אני מכריז בזאאאאת על פתיחת קטגוריה חדשה בבלוג, רעיונות לתזה, בה אני אזרוק עליכם ללא רחמים רעיונות חצי אפויים ונטולי ביסוס מחקרי לנושאים שאולי יום אחד אני אהפוך לתזה, או אולי סתם למחקר. מטרת הקטגוריה היא, כמובן, לא כדי שאתם תדעו על הרעיונות שלי, אלא כדי שהם יהיו מרוכזים במקום אחד שאני אזכור לבדוק כשיגיע הזמן לבחון את הנושא לעומקו.
הרשומות בקטגוריה גם תזכינה לכל מיני כותרות מרובות ז’רגון כמו הכותרת הנוכחית (שבאמת נשמעת יותר נורמלי באנגלית: Habit Formation as a Bridge between Microfoundations and Macro Structures), ותכלולנה טקסט שלא מעניין אף אחד. לדוגמא:
שני הזרמים הגדולים שמגדירים את קצוות המחקר במדע המדינה הם זרם הבחירה הרציונלית והזרם המבני. הראשון מושפע מהכלכלה, ובוחן לעומקן את בחירותיהם של אנשים בודדים, מתוך הנחה מתודולוגית שרק הפרט הוא בעל אינטרסים ורק הוא יכול באמת לקבל החלטות: כל “החלטה” או “אינטרס” של גופים גדולים יותר כגון חברות או מפלגות הן בהכרח אגרגציה של האינטרסים וההחלטות של הפרטים שבהן (עם או בלי שקלול לפי עוצמה). הזרם השני מושפע מהסוציולוגיה (דורקהיים וחבר’ה כאלה ((נדב, אל תהרוג אותי))) – אם הזרם הכלכלי מספר לנו איך אנשים בוחרים את הבחירות שלהם, הזרם המבני מספר לנו למה הם לא יכולים לבחור בכלל, כי הם “לכודים” בתוך מבנים חברתיים שמכתיבים להם התנהגות.
בין שני הקצוות הללו מסתובבים רוב החוקרים במדע המדינה ולוקחים קצת מפה וקצת משם, מרכיבים מבני-ביניים (כמו ה”מוסדות” שהם סוג של מבנה, אבל כזה שמושפע מהחלטות של בני אדם), ומנסים להסביר בבת אחת גם למה דברים הם יציבים וגם למה הם משתנים. לרוב, מי שמנסה להסביר יציבות גומר עם תאוריה שלא מצליחה באמת להסביר שינוי, ולהפך.
הרעיון שלי (שאני מניח שהוא לא לגמרי מקורי, אם כי טרם נתקלתי בניסוח שלו בצורה הזו – אבל זו לא הוכחה לכלום כי גם טרם חיפשתי) מתבסס במידה מסויימת על המחקר שכתבתי בתואר השני על המודל הדו-שלבי של החלפת מפלגה בבחירות. מה שטענתי שם הוא שאנשים מפתחים הרגלים, והנטייה שלהם היא לא לשנות אותם אלא אם עולה סיבה טובה לעשות כן. בהקשר של החלפת מפלגות, המשמעות היא שאנשים לא משווים כל הזמן את כל המפלגות הזמינות. כל עוד אין להם סיבה טובה שלא להמשיך לבחור במפלגה שלהם, הם פשוט יניחו שההחלטות הקודמות שלהם עדיין מוצדקות, וינהגו בצורה הרגלית. אבל כאשר יש איזשהו הלם במערכת – גילוי מטריד לגבי המפלגה שלהם, או שינוי מהותי במערכת המפלגתית כמו לפני הבחירות האחרונות – הם יתעוררו ויתחילו לבחון מחדש בצורה “רציונלית” את כל האפשרויות. אבל אחרי שהם בוחרים מחדש במפלגה, מיד מתגבשת הבחירה שלהם ל”הרגל” חדש – חלש יותר, בהתחלה, אבל חזק יותר ככל שעובר הזמן. הרגלים, כמובן, מחזקים את עצמם בהנתן שאין הפרעות חיצוניות ((שחר כתב לי, בתכתובת אישית, על פיתוח מעניין שלו לרעיון שהעליתי בהקשר הזה בבלוג השני שלי, אבל אני לא יודע מה עלה בגורלו של הרעיון הזה)).
עד פה באמת שאין חידוש, ואפילו תאוריות של בחירה רציונלית (למשל פיורינה, בתחום התנהגות הבוחרים) יכולות לקבל תיאורים כאלו. מה שאני טוען הוא שההרגל משפיע מעבר לבחירה הספציפית הזו – ברגע שביצענו בחירה אחת שנובעת משיקולים א’ ו-ב’, אנחנו בעצם מקבלים יחד איתה מערכת של “ערכים” שכוללת את א’ ו-ב’, אבל גם ג’ ו-ד’. בחירה במפלגה, למשל, עשויה להיות משיקולים של עמדות בטחוניות, אבל אנחנו בוחרים יחד איתן גם עמדות כלכליות ודת-מדינתיות. וכאן מתעוררת הבעיה: כמי שבחר במפלגה עם עמדות א’-ד’, אבל רק בגלל עמדות א’ ו-ב’, מה היחס שלי כלפי ג’ ו-ד’? האם אני פשוט מתעלם מהן? המחקר מראה שאנשים שאין להם עמדות חזקות לגבי נושאים מסויימים נוטים לחפש סימנים (cues) אצל המפלגות שלהם (או מקורות זהות אחרים) בנושאים הללו. למשל, אם אין לי מושג אם אני אמור לתמוך במס הכנסה שלילי או לא, אני אסתכל אל המפלגה שלי, שאני סומך עליה באופן עקרוני, ואראה מה הם אומרים. אם הם תומכים – אני אתמוך גם, ולהפך.
המשמעות היא שהבחירה שלי ב-א’ ו-ב’ תגרום לי, ברבות הימים, לאמץ את עמדות המפלגה גם לגבי ג’ ו-ד’. אחד ההסברים האפשריים לזה הוא שאנשים רוצים להיות עקביים, ולכן הם עושים רציונליזציה של המעשים שלהם: אני בחרתי במפלגה X, מפלגה X תומכת ב-ג’ ו-ד’, ולכן אני תומך ב-ג’ ו-ד’.
העניין הוא שההסבר הזה יכול להתרחב גם מעבר לבחירת מפלגות. אנשים מבצעים בחירה ראשונית על בסיס האינטרס הרציונלי שלהם, אבל הבחירה הזו לעיתים קרובות כוללת מערכת של ערכים שחורגת מהאינטרס שהביא לבחירה הזו. מכיוון שאנשים מפתחים הרגלים ושואפים להיות עקביים, הם יאמצו את מערכת הערכים השלמה גם אם היא אינה נובעת מתוך האינטרסים שלהם (למרות שהם עשויים להתנגד לתהליך אם בבירור המערכת נוגדת את האינטרסים שלהם). תחום המחקר שלתוכו הרעיון הזה משתלב הכי טוב הוא המחקר הרעיוני (ideational). תחום זה מנסה לבחון כיצד רעיונות משפיעים על תהליכים פוליטיים. דוגמא קלאסית היא הקיינסיאניזם – אותה תורה כלכלית שהתפשטה בעולם המערבי בשנות ה-30 ונפלה ברעש גדול אחרי משבר הנפט בשנות ה-70 – האם מדובר, בדומה לאמירתו המפורסמת של קיינס עצמו, על פוליטיקאים שהושפעו מרעיון של כלכלן, או שמא הרעיון של הכלכלן הוא מקרי ושולי, ושימש בסך הכל כתירוץ למערכת של מדיניות שהייתה עוברת בכל מקרה משום שהיא שירתה את האינטרסים של קבוצות בעלות עוצמה באותה תקופה?
המחקר הרעיוני מתאים במיוחד לרעיון שלי, משום שרעיונות הם מקרה קלאסי של דבר שאנחנו יכולים לקבל משום שחלק ממנו מתאים לאינטרסים שלנו, אבל מרגע שקיבלנו אותם, הם משפיעים עלינו בצורה כזו שעצם תפיסת האינטרס שלנו משתנה. הרעיונות, במובן מסויים, הם לבני אדם מה שה”מוסדות” הם לחברה: חוקרים מוסדתניים (institutionalists) יאמרו שהסיבה שמוסדות חורגים מהאינטרסים של האנשים שיצרו אותם היא שמוסד הוא יצור קשיח, שקשה לשנות או להזיז מרגע שהוא נוצר. כלומר, המוסדות הם שריד של ההחלטות שבעלי העוצמה קיבלו בעבר, על בסיס האינטרסים שלהם דאז. אבל ההחלטות הללו עדיין “מתקבלות מחדש” כל הזמן, מעצם קיומו של המוסד, גם הרבה אחרי שאותן קבוצות איבדו את כוחן או שהאינטרסים שלהן השתנו. כך גם הרעיונות: אדם מקבל על עצמו רעיון מסויים בנקודה מסויימת בחייו משום שהרעיון הזה נראה לו מתאים לאינטרס שלו באותו הרגע ((והשוו כאן את מסך הבערות של רולס, שמבקש לנטרל את האינטרסים של הפרטים בדיוק כדי שיוכלו לבחור ברעיונות בלי המגבלה הזו)), אבל בכך הוא בעצם מתחייב לרעיון הזה, ויהיה קשה מאוד להשתחרר ממנו בלי איזשהו הלם חיצוני. יתר על כן, מרגע שקיבלתי על עצמי רעיון מסויים, הוא יכלול בתוכו את כל אותם הערכים האחרים שכלל לא תכננתי לקבל, אבל באים איתו בחבילה אחת. אם אני לא אתנער מהרעיון מהר, עצם ההרגל שבקבלת הערך עלול לגרום לי להסכים לקבל גם את אותם הערכים החדשים, ובכך לשנות את עצם תפיסת האינטרס האישי שלי.
מה שחשוב כאן הוא שברגע שמתגבש הרגל, כלומר, ברגע שקבוצה של אנשים שהיה להם אינטרס משותף בנקודה מסויימת בזמן (נגיד, מעמד הפועלים) מקבלת על עצמה (כל פרט בפני עצמו) רעיון מסויים (נגיד, סוציאליזם), אפשר להתחיל דבר על הקבוצה כקבוצה, ואין צורך יותר לדבר על הפרטים והאינטרסים האישיים שלהם. האינטרס שלהם (במשמעות הבחירה-רציונלית של המושג) מספיק להיות גורם מכריע, ומה שמשפיע מעכשיו ועד להלם החיצוני, הוא הגורם המבני (מעמד). פתאום אני לא צריך להסביר כבר למה כל פרט ופרט פועל בצורה מסויימת: הסיבה נעוצה ברעיון המשותף שהם חולקים, שכופה על כולם מערכת ערכים משותפת גם אם הסיבות של כל אחד לקבל את הרעיון המקורי היו נעוצות בערכים שונים מתוך המערכת הזו. כך אפשר לגשר בין המיקרו-יסודות הכלכליים לבין מבני מאקרו חברתיים (או כל דבר באמצע).
עכשיו נשאר רק הקטע הקטן והמעצבן הזה של לסקור את הספרות הקיימת, לבנות מערך מחקר ולנסות להוכיח את התזה. שטויות.
—
רעיונות קודמים: אזרחות, מדינה, לאום
36 תגובות על “הרגלים כגשר בין מיקרו-יסודות למבני מאקרו (באנגלית זה נשמע יותר טוב)”
אני רק שאלה מהסוג השיטחי: האם המחקר מוכיח שאנשים הם באמת מטומטמים עד כדי כך?
כאילו, ההגיון שלי אומר לי שאם אני תומכת בא’ וב’, אבל לאו דווקא תומכת בג’ וד’, האם זה לא מה שיגרום לי להצביע בעתיד עבור מפלגה שתואמת בצורה טובה יותר את האמונות שלי?
(אני מניחה שזה עובד יותר טוב בחברה רב-מפלגתית כמו ישראל ופחות טוב נניח בארה”ב)
מעולה. אני אוהב כשאתה איש מקצוע. רק שאלה אחת: מי זה מרקו?
אוי, איך פספסתי את זה. מאחורי מסך הבערות זה לא שאין אינטרס, זה שהאנשים לא יודעים לאיזה מקום הם שייכים – אבל הם כן יודעים מה הסיכויים שלהם להשתייך לכל מקום כזה, והבחירה לפי עקרון המקסימין מבטאת חשיבה רציונאלית ואינטרסנטית.
שרון – ההנחה היא שכבר עשית את הבחירה הזו – החלטת שמה שחשוב לך זה כלכלה ובטחון, ובחרת במפלגה שמייצגת את עמדותיך בתחומים האלה, בלי לשים דגש על עמדותיך בנושא זכויות אדם ויחסי דתיים-חילונים (נניח) – מתוך ידיעה שאלה התחומים שפחות חשובים לך.
עכשיו את שומעת את נציגי המפלגה שלך נואמים. הם אומרים דברים נורא חכמים, לדעתך, על היחס לאיראן ועל מבנה התקציב הרצוי (כי אחרת לא היית בוחרת בהם), ואז הם אומרים עוד דברים על הזכות לפרטיות ונישואין אזרחיים. אין לך דעה מוצקה בנושאים האלה, שמבחינתך הם חשובים פחות, אבל את שומעת אשה סמכותית שאת מאמינה בה ומזדהה עם עמדותיה מדברת עליהם. כתוצאה מכך, את מאמצת את עמדותיה.
עדיין נשמע לך מטומטם?
אם מראש לא הסכמת עם עמדותיה בתחומים האלה, נוצר כאן מצב של דיסוננס קוגניטיבי. את מניפה שלטים לטובתה, משכנעת את החברים שלך שהיא-היא האדם הנכון להנהיג את המדינה – אבל מצד שני, את חושבת שהיא טועה. כשיש אי-התאמה כזו בין מעשים למחשבות, המחשבות נוטות להתאים את עצמן למעשים – את תשכנעי את עצמך בעמדתה.
אה, והודעה לקהל קוראי הבלוג:
אם אתם חווים בזמן הקרוב בעיות בגישה לבלוג, ההנהלה מתנצלת. אתם מוזמנים לעבור לקרוא בלוגרים שמדברים יפה יותר על סוציולוגים.
שרון, זה לא שאנשים מטומטמים, להפך. הם חכמים, ולכן הם יודעים שאין להם זמן לבחון את כל הנושאים לעומקם. יש הרבה מאוד נושאים שאנשים פשוט לא מחזיקים בדעה לגביהם, כי הם לא רלוונטיים עבורם. אבל אם שואלים אותם שאלה לגבי עמדתם בנושא כלשהו שנתפס כחשוב (אבל שהם לא חשבו עליו מספיק), בדרך כלל הם יחפשו “סימנים” מכל מיני מקורות. זה יכול להיות אנשים חכמים בסביבתם, אבל לעיתים קרובות זה יהיה עמדת המפלגה שלהם, מתוך הנחה שהם בוטחים במפלגה שלהם (וגם נסיון לרציונליזציה של הבחירה שלהם). את לא תחליפי מפלגה בגלל שלמפלגה שלך יש עמדות נחרצות בנושאים שאין לך עמדה בהם.
נמרוד: א. עושה לך את זה שאני איש מקצוע? :)
ב. מרקו?
ג. כמובן. רולס, עד כמה שאני מבין, הוא רציונליסט. אבל מסך הבערות מנסה להלחם בנטייה של אנשים לבחור לפי האינטרס האישי שלהם על ידי זה שהוא מבטל את האינטרס האישי ויוצר אינטרס משותף וזהה לכולם שאינו תלוי בזמן.
כהדיוט במדע המדינה (לא ממש מדע, נכון?), אני מאוד מתרשם מהרעיון. היחס בין האדם למפלגתו דומה פה ליחס בין אדם לחברו: יש לי חבר שאני נהנה מחברתו כי א ב ג, אבל תכונות ד ה ו שלו מעצבנות אותי. האם האיזשהו שלב הוא אפסיק להיות חבר שלו, או שאפסיק להתעצבן? ואם זה לא חבר אלא בן/בת זוג… ובכל אופן, מאוד מענין.
בענין אינטרסים, שאלת תם: האם אנשים תמיד מצביעים לפי האינטרס שלהם? כלומר, עשירים לפעמים מצביעים לשמאל, לא?
גם אני, בתור הדיוט, התרשמתי.
מודי, זה יפה שכשאתה נותן מחמאה אתה דואג להפוך אותה לעלבון בדרך. מדע המדינה הוא כן מדע (לפחות, בתלות בהגדרה שלך של מדע). הוא אמצעי ללמידת עובדות לגבי העולם. לא, הוא לא נותן לך תחזיות מדוייקות כמו הפיזיקה. אבל מצד שני, גם ביולוגיה לא.
השאלה אם אנשים תמיד מצביעים לפי האינטרס שלהם היא בדיוק מה שאני מנסה להתמודד איתו. יש שתי תשובות אפשרויות לשאלה שלך לגבי עשירים: א. השמאל לא באמת מסייע לעניים, אלא רק “משקיט” אותם, ובעצם המדינה (הקפיטליסטית, כמובן) משרתת תמיד את האינטרסים של בעלי ההון. לכן ההבדל בין עשירים שמצביעים לימין לעשירים שמצביעים לשמאל הוא בסך הכל בשאלה איזו דרך הם מאמינים תהיה יותר יעילה לשרת את האינטרס המשותף שלהם: התנגדות לדרך השמאל, או “קו-אופטציה” של רעיונות השמאל.
ב. הרעיון שלי: העשירים התחילו להצביע לשמאל בגלל חלק מסויים מהערכים של השמאל שתאמו את האינטרסים שלהם (בישראל זה קל במיוחד, מכיוון ששמאל וימין זה בעיקר ענייני בטחון, ולא ענייני כלכלה), ואגב כך אימצו גם ערכים אחרים ששינו את תפיסת האינטרסים שלהם, כך שהם המשיכו להצביע לשמאל גם כאשר זה הביא לפגיעה במה שקודם לכן הם היו עשויים לתפוס כאינטרס שלהם (שימור ההון).
אתה בטוח לגבי העניין הזה שאנשים נוטים לשמור אמונים למפלגה שלהם? לתחושתי (ובאופן מעומעם יותר, גם לזכרוני מאי אילו מאמרים בפוליטיקה השוואתית) הנטיה הזו הולכת ופוחתת. זאת ועוד, אני מניח שהיא הולכת ופוחתת יותר עבור צעירים ופחות עבור מבוגרים- או במילים אחרות, יכול להיות שנאמנות למפלגות עדיין משחקת תפקיד, אבל ככל שהזמן יעבור והציבור יתחלף (מילולית), ההשפעה של הנאמנות תהיה פחותה בהרבה.
רגע, אבל השמאל _כן_ עוזר לעשירים. השמאל מנסה ליצור שוויון בחברה, מה שיוביל לחברה יציבה יותר, משכילה יותר, מצליחה יותר, ואלימה פחות. במילים אחרות, אם אני משלם מיסים היום, אז בעוד עשרים שנה, ילדים שההורים שלהם עשירים יקבלו תארים בהנדסה, יתרמו לתל”ג, ולא ירצחו אותי בשביל כסף.
לדעתי זו סיבה מצויינת עבור עשירים להשתייך לשמאל. אצל אנשים הגונים, לא כל דבר נמדד בכסף, והם ישמחו לשלם מיסים אם כל האחרים ישלמו מיסים, וזה ישפר את המדינה שלהם. האלטרנטיבה האחרת להשגת בטחון היא לחיות ב-gated communities, מה שרובנו נסכים שהוא דבר מזעזע, אפילו אם אתה עשיר.
לעיון נוסף: הספר מכונת הזמן של ה. ג. וולס, שמסכם באופן פשוט ויפה, לטעמי, את המצב הסופי של חברה אולטרה-קפיטליסטית.
איתמר – כרגיל, קשה לתת ניבויים (בעיקר לגבי העתיד), אבל כרגע לא לגמרי ברור מה קורה עם הנאמנות המפלגתית. מצד שני, מחוץ לארה”ב ואנגליה כבר הרבה זמן שקשה להבין מה בדיוק קורה עם זה. יש תהליכים ברורים של “אי-הערכות” (dealignment), כלומר שאנשים מפסיקים להזדהות עם מפלגה מסויימת. מצד שני, לפחות נכון לעכשיו, עד כמה שאני יודע, אין גידול בתנודתיות של מצביעים (כלומר, במספר המצביעים שמחליפים מפלגה במערכת בחירות נתונה). בישראל אנחנו נתונים מאז 1996 במצב של תנודתיות חריפה (בגלל הבחירה הישירה), ששכח מעט ב-2003 (בגלל ביטולה) אבל חזר עם הקמת קדימה ב-2006 והביא לתנודתיות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של המדינה בבחירות הללו (אני מפרט על זה יותר בתזה שלי, שמקושרת למעלה בפוסט). מצד שני, אי אפשר ממש לדעת מה יקרה בבחירות הקרובות. אם קדימה תתבסס כמפלגה קבועה, או לחלופין תעלם לחלוטין ונחזור למצב של שתי מפלגות שמובילות שני גושים, המשמעות היא כנראה התייצבות בתנודתיות הבוחרים.
אבל, כאמור, בשאר העולם, הגם שאנשים מאבדים את ה*הזדהות* המפלגתית, אין ירידה חדה ב*נאמנות* האלקטורלית. כלומר, פחות אנשים אומרים על עצמם “אני לייבוריסט” או “אני שמרן”, אבל הם ממשיכים להצביע לאותה מפלגה בפחות או יותר אותה תדירות.
אלעד – זה תלוי איך אתה מגדיר שמאל. השמאל שאתה מדבר עליו הוא לא ממש שמאל בהגדרה של הסוציאליסטים. מדובר על מדינת רווחה בדומה למה שיצר כבר ביסמארק בגרמניה של סוף המאה ה-19, שהמטרה שלה היא לשמור את מעמד הפועלים מרוצה, שמח ולא אלים, עם תקוות למוביליות חברתית. הסוציאליסטים רוצים הרבה יותר מזה: הם רוצים לשנות את מבנה חלוקת ההון בחברה.
עשירים (או יותר נכון, מעמד בינוני גבוה) שתומכים בשמאל כדי לקדם את מה שאתה מציע הם בדיוק אנשים שעושים קואופטציה לשמאל כדי לקדם את האינטרסים שלהם (לעומת מה שהסוציאליסטים תופסים כאינטרסים של המעמד הנמוך).
אבל יש כיום בשיח הישראלי בלבול מוחלט בין סוציאליזם לסוציאל-דמוקרטיה (ראה הדיון שמתנהל כרגע בעבודה שחורה בנוגע להצעתו של דני גוטווין להקמת מטה ס”ד – אנשים מערבבים שם בין שני המושגים בקצב מסחרר) – וכשאנחנו זורקים את שניהם לתוך ההגדרה הכללית של “שמאל”, המצב רק נעשה מסובך עוד יותר.
מכונת הזמן הוא ספר חביב, פורץ דרך לזמנו, אבל מדובר פה, בסופו של דבר, בשעטנז תמוה למדי בין דארוויניזם לבין מרקסיזם, ומוזר עוד יותר בגלל התפיסה המפתיעה שלו את הקפיטליסטים כסוג של אריסטוקרטיה פיאודלית – וזאת בזמן שהקפיטליסטים לא יכולים, כמו האריסטוקרטים, לחיות על בסיס “כסף ישן” ואדמות. קפיטליסט שיפסיק להשקיע את הכסף יחיה חיים טובים מאוד, אבל הכסף יגמר בשלב כלשהו, או שמישהו יתחמן אותו ממנו. אז אמנם לילדים של קפיטליסטים בהחלט יש נקודת זינוק הרבה יותר נוחה מאשר לכל השאר, אבל הם עדיין צריכים לרוץ.
“הסוציאליסטים רוצים הרבה יותר מזה: הם רוצים לשנות את מבנה חלוקת ההון בחברה.”. אה, אוקיי. אבל הדיבורים האלה על סוציאליזם לעומת סוציאל-דמוקרטיה קצת מיותרים, בגלל שלמיטב הבנתי, במדינות המערב אין מפלגות בעלות כוח שהן סוציאליסטיות, בעוד יש מפלגות שהן ס”ד. איזו מדינה במערב מתנהלת בצורה סוציאליסטית? כשמודי תולשששש דיבר על זה ש”עשירים לפעמים מצביעים לשמאל”, באופן ברור הוא התייחס לס”ד. וגם התגובה שלי התייחסה לשמאל שמייצג ס”ד.
לגבי מכונת הזמן: לא התייחסתי אליו כטקסט שמכיל רעיונות עדכניים. הוא פשוט מאד ציורי ומבהיר בצורה פשוטה את תחלואי האולטרה-קפיטליזם ואת הסיבה הפרגמטית שבגללה אדם עשיר ירצה לתמוך בס”ד..
“קפיטליסט שיפסיק להשקיע את הכסף יחיה חיים טובים מאוד, אבל הכסף יגמר בשלב כלשהו, או שמישהו יתחמן אותו ממנו” .למה? מה עושה שרי אריסון, נניח, חוץ מלשעשע את עצמה בניהול עסקי אביה, בהסתחבקות עם רני רהב, ובבילבולי מוח על “הכוח”? באותה מידה היא היתה יכולה לשבת לנוח, אבל אז היינו שמים לב אליה פחות. ריבית בריאה או מנהלי נכסים עושים אחלה כסף.
לעניות דעתי, כשיש הפרדה חדה בין עשירים לעניים, אז העשירים הולכים ומתעשרים על גב העניים. זו כמעט אקסיומה.
העניין הוא שאם אין מפלגות סוציאליסטיות, אז לפחות לפי השקפת עולם מסויימת, לעניים פשוט אין מפלגה להצביע לה שתשרת את האינטרסים (האמיתיים) שלהם.
מכונת הזמן: אז זהו, שזו תפיסה מאוד מוזרה של תחלואי הקפיטליזם. כאילו, באמת? הקפיטליסטים יהפכו לאינפנטילים נטולי כישורים? נשמע לי יותר מדי קרוב לביקורת על האריסטוקרטים, וגם היא לא הייתה מוצדקת במיוחד בזמנו.
העובדה היא שגם עשירים מופלגים יורדים מנכסיהם. 18 (או 19, או כמה שזה לא יהיה היום) המשפחות לא היו כאן לפני 30 שנה – היו אז עשירים אחרים לגמרי, שכיום רובם לא על מפת העשירים כלל וכלל. ריבית בריאה או מנהלי נכסים לא יכולים לקיים את הכסף של הקפיטליסט, משום שערכו של הכסף בהכרח נשחק עם הזמן אם הוא לא מושקע (היטב) בצבירת ממון נוסף.
כשיש הפרדה חדה בין עשירים לעניים, אז אין כסף לעניים שהעשירים יכולים לנצל ולהתעשר באמצעותו. דווקא העשירים זקוקים למעמד ביניים חזק שיאפשר צמיחה, שתאפשר להם להגדיל את עושרם. (לחלופין, אפשר להתרחב לשווקים אחרים, אבל בעולם הגלובלי שלנו התאגידים הרב לאומיים כבר התרחבו לכל מקום שאפשר – עכשיו נותר רק להעמיק).
דובי,
א. אתה יודע שכן.
ב. קרא את שם העבודה שלך באנגלית שוב.
ג. לא נתווכח על זה עכשיו. זה ויכוח פילוסופי מדי. נדמה לי שהשתמשת במינוח לא נכון, אבל אני מבין למה התכוונת.
דובי – נראה לי שאתה משווה בין הסוציאליזם של סוף המאה ה-19 לסוציאל דמוקרטיה של תחילת המאה ה-21, וזו השוואה לא נכונה.
אם אתה רוצה לדבר על סוציאליזם במובנו הקלאסי – כתנועה אוטופיסטית ששואפת לשנות את יחסי הייצור בחברה – אתה חייב לייחס את התכונות האלה גם לסוציאל דמוקרטיה. הסוציאל דמוקרטיה ה’מקורית’ היא לא הדרך השלישית, אלא תנועה שמנסה להגשים את מטרות הסוציאליזם דרך הפרלמנט הדמוקרטי – שינויים חקיקתיים שיביאו בסופו של דבר לביטול הקניין במובנו המרקסי.
היום, אפשר להגיד שבמידה רבה כל התנועות הפוליטיות הגדולות זנחו את המטא-נראטיב, קרי את סימון היעד הסופי שהן מכוונות אליו. גם מק”י – הקומוניסטית על פי הגדרתה – לא מקדמת מהפכה קומוניסטית בשום דרך או צורה, ואני לא מכיר שום תנועה פוליטית רצינית שכן עושה את זה. היעדים הם הרבה יותר קרובים – תנועה מסמנת לה יעדים לתקציב הקרוב, לא לאוטופיה שבה יבוטלו המעמדות.
במסגרת הדיון הזו, אין הרבה הבדל בין סוציאל דמוקרטיה לסוגים אחרים של סוציאליזם – אולי עניין של דגשים. סוציאל דמוקרטים יעדיפו לפעול דרך הפרלמנט, סינדיקליסטים דרך ארגוני עובדים.
תשמע, אם אנשים מזהים את עצמם פחות כ’שמרן’ או ‘ליברל’ או כל דבר אחר- אבל הם כן נוטים לשמור נאמנות אלקטורלית, אז איך אתה מפתח את המודל שתמיכה בא’ וב’ מובילה לתמיכה בג’ ובד’? לאנשים יש מימדים שונים של העולם הפוליטי אשר חשובים להם יותר [זו הנחה בסיסית, דרך אגב של כלכלה פוליטית], נאמר בישראל חוץ וביטחון, והמפלגה שתואמת במידה רבה ביותר להשקפותיהם, לה הם מצביעים. באופן לא מפתיע, העמדות של האנשים בסוגיות החשובות להם לא משתנות כל כך- וגם לא העמדות של המפלגות. כך, מבחירות לבחירות אותם האנשים מצביעים לאותם המפלגות. אם אנשים לא מרגישים מזוהים עם מפלגה (ומזוהים זהו עניין רגשי), מדוע יטו לתמוך בג’ וד’ רק כי כך אותה מפלגה תומכת בכך? הם, הרי מצביעים למפלגה בגלל א’, ואולי גם ב’.
הבעיה היא, בקיצור, שאתה מחבר בין ההזדהות ובין התמיכה. את התמיכה אתה יכול לבסס אמפירית, אבל אתה מסיק מסקנות על ההזדהות, אשר מוטלת בספק.
אה, ומנגנון ההודעה על תגובות חדשות לא עובד [לפחות, לי].
ראשית אני לא בטוח שבאנגלית זה נשמע יותר טוב. מזכיר לי קצת את הרתיעה שלי מהתרגום של D&D בזמנו “נקודות פגיעה” נשמעו לי ביטוי מסורבל ומגוחך, אבל סביר להניח שלמי שנולד באנגלית גם hit points נשמע קצת מוזר. בכל מקרה, למה לא לעברת ל”מבני-על” (לגבי החלק של המיקרו לא מצאתי חלופה).
עכשיו בקשר לרעיון שזרקתי לך בזמנו. דווקא מעניין אותי לעשות איתו משהו רק שיש לי איזו עבודת דוקטורט זניחה להגיש בעוד חודש וחצי כך שזה ייאלץ לחכות, אבל חשבתי עליו עוד קצת ואני חושב שהוא מענין למדי. למיטב הבנתי מפלגות נוטות להתייחס לקולות הצפים כאילו הם חסרי נאמנות מפלגתית, ומכוונות את התעמולה שלהן בהתאם. אבל אם המודל שהצעתי הוא מוצדק הרי שבעצם הפניה לקולות הצפים צריכה להיות דומה לפניה לקהל השבוי, כלומר לנסות ולחזק את הנאמנות החלשה שכבר נוצרה במקום להתחיל שוב מאפס.
איתמר – אנשים פחות מביעים הזדהות עם המפלגה כארגון, אבל הם כן רוצים לשמור על עקביות בעמדות שלהם. בהנחה (וזה משהו שמצריך הוכחה, כמובן) שמפלגות מציגות מצע הבנוי על השקפת עולם עקבית מסויימת, הרי שאנשים ירצו לשמור על העקביות הזו.
להזכירך, אנחנו מדברים על ג’ ו-ד’ שבהם אין לבוחר עמדה ברורה – למשל, שאלות מדיניות ספציפיות כמו גובה שכר המינימום. הבוחר הממוצע לא ידע איך להגיע לתשובה חדה בשאלות כאלו, ולכן ייטה לתמוך בעמדות שמציגה המפלגה בה תמך, אלא אם יש לו סיבה טובה להתנגד לכך (למשל, ניגוד אינטרסים חריף – מה שעלול להביא לשקילה מחדש של עצם התמיכה במפלגה).
בקיצור, אני לא דיברתי בכלל על הזדהות מפלגתית.
שחר – ל”מבני על” יש כבר משמעות במדע המדינה, ועוד משמעות מרקסיסטית. בדרך כלל פשוט מדברים על “מבנים” ו”מבניות”, ואת המאקרו הזה הוספתי בעיקר כדי להבהיר את התרגום לעברית.
כשאתה מתפנה, נוכל לשתף פעולה בנושא.
אה, ואיתמר, אני בודק את עניין הדוא”לים, אבל האמת היא שאין לי מושג איך לתקן את זה. אולי אני פשוט אסיר את התוסף וזהו.
“כאילו, באמת? הקפיטליסטים יהפכו לאינפנטילים נטולי כישורים?” טוב, מודה ומתוודה. לא תחזית ריאליסטית במיוחד. אבל אני אוהב אותה בכל זאת :). בכל מקרה, הדבר מהווה משל. אם נשים אותך עכשיו בכפר מזוהם באמצע שממה בלי חשמל ומים זורמים וניתן לך עבודה במכרה פחם אתה תבקש נפשך למות. אבל אנשים חיים בתנאים כאלה. (ואם ארצה להיות דרמטי, אומר: אנשים חיים בתנאים כאלה, כדי שאנחנו נוכל לחיות בנעימים.)
“העובדה היא שגם עשירים מופלגים יורדים מנכסיהם. 18 (או 19, או כמה שזה לא יהיה היום) המשפחות לא היו כאן לפני 30 שנה – היו אז עשירים אחרים לגמרי”. אתה מודד את הדבר הלא נכון. נכון, הטופ-20 לא נשאר אותו דבר. ישראל היא גם לא מקום טוב לחקר “דביקות העושר”, בגלל השינויים הכלכליים שעברה בשלושים השנה האחרונות. במקום זה, מסקרן אותי לדעת כמה מבין העשירים-כקורח (נניח מעל 100 מליון דולר) של לפנ שלושים שנה בארה”ב הם עדיין עשירים כקורח היום. הניחוש שלי — 80 אחוז. אני לא יודע איך לבדוק את זה.
לבסוף: אני כתבתי “לעניות דעתי, כשיש הפרדה חדה בין עשירים לעניים, אז העשירים הולכים ומתעשרים על גב העניים.”
לזה ענית “כשיש הפרדה חדה בין עשירים לעניים, אז אין כסף לעניים שהעשירים יכולים לנצל ולהתעשר באמצעותו. דווקא העשירים זקוקים למעמד ביניים חזק שיאפשר צמיחה, שתאפשר להם להגדיל את עושרם.”
ואני שואל: רגע, אתה כלכלן או איש מדעי המדינה? מכלכלן הייתי מצפה לשמוע דברים כאלה, אבל איש מדעי המדינה כדאי שיחשוב שוב. באמת? באמת העשירים חייבים מעמד ביניים כדי להשאר עשירים? אז איך תסביר את הפיאודליזם? ואיך את מעמד האדונים הבריטי? אמנם, כיום נראה שהרבה מעשירי המערב התעשרו מכסף של המעמד הבינוני. אבל זה לא כורח המציאות.
בגלל זה הדגשתי שכשיש הפרדה _חדה_ בין העשירים לעניים, אז העשירים הולכים ומתעשרים על גב העניים. בפרט, לעניים יש דבר להציע לעשירים: את כוח העבודה, הגוף והסבל שלהם. למשל, אפשר לדמיין מצב שבו העניים כורים פחם, יהלומים, מגדלים מזון, וכו’, ועל כל זה מקבלים שכר זעום שמאפשר להם לחיות בקושי, ומשאיר אותם עניים. התמרדויות מדוכאות באמצעות כוח משטרה חזק (באופן שתואם את מיטב המסורת הליברטריאנית, או האצילות האירופית, לבחירתך). העניים לא חייבים לשלם בכסף, הם ישלמו בזיעה. התקשורת תשכנע את העניים שבמצבם אשמים אזרחי המדינה השכנה. במידה לא מעטה, זה מה שקורה בסין.
אני מסכים שכלכלה שבה יש מעמד ביניים תהיה יותר פעילה, ותספק לעשירים יותר דרכים להתעשר. אבל זה לא מחוייב המציאות. אני לא יכול לחזות אילו משני המודלים האלה יתקיימו בעתיד אולטרה-קפיטליסטי. ואתה?
פייאודליזם לא עוסק בצבירת הון, אלא בשימור השליטה באדמה. זו בדיוק הסיבה שעם עליית הקפיטליזם, הפיאודלים נעלמו לחלוטין, ורק מיעוטם המירו את העושר שלהם באדמות לעושר בהון. כלומר, כאשר יש הפרדה חדה בין בעלי אדמות לחסרי אדמות, היא נוטה לשמר את עצמה, אבל קשה להגיד שיש כאן עניין של “עשירים שמתעשרים על חשבון העניים”. התעשרותם של פיאודלים בכלל לא באה על “חשבון” העניים – היא באה על חשבון פיאודלים אחרים, באמצעות מלחמות על שטחי אדמה. באופן יחסי לקפיטליזם, היחסים בין הפיאודל לצמית הם כמעט סימביוטיים.
שים לב: ברגע שאתה מדבר על עבודה בשכר, אתה מדבר על קפיטליזם, לא על פאודליזם.
בקפיטליזם, כדי להרוויח, אתה צריך למכור למישהו. או שאתה מוכר למעמד הבינוני שלך, או שאתה מוכר לאיזה שוק חיצוני כלשהו – אבל גם שם צריך להיות מישהו למכור לו. כלומר, ברמה הגלובלית, עדיין צריך להתקיים מעמד ביניים כלשהו.
איתמר – אם ירצה הסיסאדמין, הדואלים אמורים לצאת כסדרם מעכשיו.
רגע רגע,
אני לא טרחתי להדביק תוויות מחייבות של “פיאודליזם” ו”קפיטליזם”. כשהעשירים (בעלי האמצעים, לצורך הדיון) הם בעלי אמצעים, לא אכפת להם בכלל אם אתה מתייג אותם כפיאודל או כ”סתם” עשיר. אני כן טוען שהקפיטליזם הקיצוני הנוכחי בהחלט מראה אפשרות להפוך לפסבדו-פיאודלי, כי הפערים בין העשירים לעניים גדלים, ויתכן שמעמד הביניים מתקטב גם הוא. אמנם בחברה הנוכחית יש מאפיינים לא-פיאודליים, למשל בחירות חופשיות. אני לא מאמין שנחזור לפיאודליזם חד וחלק. אבל ייתכן שהחברה תשתנה למשהו שדומה לו מבחינות מסויימות: העשירים ישלטו בתקשורת, שתסמא את עיני ההמונים. ההמונים יקבלו חינוך קלוקל ובריאות גרועה. ולא תהיה להם ברירה אלא לעבוד בשכר רעב כדי להישאר בחיים ולקבל מזון.
אולטרה-קפיטליזם יכול להידרדר למצב שדומה במידת-מה לפיאודליזם. זו חלק מהטענה שלי. תוכל לטעון שבמקרה כזה הוא לא ראוי להיקרא קפיטליזם. אני אסכים, אבל זה לא משנה את המצב. (גם הקומוניזם הלא-ראוי-לשמו בבריה”מ החזיק מעמד זמן רב). לדעתי, אם נתמיד עכשיו בדרך חיים אולטרה-קפיטליסטית, ייתכן שבסופו של דבר נמצא את החברה שלנו מתבוססת בבוץ. במידה רבה, זה מה שקורה היום בארה”ב, עם עובדי שכר-מינימום חסרי ביטוח בריאות וחסרי יכולת לספק השכלה לילדיהם).
(אגב, אני מקפיד לומר “אולטרה-קפיטליזם” כי לטעמי אין בעיה עם התבססות חלקית על עקרונות קפיטליסטיים כל עוד הם מיושמים בחוכמה ובזהירות, ועם רגישות חברתית ומעורבים עם סוציאל-דמוקרטיה. לרוע המזל, זה לא המצב בארה”ב או בישראל היום).
אני חושב שאין שום סיבה להשתמש במונח “פיאודלי” כאן, בשום הטייה. מערך יחסי הייצור בהחלט עשוי להשתנות, אבל אין שום סיבה הגיונית שהוא יחזור אחורה – הוא ישתנה למשהו חדש לגמרי, שעוד אין לו שם.
ספציפית, חזון העוועים של המונים עם חינוך קלוקל ובריאות גרועה שעובדים בשביל שכר רעב כי התקשורת מסמאת את עיניהם, נראה לי לא סביר בעליל. מעמד הביניים עשוי לאבד חלק מהבסיס הכלכלי שלו, אבל יש לו, כבר כיום, בסיס השכלתי רחב ותשתית תקשורתית חזקה שתאפשר לו להלחם בבעלי ההון במקרה הצורך (כן, אני מדבר על האינטרנט, בין השאר).
משום מה אתה רואה רק את בעלי ההון כבעלי היכולת לפעול, בעוד ההמון (ומעמד הביניים בתוכם) כפסיביים.
מה שקורה בארה”ב הוא ממש לא מצב שה”המון” מתבוסס בבוץ. רק שכבה די קטנה של האוכלוסיה חיה בתת-תנאים – שזה נורא מנקודת המבט שלנו, אבל סביר מנקודת המבט הניאוליברלית האמריקאית השלטת.
סוציאל-דמוקרטיה היא גישה שמתבססת על עקרונות הקפיטליזם – היא גובשה כצורה מסויימת להתמודדות עם המערכת הקפיטליסטית הבינלאומית, מבלי להתנתק ממנה לחלוטין (לעומת הקומוניזם, שמנסה לנתק את המדינה הקומוניסטית מהמערכת הכלכלית הבינ”ל). לכן קפיטליזם לא צריך להיות “מעורב” עם סוציאל-דמוקרטיה. צריך סוציאל-דמוקרטיה, והקפיטליזם בא בילט-אין.
אכן סודר
לא לגמרי הבנתי מה החידוש אצלך, ואשמח להסבר.
אם אני מבין נכון, אז לדבר על מוסדות כמבנה קשיח זה סטנדרט. ברגע שיש מוסד, הוא מגביל את הפעולות של הפרטים. ברמה הקיצונית, כבר אין טעם לדבר על בחירה רציונלית של הפרטים אלא כי כל פעולותיהם מוכתבות על ידי המוסד (עובדי כפייה בסין, למשל).
שוב, אם אני מבין, החידוש שלך הוא בניסיון לדבר תהליך דומה, שבו המגבלות נוצרות לא בצורה ברורה, כתוצאה של מוסד שנוצר על ידי מישהו (ללא קשר לשאלה אם זה מישהו שעדיין יש לו כוח, או היה לו רק כוח בעבר), אלא הם תוצאה של בחירה של הפרטים עצמם. למעשה, הפרטים בוחרים בעמדה מסויימת, מבלי להבין שכשהם עושים זאת, הם עלולים לעבור תהליך שבו הם יקבלו עמדות נוספות, אשר יגבילו את הבחירה שלהם בתחומים אחרים.
אבל המעבר מבחירת מפלגה שמאמינה בא’ ו-ד’ לקבוצה שבוחרת להיות סוציאליסטית ומכאן ואילך כבר אין לפרטים בה שום בחירה נראה לי מהיר מדי, וממש לא ברור.
ואגב, בספרות הכלכלית שאני מכיר, Habit Formation מייצג משהו שיותר דומה להתמכרות מאשר לבחירת מפלגה – האם אתה בטוח שזה המינוח המתאים.
א. צריך להבדיל בין “מוסד” לבין “מבנה”. מבנה הוא דבר יותר גדול ופחות מכוון מאשר מוסד (למשל, מעמדות הן מבנים, לעומת חוקה שהיא מוסד). מבנים הם “שקופים” עבור מרבית האנשים, והם תופסים את המבנה בתור “המציאות”. כלומר, האינטרס שלי הוא האינטרס המעמדי שלי, פשוט משום שכך זה, ולא משום שבחרתי באינטרס הזה. לעומת זאת, מוסדות אפשר לראות. אפשר להגיד “הייתי מעדיף שהמוסד הזה לא היה קיים, אבל בהנתן שהוא קיים ושאין לי כוח לשנות אותו, האינטרס שלי הוא לפעול כך וכך”. כלומר, מבנים מכתיבים אינטרסים, בעוד שמוסדות מגבילים אפשרויות פעולה. עובדי כפייה רואים את המוסד שכופה עליהם לנהוג כפי שהם נוהגים, ויכולים לשקול אופציות חלופיות כגון מרי. לעומת זאת, מעמד הפועלים, בביקורת המרקסיסטית, לא מבין שהוא יכול למרוד בקפיטליסטים, הוא פשוט חושב ש”ככה זה”, ש”זה המקום שלי”. זה לא שהבחירה שלהם לא רציונלית, משום שרציונל אינו יכול להשליך על המטרות, רק על האמצעים.
ב. השאלה היא איך נוצרות המטרות, אלו שעל בסיסן מנוסחים האינטרסים. אי אפשר לטעון שהמטרה נובעת מתוך האינטרסים שלי, משום שאז זה מעגלי. מצד שני, יש בעיתיות משמעותית בכך שחוקרים מסויימים פשוט “מחליטים” מה המטרות של אנשים (למשל, למקסם רווח). מה שאני מנסה להסביר (שזה לא מקורי בכלל) זה איך אנשים יכול להיווצר מצב שאנשים משנים את ה*מטרות* שלהם במהלך חייהם. ההסבר שלי נעוץ באופן שבו רעיונות מאומצים ואז “משתלטים” על האדם. זה לא לחלוטין מקורי – זה ערבוב של כמה רעיונות קיימים, מתוכם אולי אתה מכיר את רעיון ה”מם” של דוקינס, אבל בינתיים לא נתקלתי בניסוח של זה בצורה הזו ממש.
ג. זה לא שהפרטים מאבדים את יכולת הבחירה שלהם, אלא שמרגע ש”השקפת העולם” שלך משתנה, אפשר להתייחס אליך כאל חלק מ”מבנה” חדש – כלומר, ראיית העולם מכתיבה לך מטרות ואינטרסים שלא היו שם קודם. השאלה היא רק איך היא נוצרת. הרציונליות אינה נפגעת, היא פשוט משרתת עכשיו מטרות אחרות.
ד. אני לא מספיק מכיר ספרות כלכלית. בספרות של התנהגות בוחרים זו טרמינולוגיה מקובלת.
אוקיי. אני לא ממש מבין את ההבדל בין מטרות לאינטרסים, אבל הבנתי ששניהם מקבילים בגדול למה שכלכלנים קוראים העדפות. ואם הבנתי את הפוסט אז אתה מדבר על מצב שבו ההחלטות שנובעות מההעדפות משפיעות עליהם בחזרה.
בגדול, זו אחת מהבעיות של קבלת החלטות היום. הרעיון של העדפות לא משתנות הוא סוג של הנחה שולטת, למרות שברור שהוא לא נכון, בעיקר כי לא יודעים איך למדל את השינוי מתמטית.
אני צריך לחשוב על זה עוד. בכל מקרה: מגניב. בלוג נחמד יש לך פה.
מטרות ואינטרסים הם שני סוגים של אותו דבר – אינטרסים זה יותר לטווח הקצר ומטרות זה יותר לטווח הארוך (למשל, המטרה שלי יכולה להיות להרוויח כמה שיותר כסף. האינטרס שלי יכול להיות, לטווח הקצר, לתמוך במדינת רווחה כי אני חושב שכך כח העבודה שלי יהיה יותר נאמן). אינטרס והעדפות זה, שוב, כמעט אותו דבר, בהנתן אדם רציונלי. ההבדל הוא שהעדפות אפשר לדרג.
בטח שהם לא יודעים למדל את השינוי מתמטית – הם לא מצליחים לצאת מהנחות היסוד שלהם. בכלל, כל השיטה הזו של תאוריית הבחירה הרציונלית, היא די מעאפנה.
העדכון במייל הגיע רק היום. טוב, מותר מאוחר מאשר אף פעם לא.
לא התכוונתי להעליב. בעיני “מדעי” אינה מחמאה. מדע המדינה איננו מדע בעיני כי לא ניתן לעשות בו ניסויים, וגם היסטוריה היא אמצעי ללמידת עובדות על העולם. אבל כפי שאמרת זו שאלה של הגדרה.
תודה על ההסבר.
איתמר – נכון שאנשים מחליפים מפלגות יותר, וגם אנשים נוטים פחות לשמור אמונים לבני זוגם. אני חושב שזה קשור.
“לילדים של קפיטליסטים בהחלט יש נקודת זינוק הרבה יותר נוחה מאשר לכל השאר, אבל הם עדיין צריכים לרוץ” – זה נכון מצד אחד, וגם נכון שיש עשירים שהחלו כעניים, אבל הטענה הזו נשמעת לי תמיד כדמגוגיה של הימין, כדרך להרדים את המעמד הנמוך ולומר שבעצם יש שוויון.
“מבנים הם “שקופים” עבור מרבית האנשים, והם תופסים את המבנה בתור “המציאות”. כלומר, האינטרס שלי הוא האינטרס המעמדי שלי, פשוט משום שכך זה, ולא משום שבחרתי באינטרס הזה.” – עד כדי כך דטרמיניסטי?
והחיבור בין הזדהות ותמיכה נראה לי ניתן להוכחה באמצעי מיקרו, וודאי כבר יש מחקרים פסיכולוגיים-סוציולוגיים שמראים על כך.
אוי, דובי, תעשה לי נהג מונית.
מודי – איזה ניסויים בדיוק עושים באסטרונומיה?
האם גם אסטרונומיה אינה מדע?
צודק. לא חשבתי על זה שאסטרונומיה נחשבת למדע.
זה מדע קצת מוזר, בכל זאת.
מודי – דווקא מדינת ישראל סיפקה למדעני מדינה כמה ניסויים מאוד מעניינים בהתנהגות בוחרים בעשוריים האחרונים…
אני לא אמרתי שיש שיוויון, רק שמגוחך לחשוב שבן-אדם שנולד עשיר ישאר עשיר גם אם הוא יהיה מטומטם חסר אחריות (ואם קראת את מכונת הזמן, אתה תבין על איזה רמות של אינפנטיליזם מדובר).
לגבי מבנים – חוקרים סטרוקטורליסטים נוטים להיות מאוד דטרמיניסטיים. זה חלק מהבעיה עם סטרוקטורליזם.
לא הבנתי את ההערה האחרונה שלך לגבי הזדהות ותמיכה.