אתמול הייתי בהרצאה מעניינת של פרופסורית בשם סנדרה בוסריוס, קרימינולוגית באוניברסיטה. היא סיפרה על המחקר שהיא ערכה, אבל מה שהיה הכי מדהים בעיני היא המתודולוגיה שלה, ופחות הממצאים (למרות שגם הם מעניינים). במשך חמש שנים, היא התלוותה לקבוצה של בני מהגרים מוסלמים בגרמניה שהיו חברים בכנופיית סוחרי סמים, וכתבה אתנוגרפיה אודותם.
קצת עצוב לי, מבחינה אקדמית לפחות, שכמי שהספיק להתברגן ולהתמסד הרבה לפני שהגעתי לדוקטורט, סגורה בפני הדרך של מחקר שדה מעמיק ומרגש עד כדי כך. אפילו את הכמה חודשים שאני חושב לבלות בגרמניה כדי להעמיק את ההבנה שלי במה שעשוי להיות מקרה חשוב למחקר המתגבש שלי, אני צריך לשקול בכובד ראש: לעזוב את הבן שלי לכמה חודשים יקרע לי את הלב, ולעזוב את אשתי לבד איתו לתקופה כזו עשוי… ובכן, עדיף לא לחשוב על איך היא תעניש אותי על זה.
סטודנטים אחרים שלומדים איתי, אנשים באמצע שנות ה-20 שלהם שבקושי יש להם בן/בת-זוג קבועים, יכולים לתכנן על שנתיים-שלוש בטיבט או בקניה במסגרת המחקר שלהם. אני? אני כנראה אאלץ להגביל את המקרים שאני חוקר לקנדה וישראל…
תגובה אחת על “בגוב האריות”
אני חושב שיש בפוסט הזה הערה חשובה מאוד בעניין התיאוריה של אינגלהרט. הדור הפוט-מטריאליסטי גדל בתחושה שהסוגיה המטריאליסטית היא משנית, והיא אכן כזו בכמה שנים גורליות של חיינו. התפישה הפוסט-מטריאליסטית קוראת לנו לבחור עיסוק שיביא למימוש עצמי, יעשה לנו טוב על הנשמה, ולאו דווקא לכזה שיביא בטחון כלכלי. הבעיה היא שעד שאתה מגיע לשלב מתקדם מספיק בתהליך המימוש העצמי הזה אתה מגלה שהסוגיה המטריאליסטית היא עדיין מרכזית בחייך (נניח כי חשוב לך יותר לדאוג לרווחת המשפחה, ולספק לילדים שלך את כל האמצעים כדי שגם הם יוכלו לשגות באשליות של מימוש עצמי בהגיע גיל עשרים).