בתקופה כשעוד כתבתי סיפורים קצרים (הו, נעורים אבודים!), אבחנתי די מהר בעיה קבועה אצלי: כשאני יודע מה הולך להיות הסוף של הסיפור, אני לא מצליח לכתוב שום דבר עם אורך משמעותי. בגלל זה רוב הסיפורים שלי יצאו סיפורי פואנטה: כי התחלתי עם הסוף, ולא יכולתי לעצור בעד עצמי מלשעוט לעבר הסוף הזה מרגע שהתחלתי לכתוב. סיפורים שהתחלתי רק עם התחלה, לעומתם, נטו להתארך יותר, אבל לרוב בלי להגיע לסיום ברור והם נזנחו לצד הדרך, אלא אם הסיום הציץ פתאום מאחורי איזה רהיט בעלילה, ואז זינקתי עליו ונתתי סוף לסיפור.
יש לי בעיה דומה עם השיעורים שאני מעביר. הקורס שבמסגרתו אני מתרגל (אחד מהם, אבל השני פחות רלוונטי מסיבות טכניות שלא נכנס אליהן) עוסק בפוליטיקה של אירופה, ולפחות בסמסטר הראשון מתרכז בהיסטוריה של אירופה מאז מלחמת העולם השניה. בדרך כלל אני מגיע לתרגול הראשון בלי רעיון ברור למה אני הולך לדבר עליו. לשמחתי, מדובר בקבוצה החזקה ביותר שלי (וגם הקטנה ביותר – מסתבר שהסטודנטים שמוכנים לבוא ביום רביעי בשמונה בערב לתרגול הם סטודנטים מזן מיוחד ונדיר), כך שאני יכול להעלות רעיונות מאוד כלליים והם – כמה כיף! – יודעים לקחת את הזרעים הללו ולשחק איתם ולפתח אותם לכיוונים שלא חשבתי עליהם בעצמי, וכך אנחנו ממלאים 50 דקות בשיחה ערנית ומהנה.
הבעיה מתחילה עם יתר הקבוצות בקורס: מצד אחד, הם קוראים את הטקסט הרבה פחות בעיון (אם בכלל), והרבה פחות מעורבים בשיחה. כך שגם כאשר אני מתחיל את השיחה עם אותן שאלות כלליות, אני מרגיש שאני נאלץ לגרור את הדיון אחרי במקום שהם ירוצו איתו. התוצאה היא שאני גורר את הדיון בעקבות הדיון של הקבוצה הראשונה; בעצם, אני מנסה בכוח לשחזר את הדינמיקה של אותה קבוצה, רק שבמקום שהם יעלו רעיונות ואני אגיב, אני נאלץ להציג את שני הצדדים גם יחד. מצד שני, אולי זו אשמתי: אולי אני זה שיודע את “הסוף” שאני שואף אליו, ורוצה בכוח להגיע לאותם רעיונות שהגענו אליהם בשיעור ההוא, גם אם בכיתה הזו אין מי שייקח אותנו לשם. אולי אם הייתי פחות להוט להגיע לפואנטה שעכשיו אני יודע, הייתי מגלה שהם מסוגלים להגיע לפואנטה אחרת, מעניינת לא פחות.
לא קל ללמד.
תגובה אחת על “שיעור סוף”
בוא למדעי המחשב, זאת בעיה אחת שלא תתקל בה אצלנו ;)