הארץ מדווח על החלטה של מועצת המדינה הצרפתית שלא להעניק אזרחות לאשה מוסלמית שהתחתנה עם אזרח צרפתי משום שהיא “נשלטת לגמרי על ידי גברים, בניגוד לערכים הלאומיים”:
מומחה למשפט, שסיפק דו”ח על המקרה למועצת המדינה, כתב כי בראיון שנערך לאשה על-ידי שירותי הרווחה, התגלה כי היא “חיה כמעט כמו זאב בודד”. “אין לה מושג על הזכויות החילונית במדינה ועל הזכות להצביע. היא רואה את השליטה המוחלטת של הגברים בה כנורמלית, ומעולם לא חשבה לשנות זאת”.
מנגד, טען עורך דין שאינו מעורב במקרה כי “אם אתה מסיק את המסקנה המתבקשת, המשמעות היא שגם נשים שבני זוגן מכים אותן לא זכאיות לאזרחות”.
מה שיפה בסיפור זה שאף אחד לא מדבר על ביטול אזרחותו של הבעל, שיש להניח שמסכים עם ראיית העולם של אשתו, ואינו חושב שיש פסול בשלילת חירותה של אשתו – וזאת למרות שלכאורה השקפתו של הבעל הרבה יותר חמורה מזו של אשתו: הוא חושב שיש לשלול את חירותו של אדם אחר, בעוד אשתו לפחות רק מעוניינת לוותר על חירותה שלה.
הקישור שהארץ עושים למקרה קודם, בו בית המשפט הצרפתי הסכים לבטל נישואין בין שני מוסלמים על בסיס טענתו של הגבר שהאשה הציגה את עצמה כבתולה כשלמעשה לא הייתה כזו, רק מדגיש עוד יותר את האופן שבו טיעונים מתחום הליברליזם משמשים בסך הכל כדי לתמוך בעקרונות שוביניסטיים (תרתי משמע).
4 תגובות על “העילה לשלילת האזרחות: לא חופשיה מספיק”
דבר שאנשים נוטים לפספס במקרה הזה, הוא שאין קשר בין ההחלטה הזו לבין שחרור נשים – בטח ובטח שלא בינה לבין שחרור האשה הספציפית הזו.
אם היה לה איזשהו סיכוי להשתחרר מהכלא הפטריארכי שהיא חיה בו, זה היה בזכות אזרחות צרפתית. אם היא תחזור למרוקו, היא תישאר מדוכאת.
לא הבנתי. בכותרת כתבת “שלילת אזרחות” ובטקסט ובכתבה אתה מדבר על החלטה לא להעניק אותה. זה לא אותו דבר בכלל, בטח שלא משפטית.
בטח שיש הבדל… נשמע לי לגיטימי לגמרי למדינה לא להעניק אזרחות למי שדיעותיהם לא מוצאות־חן בעיניה, וזה לגמרי לא אותו דבר כמו לשלול אזרחות למי שדיעותיהם לא מוצאות־חן בעיניה. בטח שלא מדברים על לשלול את אזרחותו של הבעל. להיות שוביניסט זה לא פשע (וגם אם כן, מקומו בכלא צרפתי).
ניצלתי את השהייה בצרפת בשבועות האחרונים לשאול אנשים בנוגע לסוגיות האלה (ולגבי סוגיות פוליטיות אחרות). המציאות הרבה יותר מורכבת מהדיווחים בהארץ.
במקרה הראשון, לדוגמא, האשה סירבה להסיר את הרעלה ולהזדהות בפני השוטר במעמד בחינת הבקשה לאזרחות. מאחר והיא סרבה, הטריבונל החליט לא להעניק לה אזרחות, מאחר ואינם יכולים לתת אזרחות למי שמסרב לזיהוי (לא בטביעת אצבע, לא בסריקה ביומטרית, רק השוואה לתמונה בתעודה מזהה). מפה ועד לומר שזוהי החלטה שנובעת משוביניזם, יש מרחק גדול. וכמו שאמרה עדי, לא להעניק אזרחות הוא צעד פשוט ביותר, לעומת שלילתה. אני לא הייתי דואגת לגבי חזרתה למרוקו (או אלג’יר, או טוניס) מאחר והיא עדיין נשואה לאזרח, ומעמדה הנוכחי היא של תושבת, פחות זכויות אבל ללא גירוש.
לגבי המקרה השני, הסיטואציה אפילו יותר מורכבת. כבר היו מקרים כאלה בעבר, ובכולם נשאלת השאלה, ביטול או לא ביטול? לשתי ההחלטות יש פנים “פמיניסטיות” וגם “שוביניסטיות”. ההחלטה לא לבטל פירושה שמצב הקרום של הבחורה לא אמור להפריע לתקפות הנישואין, אולם מצד שני, כופה על הבחורה חיים עם אדם (שוביניסט, מן הסתם) שמצא לנכון לדרוש את ביטול הנישואין על רקע זה. מצד שני, ביטול הנישואין הוא כביכול מתן גושפנקה לחשיבות בתוליה של הכלה, אולם במציאות זו הייתה דרך לברוח מנישואין לא רצויים, לפעמים כפויים, ללא מעט נשים. הבעיה העיקרית במקרה הזה הייתה חוסר ההחלטיות של השרה, ממוצא צפון אפריקאי, ששינתה את ההחלטה וגרמה לסערה די רצינית דווקא בגלל הדיונים האלה.
לדעתי, הניתוח שלך, למרות שהוא לא בהכרח שגוי, מתבסס על מעט מדי מידע ועל כן לא באמת משקף את המצב בצרפת וגם לא את הרקע להחלטות האלה. בסך הכל התרשמתי שיש פה מאבק די רציני למען זכויות הנשים בקרב יוצאי צפון אפריקה, יותר מאשר במקומות אחרים (ספרד, לדוגמא, בה פשוט מתעלמים מהבעיה. טוב, יש להם פחות שנים של נסיון עם הגירה ותפישת עולם של “מחר”, זה קצת מסביר את ההבדלים).
לא חקרתי את העניין לעומק, אבל להבנתי שאלת הזיהוי כאן היא משנית. השרה אמרה במפורש שהיא לא מאשרת את העניין כי הוא דכאני.