורשת הוכחה.
וזו בדיוק הבעיה עם הטיעון שלך על ‘אריסטוקרטיה מודרנית’. אתה מניח אריסטוקרטיה מודרנית תתקיים בנפרד מהקפיטליזם, ולא ברור לי איך. איזו שיטה כלכלית תהיה נהוגה באריסטוקרטיה הזו? איך זה שהיא לא התגשמה בשום מקום עדיין?
מרק – אתה פאתטי. אתה הדוגמה הברורה לעליבות של הרבה מ”אנשי המדעים המדוייקים” כשהם צריכים לדבר על משהו מעבר למודלים, משהו שבו מעורבת מורכבות שקשה למדל. אחרי קריאת תגובותיך, אני מרחם עליך.
דרומי,
כשההוגים של העת החדשה שמו את אתונה כדוגמא ומופת אל מול עיניהם, הם לא פעלו בשיטת “הכל או לא כלום” כפי שאתה מציע. הם בחרו את האלמנטים הטובים בעיניהם, ופסלו את השאר, וכך יצרו את הבסיס לדמוקרטיה הייצוגית המודרנית. לא רק שאני בפירוש לא מסכים אתך ש”האפקטיביות של אלמנט אחד דורשת הוכחה” (בכל זאת, אנו לא עוסקים במדע אמפירי. איזה סוג של הוכחה אתה מבקש?), אני חושב שגישה כזו בהכרח מובילה למבוי סתום. לשיטתך, יש שתי אפשרויות בלבד לשיפור שיטת הממשל: העתקה מושלמת של שיטה זרה, או יצירה של שיטה חדשה לגמרי יש מאין.
אני מסכים אתך לחלוטין שהבאת אתונה (או כל תרבות עתיקה אחרת) כדוגמא מזהרת לשלמות שלטונית היא אווילות לשמה, אבל זה לא אומר שאין לנו הרבה ללמוד ממנה.
קבל טראקבק ידני (לא אמרת שאתה יוצא לעצמאות?)
http://nimrodavissar.com/blogica/archives/57
כן, כן, אני צריך לשבת על כל העסק הזה של הוורדפרס. אלוהים אדירים, למה זה כל כך מסובך? לא מבין כלום.
מסובך? סימן שאתה עושה משהו לא נכון.
דבר אתי, אני אשמח לעזור. יש לך את המייל שלי :)
דמוקרטיה ישירה איננה מוצר מוגמר בשלב זה וטוב אתם עושים שאתם מדברים על הנושא.
מרק, אני מסכים איתך לגמרי, אבל לא יזיק לך לרדת פחות לפסים אישיים ולענות לעיניין.
דב,
הייתי ביומיים חופשה בצפון (כמו שאר עם ישראל), ולכן לא התפניתי לענות לפוסט שלך בצורה ראויה.
אני אחלק את התגובה לשני חלקים. בחלק הראשון, אני חייב לענות על ההתקפה האישית, זאת למרות שאני מאמין במשפט מתפילת שמונה-עשרה “ונפשי כעפר לכל תהיה…”, אך אינני יכול להתעלם מהתקפה כל כך שגויה, כיוון ש”המוחל על כבודו, כבודו נמחל”. בחלק השני אני אגש לתגובה הרצינית, והיא התייחסות לביקורת העניינית שלך.
בכותרת לפוסט רשמת “המדע של נהגי המוניות”, כשאני מושווה בידעתי לנהג מונית. אינני יודע מה יודע נהג מונית אך אני יודע שלא רבים קראו את סידרת הספרים שקראתי. הרשה לי לפקפק בכך שאפילו תלמידי תואר ראשון ותואר שני למדע המדינה באמת קראו את הספרים הללו. כולנו יודעים איך מתבצעת הקריאה בתארים המוקדמים. המרצה נותן מטלות קריאה, והתלמידים משתשמים בסיכומים, ולא קוראים את הספרים עצמם. פעם שוחחתי עם יוסף אגסי ואמרתי לו כי קראתי את “The logic of scientific discovery” של פופר. אז הוא אמר כי קראתי יותר מאשר רוב המומחים בתחום. ספרי פילוסופיה הם ספרים קשים לקריאה, גם למומחים בתחום, ולכן פי רוב אין המומחים קוראים את הספרים עצמם, אלא “ספרות מישנית” שמסכמת את הספרים. רק בדרגת התמחות מתקדמת הם קוראים חלקים מהספרים עצמם.
דבר שני, תחומי הידיעה בהם אני חוקר חורגים בהרבה, ממדעי המדינה. הם נמצאים בביולוגיה, ביו-פסיכולוגיה, תורת הידיעה, תורת המלחמה, סוציולוגיה, תיאולוגיה, יהדות ועוד. מלבד תורת הידיעה, שם יש לי ידע של התמחות ובביולוגה ובויופסיכולוגיה שם יש לי ידע שרכשתי במהלך התארים שלי, רוב האזורים האחרים הם בידע כללי ברמה גבוה, מגובה בקריאת ספרים רבים בתחום. והדגש הוא על קריאת ספרים על ולא קריאת סיכומים!
כך שלכנות אותי הדיות, או “ידע של נהג מונית” (במחילה מנהגי המוניות), נראה לי שחצנות, אם לא לומר התנשאות שלא במקומה.
כמעט לסיום, הטענה שלך “פה אפשר לראות איך ההתעלמות מההבדלה שעושה רוסו בין הרצון הכללי לרצון הכלל מעוותת את ההגיון הרוסויאני לחלוטין.” מראה שכנראה, גם אתה, כמו אותם מומחים שאגסי ציין, לא באמת קראת את רוסו, אלא קראת או שמעת פרשנות ממקור שני. רוסו מעולם לא עשה אבחנה בין רצון הכלל לרצון הכללי בספרו האמנה החברתית. ואם כן, אתה מוזמן להראות לי היכן בדיוק.
ולסיום, אשתמש ברוח הדברים של רוברט בויל, שהיה מאבות המפכה המדעית (מתוך “לויתן ומשאבת האוויר”). אם חפצי ידע אנחנו, אסור לנו לתקוף לגופו של אדם, אלא לגופו של עניין.
דב, כפי שאמר “כל1”, דמוקרטיה ישירה אינה מוצר מוגמר. השואפים אליה אינם אוחזים בתורה מוגמרת, אלא מנסים לענות על בעיות שהם רואים ומחפשים דרכים לפתור אותן. אנחנו רואים את השחיתות, את הייצוג השיקרי שנציגי הרצון שלנו (חברי הכנסת), עושים בכוח שנתנו להם. כל מי שהיה ליד בית המחוקקים יכול לספר לך עד כמה חברי הכנסת ברובם, אינם מעוניין בטובת האזרח שבחר אותם, אלא בטובתם האישית, ואחר כך בטובת המקורבים אליהם. כל מי שרואה עוולות כאלו, אינו יכול שלא להזדעק ולחפש לעניין פתרון.
אנחנו אכן מחפשים פתרונות. אולי אין לנו עדיין אף שותף שיש לו השכלה רישמית במדעי המדינה (ולא בטוח מה טיבה של השכלה זאת ), אך אנו משתדלים לחפש פתרון.
הפתרונות כפי שציינת, אכן חלקיים ובעיתיים. אנו מקווים כי בהמשך הדרך, תוך דיון ולמידה משותפת עם שאר חברי הבלוגוספירה, נוכל להציע פתרונות יותר טובים ויותר ישימים. בכך, הביקורת העינית שלך חשובה. אני מקווה להציע בהמך פתרונות טובים יותר.
אני מניח שעיקר ההזדעקות שלך נובעת כך שהצלם בהיכל, אם כל התועבות: “המרצע השוקחופשיסטי יוצא מהשק”, מועלה כבסיס לדמוקרטיה ישירה.
מבחינת תפיסת הדמוקרטיה, איננו גוף אחד. כבר בתוך הקבוצה שלנו יש שלושה זרמים שונים. יש את אורי אמיתי שכותב בעבודה שחורה, וכנראה אינו נמנה על חובבי הקפיטליסט היומי. אחרים בעד גישות יותר שמרניות לדמוקרטיה ישירה. אודה ואתוודה, שאני כן בעד מיקסום חרות הפרט. אך יחד עם זאת אני מודע לחשיבות המדינה לשמירת חרות הפרט. אני מחפש דרך אופטימלית להגדיל את חרות הפרט, ויחד עם זאת ליצור מסגרת מדינית חזקה שתבטיח את שלום הפרטים ושגשוגם. בכך אינני הופך ל”קפיטליסט-חזירי”. אני מודע לצורך לעזור לשכבות חלשות. אני חושב שמעבר לעמדה מוסרית אישית, זה גם חלק ממקור כוחה של מדינה. יחד עם זאת אינני בטוח שהמדינה היא שצריכה לדאוג באופן בלעדי לשכבות החלשות, אלא דווקא אירגונים וולונטריים או סמי-וולונטרים הם אלו שצריכים לדואג לכך. הסיבה לכך, היא שכפי שעיננו רואות, מוסדות ממשלתיים נוטים לעבור השחתה (ורוסו אכן הכיר בכך). בעוד שאירגונים ולונטריים כמו “יד-שרה” “עזר מציון” נותנים עזרה אמיתית ויעילה, מבלי לעבור השחתה. אלו אירוגנים שתלויים בציבור למימון פעלותיהם, כבר שנים רבות, ובכל זאת הם מצליחים לעמוד במשימה.
הסיבה לכך נובעת מכמה סיבות לדעתי. אחת, למקימיהם יש באמת תחושת שליחות מוסרית, ולא רצון להרוויח. הסיבה השניה, היא שהם חייבים להציג “תקציב שקוף” והתנהלות תקינה, כדי שהציבור ימשיך לתמוך בהם. בכך אני מצטרף לטענתו של לוק, שמיסים צריכים להינתן בהתנדבות. בדיוק כפי שקורה עם עמותות החסד.
שלום נמרוד
האמת היא שברמה הפילוסופית אני נמוך כמה דרגות מהבלוגרים שלהלן אבל לי יש פתרון מעשי לדמוקרטיה ישירה.
אמנם עשרת אנשי הפורום לדמוקרטיה ישירה שהשתתפו בכנס הראשון שהיה בביתי לא מסכימים במאת האחוזים לדרכי פעולתי, והם אפילו השמיצו אותי בבלוגים שונים בשל כך. אבל אני נוטה להבין אותם, הם לא מבינים שאין אפשרות לישם כל מושג פילוסיפי באופן מעשי. ולהלכה למעשה יש דינמיקה משלה. להלן אפרט את הרעיון מפלגת האינטרנט הישירה.
לאחרונה אנו עדים לפיחות הולך וגדל במעמדם של חברי הכנסת והשרים. הציבור איבד את אמונו בפוליטיקאים הישראלים, ואינו יודע למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת ה-18. הפוליטיקאי הישראלי שוכח את הבוחר מיד לאחר הבחירות, וכל ההחלטות וההצבעות בכנסת הם תוצאה של אינטריגות וטובות הנאה בין המפלגות השונות, שמור לי ואשמור לך.
הגיע הזמן לבצע שינוי יסודי בהלך המחשבה של ציבור הבוחרים. יש לחזור לדמוקרטיה המקורית כפי שהייתה נהוגה ביוון העתיקה.
הדמוקרטיה המקורית, ה”דמוס – קרטיה” (“דמוס” – כלל החברים בקהילה, “קרטיה” – שלטון) הומצאה באתונה לפני 2500 שנה. ב”דמוס-קרטיה” הייתה לכל גבר חפשי ב”דמוס” סמכות להשתתף בכל הצבעה על כל החלטה פוליטית. ובמידה ונזקקו לנציגים בחרו אותם בהגרלה.
כיום מה שאנו מכנים “דמוקרטיה”, זו הזכות לבחור מי יחליט עבורנו כיצד ייראו חיינו.
משטר בו מחליט קומץ נציגים את כל ההחלטות הפוליטיות המחייבות את כל תושבי המדינה, נקרא משטר נציגים. נשאלת השאלה מדוע איפה עבר העולם ממשטר דמוקרטי למשטר נציגים?
והתשובה לכך היא, שהצבעה וספירת קולות של מיליוני מצביעים נמשכת זמן רב, מלבד זאת המרחקים גדלו ולא הייתה אפשרות להגיע לכל הבוחרים לצורך ביצוע המשאל. כל ההחלטות מבוצעות ע”י קומץ נציגים, שכפי שאנו רואים, כלל אינם מתאימים לבצע את ההחלטות הנ”ל.
האמור להלן היה נכון עד להמצאת האינטרנט. האינטרנט הפך את העולם לכפר גלובלי, יש אפשרות לרתום את הטכנולוגיה הזאת כדי לבצע משאלי דעת קהל. במידה ותקום מפלגה מתאימה, נוכל לראות את ה”דמוס – קרטיה” חוזר.
אך למפלגה שכזאת צריכים לקבוע כללים ועקרונות, שהרי לא מספיק לקיים משאלי עם, צריך גם ליישם אותם בצורה הוגנת. להלן הצעתי לכמה עקרונות יסוד עליהם תהיה מושתת מפלגה שכזאת.
1.כל הצעת חוק שתעלה בכנסת, תפורט באתר המפלגה, וחברי המפלגה יתבקשו להצביע בעד/נגד. תוצאות ההצבעה יחייבו את נציגי המפלגה להצביע כנ”ל בכנסת.
2.לאחר כינון המפלגה והצלחתה בבחירות יבחרו בעלי התפקידים במפלגה לכנסת ע”י כלל חברי המפלגה הרשומים.
3.מרכז המפלגה הוא רשימת חברי המפלגה שהתפקדו למפלגה, והינם בעלי זכות בחירה, והם אינם חברים בשום מפלגה אחרת. (ההתפקדות תתבצע דרך אתר האינטרנט)
4.למפלגה לא יהיו סניפים ברחבי הארץ מקור המידע, וההתוודעות של המפלגה יהיה אתר האינטרנט שלה, בו יהיו מדורים של.
4.1.פירוט הצעות חוק שעל הפרק.
4.2.מדור להצבעת החברים בעד/נגד הצעות החוק.
4.3.פורומים לדיונים שונים.
4.4.מדור להעלאת הצעות חוק פרטיות שיעברו לאישור כלל החברים.
5.כל נציג של המפלגה לכנסת יפקיד מראש מכתב התפטרות חתום מהכנסת, ללא תאריך אצל יו”ר המפלגה, התפטרות זו תצא לפועל במידה והנציג לא יפעל לפי אמות המידה של תקנון המפלגה (כפוף לחוקי הכנסת).
אני מאמין שהשיטה תיצור סוג חדש של תרבות, ומעורבות, לאזרחים שיקחו חלק פעיל בהצבעות הכנסת . סוג חדש של תרבות פנאי תקום בארץ. אנשים יתאספו יחדיו כדי להחליט איך להצביע להצעות חוק, או להחליט מי יהיה הנשיא הבא של מדינת ישראל. יוצרו קבוצות דיון במקומות שונים בארץ, והאזרחים יבטחו בשילטון שיבצע את רצונם.
שיטה זו תהיה נקיה משוחד פוליטי כיוון שנציגיה עושים את רצון הציבור ולא את רצונם האישי.
בואו לבקר באתר של מפלגת האינטרנט “הישירה” הדוגל בשיטת הדמוקרטיה הישירה שווה לראות.
http://www.iwp.co.il/yeshira
הפוסט הזה מדגים בצורה די טובה מדוע יש בוז כלפי “מדעי” החברה. לא מדעים ולא נעליים. פילוסופיה על גבי פילוסופיה, כל דבר תלוי בהנחות שתלוית בעצמן בהנחות אחרות, ובסימוכין לדברים ש”חכמים” אמרו.
דבר אופיני לכל הדיון הזה הוא להסתמך בדיון על מציאות שאינה קיימת כדי לתקוף הצעות לשיפור – לדוגמה ב”מדעי” הכלכלה – לתקוף הוגים מה”שמאל” אשר תוקפים את השוק החופשי “הקיים”. כלומר להגן על המצב החברתי הקיים בטענה שהוא קרוב יותר לאידאה אשר ממילא אינה קיימת בכלל. באופן דומה טל נתקף על שהוא מבסס את טענותיו על הוגים “ישנים” וכי המציאות הפוליטית כיום מוכתבת על ידי הוגים של “מדעי” המדינה? או שמה לתנועות כמו ש”ס, ליכוד ועבודה יש יותר כוח בעיצוב השיטה הפוליטית?
“אם יש לך בסיס ציבורי כה רחב עד שביכולתך לשנות את צורת המשטר בישראל בצורה הרדיקלית ביותר שניתן להעלות על הדעת – איך זה שאין לך מספיק אנשים כדי להשתלט על מרכזי המפלגות הגדולות ולהחליף את המושחתים באנשים הגונים יותר?” – מה הקשר בדיוק? השיטה הקיימת (או לפי דובי “התרבות” – מאיפה הגיעה התרבות הזאת? האם מהמאוכל אותו אנשים אוכלים?) מעודדת שחיתות, גם אם נחליף את האנשים הגונים יותר, אלו יוחלופו בשיטה הקיימת באנשים שאינם הגונים, משום שהשיטה הקיימת נותנת תמריצים למושחתים. אנשים לא מאמינים יותר שבכוחם לשנות את המציאות הפוליטית – משום כך הם לא מצביעים בבחירות ולא נרשמים יותר למרכזי מפלגות אלא מצביעים בכל פעם למפלגה “אלטרנטיבית” אחרת.
עוד דוגמה להצגת המציאות בצורה מופרכת – מישהו באמת יודע איך נקבע תקציב הבטחון? כמה חברי כנסת באמת קוראים אותו? מהו המנגנון שקובע לאן הולכים הכספים, כי זה בטח לא ש120 חברי כנסת קוראים את תקציב המשרד, מבינים מה כתוב בו ומצביעים לפי האינטרס של טובת האזרחים.
“מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?” – משום שהמהפך שטל מדבר עליו הוא גם מהפך תרבותי ולא רק שינוי בנהלי ההצבעה. המפלגות הקיימות הרגילו את האזרחים להיות הדיוטות בכל דבר. להעדיף לדעת מה קורא ב”השרדות” מאשר דברים שבאמת יקבעו אם הם וילדיהם ישרדו. מדוע?
המערכת הפוליטית בישראל ובעולם משרתת יותר ויותר את האינטרסים קצרי הטווח של ההון הגדול. הדרדרות המערכת הזאת היא דבר שגם נהגי מונית מודעים לו. אפשר לשחק בנדמה לי ולנסות להגן על המערכת הקיימת, אפשר לנסות לחשוב על פתרונות למצב ולנסות לקדם אותם בציבור (וזה כולל נסיונות של הספקת פתרונות שונים מדמוקרטיה ישירה למצב – לדוגמה התפקדות המונית של אזרחי המדינה למפלגות הקיימות), בכל מקרה, שמירה על המצב הקיים בכל מחיר נראית גרועה כמעט כמו הליכה לפתרון מוטעה – הבעיות שאנחנו לא מטפלים בהם בגלל המערכת הפוליטית (המשבר הסביבתי, צמיחת הפערים, המצב המדיני ועוד) לא מחכות לנו אלא הולכות ומחריפות בגלל דינמיקה פנימית שיש להן. כך ש”לא לעשות” דבר, היא כמעט האפשרות הגרועה ביותר שיש לנו – במיוחד שיש חלופה שניתן לנסות לשכלל ולדון באופן הוגן יותר ביתרונותיה ובחסרונותיה (רמז – לא להתחיל באד הומינם).
הילל מתכוון לזה:
http://kol1.org/content/view/56/42/
נהיה פה מדגרת מלהגים.
טל ירון – תפסו אותך מקשקש. deal with it. ספרים שקראת זה לא מדליות. לאף אחד לא אכפת מה קראת ומה לא. פשוט תפסיק לדבר שטויות. בנוסף, אף אדם שעיניו בראשו לא לוקח ברצינות מישהו שמצהיר על עצמו שהוא
“[חוקר] ביולוגיה, ביו-פסיכולוגיה, תורת הידיעה, תורת המלחמה, סוציולוגיה, תיאולוגיה, יהדות ועוד. מלבד תורת הידיעה, שם יש לי ידע של התמחות ובביולוגה ובויופסיכולוגיה שם יש לי ידע שרכשתי במהלך התארים שלי, רוב האזורים האחרים הם בידע כללי ברמה גבוה, מגובה בקריאת ספרים רבים בתחום. והדגש הוא על קריאת ספרים על ולא קריאת סיכומים!”
אתה נשמע כמו סטודנט שהגיע למרוח את המרצה אחרי שנכשל בבחינה. אחרי שקראתי את רשימת התחומים שאתה “חוקר” אני לא מאמין שאתה יודע משהו על משהו. תחזור למציאות.
כל1 צתת בכתבתו שני סעיפים לא בצורה נכונה ולא בצורה הוגנת כדי להבין על מה אני מדבר
אתם יכולים להכנס לתקנון המפלגה ולקרוא בעצמכם.
http://www.iwp.co.il/yeshira/takanon.htm
מובן שכאן מתנגשת הפילוסופיה עם המעש.
דובי, אתה אדם סובלני ממני.
טל, הרבה דברים כתבת, אנסה לענות על כולם.
לעניין הידע שלך: אם היית חוקר של רוסו, הייתי יכול להתפעל מכך שקראת את ספריו. אבל אנחנו לא מדברים על רוסו, אנחנו מדברים על דמוקרטיה ישירה, אתה הבאת את רוסו פשוט כהוגה רלוונטי. מכיוון שכך, עצם הידע שלך ברוסו אינו רלוונטי להערכת המומחיות שלך בנושא. למה דומה הדבר? לכך שאני אטען שאני, בניגוד למרבית הסטודנטים לביולוגיה, קראתי את ספריו של דארווין, והדבר נותן לי יתרון משמעותי עליהם בבואי לדבר על נושאי תורשה ואבולוציה. זוהי, כמובן, שטות גמורה, אבל זה, פחות או יותר, מה שאתה אומר. מרבית הסטודנטים לא טורחים לקרוא את כתביו של רוסו במלואם, כי רוסו לא באמת רלוונטי לרוב תחומי המחקר במדע המדינה. (אגב, שוב, מדע, לא מדעי).
ספציפית לגבי רצון הכלל, אני מודה שהבהלת אותי לשניה – בכל זאת עברו כמה שנים טובות מאז שעיינתי בו, ולך תדע אם לא עשיתי איזו פאדיחה אדירה. אבל, ברצינות, אתה צוחק, נכון? אין “רצון הכלל” באמנה החברתית?
הנה:
“There is often a great deal of difference between the will of all and
the general will; the latter considers only the common interest, while
the former takes private interest into account, and is no more than a
sum of particular wills: but take away from these same wills the
pluses and minuses that cancel one another,7 and the general will
remains as the sum of the differences.”
(ספר שני, חלק 3 – http://www.constitution.org/jjr/socon_02.htm#003)
ומתוך הספר הרביעי, תחת הדיון בשאלה אם הרצון הכללי ניתן להשמדה:
“Does it follow from this that the general will is exterminated or corrupted? Not at all: it is always constant, unalterable and pure; but it is subordinated to other wills which encroach upon its sphere. Each man, in detaching his interest from the common interest, sees clearly that he cannot entirely separate them; but his share in the public mishaps seems to him negligible beside the exclusive good he aims at making his own. Apart from this particular good, he wills the general good in his own interest, as strongly as any one else. Even in selling his vote for money, he does not extinguish in himself the general will, but only eludes it. The fault he commits is that of changing the state of the question, and answering something different from what he is asked. Instead of saying, by his vote, “It is to the advantage of the State,” he says, “It is of advantage to this or that man or party that this or that view should prevail.” Thus the law of public order in assemblies is not so much to maintain in them the general will as to secure that the question be always put to it, and the answer always given by it.”
אהבתי את העקיצה הקטנה לגבי ערכה של ההשכלה במדע המדינה. אם אתה באמת חושב שאפשר לבנות מערכת פוליטית חדשנית בלי לנסות ולהבין את הפוליטיקה בת-זמננו, אני לא חושב שיש טעם לנסות להתדיין איתך, ואאחל לך בהצלחה.
מוסדות ממשלתיים אינם נוטים לעבור השחתה, הם נוטים לעבור ביורוקרטיזציה המביאה לניתוק וניכור של המוסד מהלקוחות שלו. אני לא ממש רואה איך דמוקרטיה ישירה יכולה להביא לתיקון המצב הזה, ואני חושב שמבט לעבר מדינות שבהן אין מערכת סוציאלית יראה שאי אפשר להסתמך על החברה האזרחית לבדה לטפל בבעיות הללו. מספיק להצביע על מדינות סקנדינביה כדי להראות שלא כל מדינת רווחה חייבת להיות מושחתת ובלתי יעילה בפתרון בעיית אי השיוויון והעוני.
אחד הדברים שעלו מהדיון הזה ומטרידים אותי זו ההרגשה שתומכי ד”י הם כמו אותם “יזמי מדיניות” עליהם מדבר קינגדון: יש להם פתרון, והם מחפשים בעיות שהוא יתאים להן. התוצאה היא שד”י מוצגת כמעין תרופת פלא לכל בעיה פוליטית, לא משנה באיזה מונחים היא מנוסחת ואיזו מטרה אנחנו רוצים להשיג. אולי מוטב אם התנועה שלכם תנסח לעצמה קודם כל מה הבעיה שדורשת פתרון ומה היעד שאנחנו רוצים להשיג, ורק אז תנסח תשובה לבעיה. ולא, “שחיתות” זו לא הגדרה מספיק טובה של הבעיה ו”דמוקרטיה אמיתית” זו לא הגדרה מספיק טובה של היעד.
שוב, אין לי שום התנגדות לרפורמות. אני בהחלט אתמוך בהפיכת שיטת הבחירות ליותר אישית, כדי ליצור אחריות אישית של כל ח”כ למצביעיו, אבל הפתרון שלכם לא רק שייצור הרבה יותר בעיות מאשר הוא יפתור – ספק אם הוא יפתור בעיה כלשהי.
האזרח דרור: אני לא טענתי שהמציאות נקבעת על ידי הוגים כאלו או אחרים. חוקרים במדע המדינה מנסים להסביר את המציאות, לא לקבוע מהי. ובין כה וכה, לא אני הסתמכתי על פילוסופים, כי אם מר ירון. כפי שציינתי, אני אינני עוסק במחקרי בתאוריה פוליטית, בדיוק משום שאני מתקשה לעסוק בפוליטיקה בלי לבחון אותה בצורה אמפירית.
אני אניח שחוסר ההכרות שלך עם מדעי החברה הוא שמוביל אותך לטעון שכל מה שיש בהם זה פילוסופיה והסתמכות על “חכמים”. זה, פחות או יותר, ההפך הגמור של המחקר במדעי החברה במאה השנים האחרונות, בערך.
בכל מקרה, משום מקום לא דגלתי בשימור המצב הנוכחי בכל מחיר. אמרתי במפורש שאני רפורמטור. תד”י, לעומת זאת, רוצים במהפכה של ממש, ולזאת אני מתנגד.
מר קאופמן, מתוך התקנון שלך:
“נציגה הראשון של המפלגה לכנסת יהיה, יו”ר המפלגה, אבי רעיון המפלגה ומיסדה, הלל קאופמן. הוא ישמש בתפקידו עד שיבחר יו”ר חדש (ראה תת סעיף 2.2)”.
זה נשמע בדיוק כמו מה שהופיע בכתבה האמורה. ליתר בטחון בדקתי את סעיף 2.2:
“חבר מפלגה יוכל להגיש מועמדות לתפקיד במפלגה החל מהקדנציה השניה בלבד.”
הרשה לי להגיב בצורה היחידה שיכולתי הלשונית משגת במקרה זה:
פחחחחח.
“מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?”
זו שאלה חשובה. באותה דרך אני מאמין שהיית קוטל לחלוטין את הרעיון של ויקיפדיה אילולא היא היתה מתפקדת ומשגשגת כפי שהיא כיום. “אם אנשים לא מתקבצים מיוזמתם בסלון כדי לכתוב יחדיו ולו ערך בודד על חשבון זמנם החופשי, כיצד ניתן להעלות על הדעת שהם יכתבו אנציקלופדיה שלמה ?” בוודאי היית זועק.
פלטפורמה שמאפשרת פונקציונליות ונגישות שונה יכולה להוליד תוצאות שונות. גם אם באופן תיאורטי ניתן להגיע לתוצאה ה”רצויה” בפלטפורמה הקיימת.
לצורך העניין גם את הפוסט שלך היית יכול לנסות לפרסם בעיתון, או לתלות אותו על לוח המודעות העירוני. אני בספק אם תחת הפלטפורמה הישנה(לפני הולדת האינטרנט והבלוגים) היית בכלל חושב על להתחיל לכתוב אותו. עוד יותר בספק אם המגיבים ובניהם אני היו טורחים להגיב לך.
אם נחזור לויקיפדיה(פעם אחרונה לתגובה זו, מבטיח) לרגע, לא חייבים “רוב גדול של אזרחי המדינה [שיתפקדו] למפלגה המועדפת עליהם”, מספיק שרק אחוז אחד מהם יהיו מעורבים בנעשה באופן פעיל.
אני *מאמין* שזה בהכרח יוביל לשלטון טוב יותר, ולא במעט מהנוכחי.
כן, *מאמין* רחמנא ליצלן, ולא מבסס את זה על אי אילו ידיעות אמפיריות, גבם של ענקים, מילים בלטינית, מספרים יפים וכמובן ציטוטים. לא שאני מזלזל בכל אלה, שיווק זה גם דבר חשוב. אני בטוח שכשיגיע הרגע נמצא מספיק מומחים שידעו להשעין את הרעיון שלנו על הציטוטים המספרים ואם צריך גם פסוקי התנ”ך המתאימים. יהיה לך זמן להרהר על כך ואולי אף להקים מכון לחקר פעילי ד”י, רק אל תתפלא אם זה יהיה בדרך למוזיאון הדמוקרטיה היצוגית, כשתיקח את נכדיך להתרשם מעיצובו של הקלפי.
אוריאל, רק כדי שאני אבין, אתה טוען שדמוקרטיה ישירה שבה רק אחוז אחד מהאזרחים משתתף בהצבעות זו שיטה טובה?
אני בהחלט בעד שיותר אנשים יתפקדו למפלגות ויהיו פעילים, אני אפילו מאמין שזה אפשרי בלי מהפיכות אדירות. אבל זו לא דמוקרטיה ישירה.
ולגבי למה וויקיפדיה עובדת – דווקא כתבתי על זה פעם עבודה, שמסבירה מתוך הלוגיקה של מנסור אולסן (The Logic of Collective Action) מדוע דווקא פעולות כמו וויקיפדיה אפשר, אבל, נגיד, תשלום מיסים וולונטרי לא. אם אתה רוצה אני יכול להפוך אותה ל-PDF ולהעלות לאתר שלי. אני צריך לעשות את זה עם העבודות של הדוקטורט מתישהו.