דובי קננגיסר – לא מעודכן ולא במקרה

10 דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח – פוסט יומולדת (עם סאבטקסט!)

מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.

לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.

  1. בניגוד למה שאומר לכם גל מור, אל תנסו למקד את הבלוג שלכם בנושא אחד. זה לא שאין מקום לבלוגים ממוקדים מאוד, אבל אלו מטבעם אינם בלוגים אישיים, אלא מקצועיים יותר. בלוג אישי צריך לשקף את האישיות שלכם (ראיתם מה עשיתי שם? טיפוגרפיה זה דבר נפלא), ואלא אם האישיות שלכם היא חד-ממדית משהו, גם הבלוג שלכם יקיף מגוון נושאים – בין אם זה סריגה וכדורגל ובין אם זה פוליטיקה ודוקטור הו. זה לא שכל הקוראים שלכם מתעניינים בכל מה שמעניין אתכם, אבל אף אחד לא משלם לכם לפי הפוסט, ואם מספיק פוסטים שלכם יהיו מעניינים, אנשים ימשיכו לקרוא אתכם גם אם תשלבו לפעמים רשומה על נושא שלא מעניין אותם. חוץ מזה, אם אתם אנשים מעניינים, גם כשתכתבו על נושא שלא מעניין אנשים אחרים, הם יתעניינו בו בגלל שזה אתם שכותבים עליו. אם אתם לא אנשים מעניינים — טוב, אולי עדיף שלא תכתבו בלוג.
  2. אל תקשיבו גם לסעיף 5 של גל. אם כתבתם פוסט רציני ומושקע ועכשיו אתם רוצים לכתוב עוד פוסט רציני ומושקע, כי אתם בתקופה רצינית ומושקעת, אל תרגישו מחוייבים להתלוצץ עם קוראיכם קודם לכן. תכתבו מה שיש לכם להגיד עכשיו. זה נכון גם הפוך: אין שום רע בסדרה של פוסטים אוויליים בלי שום אמירה רצינית – שרון ויהונתן עשו מזה קריירה. מה שחשוב זה שמה שאתם כותבים מעניין (ומשעשע. אין יותר בלעע מפוסט שאמור להיות מצחיק אבל ממש לא).
  3. אל תתנצלו אם במקרה עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון שלכם. זה הבלוג שלכם, ואם אין לכם זמן לעדכן אותו, זה לגיטימי לגמרי. זה לא שלא התקשרתם לאמא – כולה לא עדכנתם בלוג. הכי גרוע, כמובן, זה כשבלוגר מפרסם פוסט שהוא כל כולו התנצלות שכזו, עם הסבר קריפטי (“החתול אכל לי את הלפטופ”; “הקמנו סטארט-אפ חדש ואני עסוק בלספור את הכסף של קרנות הון הסיכון”; “יש לי חיים”). אין דבר שהוא יותר בזבוז זמן של הבלוגר ושל קוראיו מאשר כתיבת וקריאת פוסט שאומר “לא פרסמתי שום דבר הרבה זמן”. דה.
  4. אל תפחדו לבקר ואפילו לעלוב בבלוגרים אחרים. זה לא כאילו שמישהו מהם שם עליכם בכל מקרה, ובכלל כולם בכל מקרה צוחקים עליכם מאחורי הגב. האמת היא שלבקר את מה שנאמר בבלוגים אחרים (בצורה מתורבתת ומנומקת, כמובן) זו יופי של דרך ליצור תקשורת בין אנשים, ועל הדרך לגייס גם כמה מהקוראים הקבועים שלהם לקרוא את הבלוג שלכם. אז אני לא אומר שצריך להדביק טראקבק לבלוג שלכם מכל פוסט חדש שעולה בגלוב, אבל אם מישהו בבלוג אחר אמר משהו שגורם לכם לרצות להגיד משהו שהוא יותר מהותי מ”וואלה, צודק”, כדאי לשקול לכתוב על זה בבלוג שלכם: כולם מרוויחים ככה, הבלוג המצוטט שמקבל את הקוראים שלכם, אתם שמקבלים קוראים מהבלוג השני, והקוראים של שניכם, שנחשפים לטקסטים מעניינים שאולי לא היו נתקלים בהם אחרת. וגם הבלוגר השני ההוא, שבשאיפה קיבל ביקורת מעניינת על מה שכתב.
  5. אל תשתמשו במנגנון ההמלצות של גוגל רידר כתחליף לכתיבת הבלוג. אלוהים יודע כמה פוסטים אבדו לי כי במקום לכתוב משהו בעל משמעות הסתפקתי בשורה וחצי בגוגל רידר. קראתם משהו מעניין ויש לכם משהו להגיד עליו? למה להגביל את חכמתכם רק לאנשים שבמקרה מנויים על המומלצים שלכם? כיתבו פוסט!
  6. אל תכתבו בקפה דה-מארקר. עושה לי פריחה לבקר שם, אישית. אין לי מושג איך עובדת המערכת שלהם, אבל נראה לי שהיא מעודדת שימוש בצורות טיפוגרפיות טורדניות כמו פונטי ענק וריבוי צבעים. הדבר היחיד שאני קורא משם זה את ולווט, וגם זה רק כשזה מגיע אלי בצורת המלצה ברידר.
  7. אל תכתבו באנגלית. אלא אם במקרה זו שפת האם שלכם, או שקהל היעד שלכם הוא גלובלי מסיבה עקרונית כלשהי, דבקו בשפת האם שלכם (או בשפת הלאום, אם שפת האם היא רוסית – אני לא מבין רוסית, וחבל שאני אפספס את הבלוג שלכם בגלל זה). יופי של שפה, העברית, ואנשים עבדו כל כך קשה כדי להפטר מהעברית הויזואלית הנוראית הזו, לא תנצלו את זה?
  8. אל תכתבו על טוויטר. די, יצא מכל החורים, ואף אחד בארץ חוץ ממכם, מהחברים שלכם, ומביבי נתניהו, לא משתמש בזה. חאלס. טוויטר לבלוגרים הוא כמו סקונד לייף לעיתונאי אינטרנט: משהו לבזבז עליו המון מילים למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.
  9. אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם שאתם צריכים לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח. בדרך כלל המלצה כזו צריכה להיות האחרונה ברשימה, אבל הייתי צריך לשמור את המקום העשירי ל-
  10. אל תעשו רשימות “10 דברים ש“. זה כל-כך 2006.

—

סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.

עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.

הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים – פחות מרבע.

המילה “נחמד” מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.

יומולדת שמח.

דובי

16 תגובות על “10 דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח – פוסט יומולדת (עם סאבטקסט!)”

  2. מזל טוב :P
    מסכים לגבי דה-מרקר. מה שהכי מעצבן שם זה שצריך להירשם כדי להגיב – עקרונית אני לא מוכן (ואין לי כוח).

  4. לגבי ולווט – היא עוזבת, כך שבאמת לא תהיה לך סיבה לקרוא שם (לי אישית יש שם עוד שניים-שלושה כותבים ברידר). עם זאת, יש להניח שהאתר החדש של אורנג’ לא יהיה טוב יותר.

  9. אני מסכים עם רוב מה שכתבת אבל חולק עליך בשתי נקודות: אני כן חושב שבלוג צריך מיקוד. אני חושב שזו הבעייה המרכזית של רוב הבלוגים וזה שהם מנסים לירות לכל הכיוונים. זה שיש פוסט בנושא מעניין לא אומר שאני בהכרח אחזור לקרוא בבלוג אם הוא לא יספק פוסטים מעניינים על בסיס קבוע. אנשים כותבים בלוג כאילו זה יומן אישי ולא מספרים שום דבר משמעותי. זו כמובן זכותם ויש לזה שוק אבל אני חושב שהם הרבה פחות איכותיים. כמובן שמיקוד צריך לעשות בחכמה. חשוב שהנושא לא יהיה צר מדי כי אז זה באמת משעמם, וגם מותר פה ושם לחרוג ממנו ולהציג פן אחר שלך אבל לדעתי לא על בסיס קבוע.

    אני לא יודע אם צריך להתנצל לקוראים שלא כתבת פוסט במשך זמן רב אבל אני כן חושב שבלוג היא מחויבות שצריך לקחת ברצינות אם רוצים קהל קוראים רחב ונאמן. יש הרבה בלוגים מעניינים שמפרסמים פוסט אחת לכמה חודשים ובלתי אפשר לעקוב אחריהם. זה למעשה האתגר הכי גדול בעיניי בכתיבת בלוג. כשאני התחלתי לכתוב את הבלוג שלי אז הייתה כמובן כל ההתלהבות הראשונית והיו לי הרבה רעיונות שהעליתי כל יומיים שלושה כי לא יכלתי להתאפק. עדיין יש לי הרבה רעיונות אבל הזמן לא תמיד שם. עם זאת, אני כן מפנה זמן גם על חשבון דברים אחרים לכתיבה בבלוג בגלל שאני מרגיש מחויבות אליו ולקוראים ולא רוצה לאבד אותם. חשוב גם לא לעדכן בלוג יותר מדי כי אז זה נהפך לטרחני מדי בעיניי ורוב הפוסטים לא מעניינים. גם לרוב האנשים אין זמן לקרוא כל כך הרבה פוסטים אני חושב.

  10. גיל, אם הפוסטים מעניינים, הם מעניינים. תמה משותפת היא מיותרת. אם הבלוג שלי היה ממוקד במשהו, זה כנראה היה פוליטיקה – אבל אז הפוסט הנוכחי היה “חריגה” מהתמה, וכך גם הפוסט על הפיצה, והפוסט על הסטטיסטיקות של הפיצה, והרבה מאוד פוסטים אחרים שלי במגוון נושאים שמעניינים אותי.
    אני מסכים שצריך שמה שנכתב בבלוג יהיה איכותי, משמעותי, מעניין, חשוב ו/או משעשע. מיקוד לא תורם לאף אחד מהדברים הללו, והוא פוגע עוד יותר בנושא הכתיבה הרציפה, שאתה מדגיש גם.

    לעניין הכתיבה הרציפה, לא יודע איך זה אצלך, אבל אצלי אין כמעט אנשים שפשוט נכנסים לבדוק אם יש משהו חדש בבלוג. הכניסות הן או דרך אגרגטורים (גוגל רידר, גרייפס וכיו”ב), או דרך מנויי דוא”ל. בימים שאני לא מפרסם כלום הכניסות הן באופן כמעט בלעדי דרך חיפושים ודרך קישורים נכנסים. משמע: לאנשים שעוקבים אחרי הבלוג לא צריך להיות אכפת בכלל מה תדירות הכתיבה שלי כדי שימשיכו לקרוא אותי. כשאני כותב משהו חדש, הם שומעים על זה, ונכנסים לקרוא.
    נגיד את זה ככה: מעולם לא הסרתי פיד רסס מהרידר שלי בגלל שהוא הפסיק להתעדכן. לא מכביד עלי שהוא שם.

  11. דובי, אני מסכים שאם הפוסטים מעניינים אז הם מעניינים, אבל שני דברים: אנשים שמתעניינים בנושא מסוים וקוראים בלוג מסוים באדיקות, יכולים לאבד עניין אם יש יותר מדי פוסטים לא קשורים. דבר שני, יש כותבים מעניינים שברגע שהם מתחילים לכתוב על נושאים אחרים הם פשוט הרבה פחות מעניינים. אני חושב שמיקוד תורם למומחיות שלך בנושא מסוים אבל יכול להיות שצריכה להיות הבחנה בין בלוגים כלליים לבלוגים מקצועיים יותר.

    כמובן שזכותו של כל אחד לכתוב מה שהוא רוצה, אבל לדעתי המודל של גוגל ש80% מרוכז בעניין אחד ו20% בשאר הגיוני גם בבלוגים. אני אגב לא בא בתלונות אליך ואני מודה שאני לא מבקר כאן יותר מדי כך שאין לי ממש דיעה על הבלוג שלך.

    לגבי הכתיבה הרציפה אתה צודק, אם כי לא כל האנשים משתמשים ברסס או מנויים. יש באמת המון קוראים אקראיים שנכנסים אחרי שמצאו פוסט בחיפוש בגוגל.

  12. השאלה האם עדיף בלוג מגוון או אחיד היא הגיונית בערך כמו אם עדיף בלוג על פוליטיקה או על בישול.
    אלה שני סגנונות שונים של בלוגים. יש כאלה שמתאים להם לנהל אחד, יש כאלה שאחר. אם ב’העוקץ’ יתחילו להופיע דיווחים על הטיול הסתווי הנחמד שערך יוסי יונה, זה יהיה מוזר – בלשון המעטה – ויש להניח שירתיע חלק מהקוראים הקבועים. כאן לעומת זאת זה יראה טבעי.

  14. דרומי, אני מסכים. לכן לדעתי אפשר לסווג את הבלוגים לשני סוגים עיקריים. אלו שכותבים על הכל ואלו שמתמחים בנושא מסוים. נראה לי שלכל אחד יש קהל יעד אחר.

  15. גיל – ולכן אני כתבתי על בלוגים אישיים, להבדיל מבלוגים מקצועיים יותר שמתמחים בתחום אחד. לשניהם יש מקום.