חג של חולי נפש

יוסי גורביץ מצטט את יצחק לאור שאמר שימי העצמאות של ישראל הם חגיגה לנוסטלגיה. גם עמית מ”ירושלים אחרת” מציין את הנטייה של חוגגי יום העצמאות לפנות לנוסטלגיה. צריך להיות משהו מוזר במדינה שכבר כמה עשורים אינה מייצרת עבר חדש: אנחנו תקועים עם העבר שהיה לנו בשנות ה-70, ולא כל כך מוכנים להתייחס למה שבא אחר-כך. לא שאנחנו לא מתורגלים: בתור מדינה שההיסטוריוגרפיה שלה מצליחה לספר את הסיפור של עם ישראל כ”בהתחלה הייתה תקופת התנ”ך, אחר-כך גירשו את היהודים מארץ ישראל, אחר-כך הייתה השואה, ואז חזרנו לארץ”, אנחנו די מתורגלים בקפיצות טמפורליות.

מה שעצוב זה שישראל מתקשה גם לייצר לעצמה עתיד חדש: ישראל עדיין שואלת את עצמה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ולעיתים קרובות מדי התשובה דומה מאוד לתשובות שתמיד נתנו: משהו בין עם ככל העמים לבין נקמה בנאצים. כרגיל, אני מסכים עם מה שנדב כתב, שהפסימיות וחוסר הנכונות שלנו להסתכל לעבר העתיד מונעים מאיתנו את היכולת לעצב לעצמנו עתיד טוב יותר, שנמצא בהישג יד.

אחד מאותם ספרים בספריית האוניברסיטה שאני רוצה לקרוא ואף פעם לא יהיה לי זמן עוסק במושג הנוסטלגיה. Nostalgia in Transition, 1780-1917 דן בשינוי שחל בתפיסה ובשימוש שלנו במושג הזה. מה שהתחיל במאה ה-18 כתאור של מחלת נפש – הפרעת זכרון ממאירה שהביאה חיילים שוויצרים וסקוטים למצב של חוסר תפקוד – הפך בראשית המאה ה-20 לתאור של מצב רגעי, סוג של בידור מנטלי שפיר. לעיתים נדמה שבישראל, דווקא התאור המקורי הוא הנכון. אם ישראל לא תפרד סוף סוף מהנוסטלגיה שלה לכל מה שקדם למלחמת יום כיפור, אם אנחנו כאזרחים לא נתעמת עם העבר הקרוב יותר שלנו, ולא נפנה סוף סוף לדון ברצינות בעתיד שלנו – לא יהיה לנו עתיד לדון בו. כמו אותם חיילים שוויצרים, אכולי געגועים לבית מדומיין שמעולם לא היה כפי שזכרו אותו, גם אנחנו לא נהיה מסוגלים להתמודד עם המלחמות והאתגרים שהמציאות תזמן לנו בהווה ובעתיד.