אזרחות, מדינה, לאום

קבוצה של תלמידים “דתיים וחילוניים” (קרי: דתיים, בעיקר, אחרת לא היו מציינים) בהנהגתו של תלמיד ישיבה תיכונית, שיגרו מכתבים למנהלי בתי ספר ברחבי הארץ בדרישה להסיר את תמונת ראש הממשלה התלויה בביה”ס משום ש”אמות המידה המוסרית שראש הממשלה מייצג אינן מושא לחיקוי. ‘האחריות’ שראש הממשלה גילה אחרי מלחמת לבנון השנייה אינה האחריות שראוי לחנך לה”. מנהיג העוללים, אחד רועי גיפמן, תלמיד י”א, אמר כך לכתבת טמקא: “ראש ממשלה זה דבר מכובד, כמו מלך, זה מעמד הכי גדול היום בעם ישראל.” כך ממש: ראש הממשלה בישראל הוא כמו מלך. מדובר פה, להזכירכם, בתלמיד י”א – בחור שאו שלומד עכשיו אזרחות, או שכבר עשה את הבגרות שלו באזרחות בשנה שעברה. והוא מצליח להנפיק את המשפט המטומטם הזה. אז מה הפלא שאני כל הזמן מטרטר על הצורך בשדרוג משמעותי של לימודי האזרחות בישראל?

אגב, שימו לב גם שראש הממשלה הוא במעמד “הכי גדול היום בעם ישראל” – לא במדינה ישראל. מה שמוביל אותנו היישר ל–

יוסי גורביץ פרסם היום (אתמול, עבורכם) טור העוסק בהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, לפיה ירושלים לא תהיה רק בירת ישראל אלא גם “בירת העם היהודי“. גורביץ מסיק מכך לא מעט דברים שאני מסכים איתם לגבי “התפוגגותה של הישראליות”, אבל מה שאני רציתי לדבר עליו הוא הקשר בין מה שיוסי כתב לבין מה שמתבשל אצלי בראש כאופציה לתזה לדוקטורט שלי.

(התראה: אין לי מושג. בהחלט יתכן שאני מדבר שטויות. אחרי שאסיים ללמוד למבחן הגדול שלי באוגוסט, אני מתכנן להתחיל לקרוא הרבה יותר בנושא הזה, ויכול להיות שבסוף התהליך אני אזנח את הכיוון הזה. לא לקחת אותי יותר מדי ברצינות, בבקשה, וביקורת שתחסוך ממני הרבה עבודה מיותרת תתקבל בברכה).

לאחרונה התחלתי לעבוד עם אחד המרצים שלי, שעוסק בנושאי אזרחות והגירה. אחת השאלות שעלו לי (וטרם הספקתי לדון איתו עליה) היא נושא מקור האזרחות. בטקסט שהוא עובד עליו כרגע, הוא מזהה כמקור האזרחות את מדינת הלאום. מדינה אני מבין – אבל למה לאום? מדינת הלאום הפכה, במאתיים השנים האחרונות, לסטנדרט: או שלאומים מקימים לעצמם מדינה, או, לחלופין, שמדינה דואגת לייסד לאום מתוך תושביה. זה נכון במדינות מערביות (חישבו על ה”עם” האמריקאי שמורכב כולו ממהגרים), וגם במדינות מתפתחות (לאומים אפריקאיים שמבוססים על הגבולות המקריים של אימפריות קולוניאליסטיות). הסיבה שנוח למדינות להיות מדינות לאום (ותסלחו לי על הפונקציונליזם, אני לא טוען שהפונקציה היא הסיבה לקיום הלאום) היא שהיות המדינה “שייכת” ללאום מקנה למדינה לגיטימציה. לפני היות הלאום, הלגיטימציה לשלטון השליט (אם נתעלם מה”לגיטימציה” של החסד האלוהי) הייתה הנאמנות האישית של הנשלט (לפחות הנשלטים בעלי העוצמה, החשובים) לשליט. המדינה, כמו שאמר לואי ה-14, הייתה השליט. לא רק שהמנגנון המדינתי היה הרבה פחות מפותח ממה שהוא היום, הוא גם היה הרבה פחות אוטונומי. לא היה רכוש הציבור, היה רכוש הכתר. בפוסט קודם (ומרתק, אגב) סיפר גורביץ על ז’אן ד’ארק ש”הלכה לצרפת” – כלומר, אל מלך צרפת. המלך, כמו בלוויתן של הובס, הוא התגלמות המדינה (אפרופו אותו תיכוניסט ממקודם).

אך ככל שהמדינה הייתה צריכה את נאמנותם של יותר מתושביה, ככל שהמנגנונים לתחזוק המדינה נהיה מורכבים ויקרים יותר, כך נוצר צורך למקור מוצלח יותר לנאמנות. הלאום הוא מקור שכזה. מדינת הלאום שואבת את הלגיטימיות שלה, ואת הנאמנות של תושביה, רק בעקיפין: קודם הם נאמנים ל”לאום” (המיוצר, או מדומיין) שלהן, ובעקבות זאת ובגלל זאת – הם נאמנים גם למדינה ששייכת לאותו לאום. כך קרה שבכל העולם, אזרחות שווה להשתייכות ללאום. למעשה, זו אותה מדינה. בדרכון מערבי לא כתוב “אזרחות” כמו בישראל, כתוב “nationality” (או המילה המקבילה בשפה המקומית). הליך ההתאזרחות במדינה מערבית אינו סתם תהליך פוליטי כמו שהמונח העברי מרמז – זהו תהליך פסיכולוגי, כמעט ביולוגי: naturalization – הפיכה לטבעי (למקום). כשתושב בריטי ממוצא לובי שלא טרח להתאזרח (למרות שכל משפחתו התאזרחה) נתפס על-ידי האמריקאים בעירק ונזרק לאחד מבתי הכלא הידועים לשמצה שלהם, הממשל הבריטי הודיע כי למרבית הצער, הוא לא יכול לסייע לאדם, בלי קשר לפרק הזמן שהוא חי באנגליה, אלא אם הוא בן הלאום הבריטי (“we cannot make representations of behalf of people, however long they’ve been in the UK, who are not our nationals”) – ומלשון לאו אנו לומדים שאם רק היה טורח לעבור את התהליך של התאזרחות בבריטניה, הוא היה הופך לא רק לאזרח, אלא לבן הלאום הבריטי.

השוו את זה לסעיף ה”לאום” שהופיע עד לא מזמן בתעודות הזהות שלנו (ועדיין קיים ברישום של כל אחד במשרד הפנים); לסירובה המתמשך של מדינת ישראל להכיר בקיומו של לאום ישראלי, חרף בקשות וחרף הרשימה הארוכה עד מאוד של לאומים “מותרים” שמתחזק משרד הפנים. בישראל אזרחות היא אזרחות, שאפשר לקבל בתנאים מסויימים, אבל לאום זה משהו אחר לגמרי, ואותו אפשר להשיג באמצעים שחופפים רק באופן חלקי את האמצעים לקבלת אזרחות.

אך מזה מספר עשורים החלו תהליכים שמסבכים את התמונה עד מאוד. יותר ויותר המדינות מגלות שהלאומיות שלהן היא מקור לבעיות, לא ללגיטימציה. כאשר הגירה בין מדינות נהפכת לנפוצה יותר ויותר, כאשר אזרחים רבים במדינות רבות מחזיקים בשני דרכונים, מה המשמעות של לאומיות כפולה? האם באמת אפשר לדבר על זהות לאומית שנקנית באמצעות תהליך ההתאזרחות כאשר כל-כך קל לאנשים כה רבים להחזיק בשתי אזרחויות? ומן העבר השני, מדינות רבות נקרעות על-ידי אוכלוסיה דו- או רב-לאומית. הלאום הבלגי קרס כמושג זה מכבר. הלאומיות הקנדית הייתה מוטלת בספק למין היווסדה. אבל גם במקרים פחות קיצוניים מגלות מדינות שלאזרחים שלהן יש זהויות קוואזי-לאומיות שאינן תואמות את הזהות הלאומית של המדינה. אם פעם כשהיו מדברים על ה”רמה הלאומית” (national level) היה ברור שמדובר ברמת כלל האזרחים, היום המשמעות הזו פחות חדה.

שתי הבעיות הללו הן בעיות שישראל מתמודדת איתה מאז ומתמיד: הלאום לו שייכת מדינת ישראל, עקרונית, הוא הלאום היהודי שמפוזר בכל העולם וברובו כלל אינו מחזיק באזרחות ישראלית; מאידך, ישראל למין היווסדה הכילה בתוכה מיעוט גדול מאוד שלא רוצה להפוך לחלק מהלאום היהודי ובין כה וכה הלאום היהודי אינו מעוניין בכך. לא מפליא, אם כן, שהפתרונות שישראל יישמה ומיישמת הם גם הפתרונות שמיושמים על-ידי מדינות מערביות. ההבדל, כמו תמיד, הוא במטרה. כמו שכותב גורביץ, הצעת החוק להכריז על ירושלים כ”בירת העם היהודי” תאמר לחמישית מאזרחי המדינה שהם אזרחים פחות חשובים מאנשים שכלל אינם חיים בארץ, מעולם לא חיו בה ובמקרה הטוב יבואו אליה רק כדי להיקבר. אבל בניגוד למה שכתב, אין זו “מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום” – להיפך: זו המשך המדיניות של הפרדת המדינה מהלאום כדי לשמר את עליונות הלאום היהודי על הטריטוריה של מדינת ישראל. אותה מדיניות שמפקירה את הזכות להחליט מי רשאי להתאזרח פה בידי רבנים, אותה מדיניות שאפשרה אפלייה בוטה כנגד אזרחי ישראל הערבים בזכות לרכוש בית על אדמות מדינה, שמקנה זכויות ניכרות ל”יוצאי צבא” (שאיכשהו כולל גם חרדים) כדי להגביל את מדינת הרווחה ליהודים בלבד. ישראל היא מדינת לאום פר אקסלנס, רק לא במשמעות שמיוחסת למושג הזה בעולם המערבי.

אבל, כאמור, גם במערב המשמעות הזו מתחילה להשתנות. גם במערב מתחילות מדינות להשיל את הזהות הלאומית שלהן ולהשאיר אותה למרחב הציבורי כמו שבעבר הושלה הזהות הדתית והפכה לעניינו של הפרט ולא לעניינה של המדינה. תחת זו, המדינה נאלצת לגשר על הפער שפעם גישרה עליו הלאומיות. היא נאלצת להתקרב לאזרחים וליצור איתם קשרים ישירים של זהות ונאמנות. אלא שכעת אין זו עוד זהות לאומית, אלא זהות ערכית, ואין זו נאמנות שמתבססת על שייכות כמו-מיסטית, אלא על השירותים שהמדינה מספקת לאזרח.

כן, המדינה הופכת, במובנים רבים, לספק הסלולרי שלכם.

רק שלמדינה יש יתרון אחד מהותי על פני ספק הסלולרי שלכם: יש לה מונופול אזורי. כדי להחליף אותה תצטרכו לא רק להשקיע משאבים רבים, כאב לב וקושי, אלא גם תדרשו קודם לכן לשכנע ספק אחר שאתם לקוח כדאי ורווחי. שוק המדינות הוא שוק עם ביקוש גבוה והיצע נמוך, ולכן הספקים יכולים להיות בררנים לגבי הלקוחות שלהם. אין לכם השכלה? לא עמדתם במבחני השפה? לא הוכחתם בקיאות בתרבות המקומית ונכונות להשתלב בה? על כל אחד מאלו מדינות רבות יסרבו לבקשת ההגירה שלכם. מדינות אחרות לא ישקלו אותה מלכתחילה כי הן פשוט לא מקבלות מהגרים.

לא מדובר בתהליך פשוט: בכל מדינה יש גוף משמעותי של אזרחים בעלי נאמנות לאומית שאינם מוכנים לאפשר למדינה שלהם לחדול מלהשתייך להם, והם מתנגדים לתהליך הזה ומנסים להאט ואף לעצור אותו. לא ברור גם כמה זמן תהליך כזה יכול להחזיק מעמד: האם המערכת הבינלאומית (הוף – הנה המילה הזו נדחפת שוב! — בינמדינתית?) יכולה להמשיך להתקיים כשהדבר היחיד שמבדיל בין מדינה אחת לאחרת היא חבילת השירותים שהיא מציעה?

המודל הפוסט-לאומי הזה, שאני מנסה לגבש כרגע, שמכיל את ישראל כדוגמא “אפלה” שלו ומדינות כמו קנדה כדוגמא “חיובית”, הוא מורכב, ואני לא בטוח שהוא מחזיק מים. אם הוא יסתבר כשימושי, הוא יכול לסייע בהבנת תהליכים שקורים הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הגלובלית בכל הנוגע לאזרחות, זהות לאומית והגירה. אבל זה חתיכת אם.

—

אין לי הרבה מה להגיד על הרשומה האחרונה של נדב (הנשגב בשמשות, עם האדם וגו’), על הספר “אריה בלילות” של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, אבל לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה בגוגל רידר, אז הנה קישור. לכו לקרוא.