לפני כמה ימים פלשו מספר נשים יהודיות לתוך הקונסוליה הישראלית בטורונטו ופצחו בהפגנה כנגד המלחמה בעזה. מאוחר יותר הן טענו בפני התקשורת שהיה חשוב להן להבהיר שיש יהודים שמתנגדים ללחימה. הטענה הזו קצת הצחיקה אותי – על מה הן מדברות? הרי בישראל כל הזמן יש הפגנות נגד המלחמה, ויהודים רבים משתתפים בהן.
אני יודע שיש תמיכה נרחבת במלחמה בישראל, אבל מאיפה שאני עומד, לפחות בשמאל הישראלי יש שני סוגים של אנשים: אלו שהתנגדו לה מלכתחילה, ואלו כמוני, שתמכו במבצע בימיו הראשונים, והפסיקו לתמוך בו אחרי שלושה, חמישה, או שמונה ימים. זה מה שאני רואה בבלוגים, זו אפילו הרוח שמנשבת אלי ממשדרי החדשות שיוצא לי לראות – תמיכה מהוססת, לכל היותר.
אז אני מנותק? שחר כתב היום פוסט שכל כולו אווירת יאוש מהג’ינגואיזם שפושה בישראל. אתמול, בעת שחיפשתי תרגום נאות למילה שהייתי צריך ליצור לצרכי התזה שלי (nationization, להבדיל מ-nationalization, הלאמה), חשבתי על “התלאמות”. נראה לי שזו גם מילה טובה למה ששחר מתאר.
רק שבהגיון המעוות של הימים האלה הופכת הנאמנות שלו למדינה והרצון למלא את המוטל עליו גם לתמיכה גורפת במלחמה על כל מוראותיה ומחדליה, ומשם, בהיעדרו, הוא משוייך גם לחוגגי הפסילה של בל”ד ורע”ם-תע”ל. כי אין היום אפשרות אחרת. או שאתה מקבל את החבילה הלאומית-לאומנית-גזענית כולה, ואז תיסלח לך השמאלנות, או שאתה בוגד.
ואז ראיתי את התגובה של נמרוד באחד הפוסטים בבלוגיקה:
מילא דובי ואלעד, הם לא גרים כאן ולכן לא ממש יודעים, אבל מי שחי כאן לא יכול להתעלם מפרץ הברבריות ששטף את הישראלי הממוצע.
אז כן, אני לא שם, אבל האם באמת הצלחתי לבנות לי בועה בלוגוספירית שמאלנית וחמימה שבה הקיצוניות היחידה שאני נתקל בה היא אנשים שקוראים לי צמא דם כי לא התנגדתי למבצע מראשיתו? האם אף אחד מהאנשים בפיד המשותפים בעברית לא משתייך לאותו רוב הציבור שתומך במלחמה? כי אני לא רואה שום דבר שם שמשוייך לקבוצה הזו.
מאז תחילת המבצע אני רואה לפחות שעה של חדשות מישראל כל יום. לעיתים הרבה יותר. האם התקשורת באמת שמאלנית כמו שאומרים? האם רק אני פספסתי את הבוגדנות השמאלנית של יונית לוי? כי שום דבר ממה שהיא אמרה לא נראה לי חורג מהנורמה.
כשבאנו לכאן, חשבתי שכל עוד אני ממשיך לצרוך את כל אותם מקורות מידע אלקטרוניים, אני אשאר מחובר להוויה הישראלית. מסתבר שבלי הזיעה ((עכשיו בחוץ מינוס 18 מעלות)), זה פשוט אף פעם לא זה.
—
וכהדגמה נפלאה לאיך שאני תמיד חותר תחת עצמי בפוסטים שלי, הנה אתגר לקוראי הברנז’אים: נמאס לי לשמוע על כל מיני בלוגרים שזוכים להצעות עבודה בזכות הבלוגים שלהם, ורק אני נשאר בחוץ. גם אני רוצה טור באתר מיינסטרימי! מישהו יכול לארגן איזה משהו בכיוון? אני יכול לכתוב על חיי מהגר בקנדה, או מבט על הפוליטיקה הישראלית מבחוץ, או איזה טור לקראת הבחירות, או להחיות את משמר הכנסת כמשהו רציני יותר. אני פתוח להצעות. מקסוול, קנה אותי!
35 תגובות על “אני מנותק?”
עמדתי להציע לך טור ראשי במוסף יום ראשון, אבל בדיוק גיליתי שאתה סתם עוד שמאלני מצוי (ועוד אחד שלא התנגד למלחמה מראשיתה – איכס).
אניבאמת לא יכול לדעת מה מידת היותך מנותק או לא, ויכול להיות שבמבט מבחוץ אתה זוכה לפרופורציה יותר טובה כשאתה מסתכל על האוירה בישראל. מנקודת המבט של אחד שכרגע תקוע כאן – אני נוטה לחלוק את דעותיו של נמרוד, קרי אוירת יאוש מברבריזם משתלט. מחוץ לבלוגספרה שגם בה אמנם לא חסרים כל מיני טובין, אני זוכה להיות מופתע כל פעם מחדש ממידת ההתלהמות של אנשים מסביבי – אנשים נורמליים לחלוטין קראו לי, במילים יפות יותר או פחות, בוגד וחמאסניק (אני שייך לזרם המשוקץ שהתנגד למלחמה מיומה הראשון). אנשים נורמליים לחלוטין מעלים באוב אמירות של גולדה מאיר (יהיה שלום כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר מאשר שהם שונאים אותנו) – ואני חשבתי שהתקדמנו קצת מאז שנות השבעים. אנשים נורמליים לחלוטין לא מבינים מה כל כך רע בפסילת בל”ד ורע”ם. אפילו לטוקבקיטים נראה שיש יותר קצף פה מבאופן רגיל.
שוב, אני מקווה מאוד שמבפנים הכל נראה יותר רע ממה שהוא באמת.
אתה אולי צופה בשעה של חדשות, לנו יש שש. שש. בטלוויזיה. ביום חמישי ערוץ 10 שידר את המשחק של מכבי, וגיא זהר אח”כ היה עסוק בלהתנצל על הפער נטול החדשות. ארבע פעמים.
ההתגייסות התקשורתית מרשימה. זוכר את between the nation and proffession? אז זה כזה, רק בלי החלק השני. במלחמת לבנון השניה, אחרי כמה ימים אנשים התחילו לשאול שאלות. לפקפק. התקשורת הפיקה לקחים: היא מוסרת את הודעותיו של דובר צה”ל בדקדוק נמרץ. לא ראיתי, במיליוני שעות החדשות, מומחה אחד – אחד! – למשב”ל וIHL. אלופים ראיתי למכביר.
הכול נורא פטריוטי. אם יונית לוי מעזה לומר שאולי קשה להצדיק בזירה הבינ”ל את יחס ההרוגים, היא אוטומטית אויב. דובי, אתה מדבר על התנועה הערבית הלאומית? חבר כנסת מהמפלגה שכנראה תזכה בבחירות הקרובות רוצה לשלול *לי* אזרחות. מתינות היא עמדה קיצונית היום. הטוקבקים רוויי שנאה ורעל, כפי שלא ראיתי אותם מעולם. שיחות מכונת הקפה גם כן. מגרש חניה, מגרשי כדורגל וטניס, שממה, שמעתי אנשים – גם כאלה שבימים כתיקונם אני מעריך – מדברים על לעשות לעזה הסבה מקצועית. אבא שלי – לעזאזל, אבא שלי – תומך בפסילה של בל”ד ורע”מ-תע”ל. מעניין כמה נבוך יהיה כשיתפכח. אני לא זוכר דבר כזה. היסטריה כזו. אמונה עיוורת כזו בצה”ל. אלימות כזו. חיילים שנכנסים לקרב בקריאות “מוות לערבים”.
צר לי, דובי, אתה יודע שאני אהיה האחרון לנפנף במקום מגוריך ולומר “הוא לא יודע, הוא שם”. אני יודע שאתה עושה מאמצים להתעדכן ולשמור על קשר. אבל כן, צר לי. הפעם אתה מנותק.
הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: תודעת שירות
מנגד, אתה לא מעדכן. מי זה סיד ראין ומה הסיפור שלו?
חשבתי לכתוב על זה פוסט, אבל אז גיליתי שאף בן אדם נורמלי בקנדה לא תומך במה שהוא מנסה לעשות, אז החלטתי שזה לא שווה פוסט. בו נגיד את זה ככה: הוא העביר החלטה זהה לשטות הזו כבר ב-2006, אף אוניברסיטה לא התייחסה להחלטה הזו (האיגוד שהוא עומד בראשו הוא איגוד העובדים הזוטרים באוניברסיטאות – סגל זוטר ועובדי אדמיניסטרציה), ולפחות לגבי האיגוד המקומי שלי, הם קיבלו החלטה שלא ליישם את ההחלטה של האיגוד הפרובינציאלי.
אה, לא היה לי ספק שמדובר בהחלטה אווילית ואני סומך על הסגל האקדמי הקנדי – הכרתי סגל אקדמי קנדי, והיא הייתה ממש בסדר. הישראלים הגאים, אגב, כבר הקימו קבוצת פייסבוק הקוראת להדיח אותו.
הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: תודעת שירות
נדמה לי שזה היה בפריטים המשותפים לא מזמן, ואפילו גרם לי להוסיף אותו לרידר, כי נמאס לי לקרוא את אותם אנשים עם אותן דעות כל הזמן.
תחליט אתה אם הוא שמאל או ימין.
לשאלה שבכותרת: כן.
הייתי היום בבאר שבע. כשאתה נוסע באוטו בבאר שבע בימינו, אתה חייב לשמוע רדיו דרום – כדי לדעת מתי יש אזעקה.
עלה שם פרומו שהשאיר אותי פעור פה. לא זוכר את הניסוח המדוייק, אבל זה היה משהו כמו ‘לשכנינו היקרים בעזה, ניכנס באמ-אמא שלכם’. והניסוח שלי עדין. לא להיכנס בחמאס, אלא בשכנינו בעזה. וזה פרומו תחת המטריה של ‘העלאת המורל’, בתחנת רדיו איזורית שמקבלת זכיון מהממשלה – לא איזה רדיו פירטי.
הגישה של המתונים היום אומרת שצריך להיכנס באמ-אמא של החמאס, ואם האוכלוסיה צריכה לסבול – שתסבול. הקיצונים אומרים שצריך להיכנס באם-אמא של האוכלוסיה.
הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: איך הפך בחוץ לבפנים- אטימולוגיה בשולי מבצע "עופרת יצוקה"
דובי, זה לא בדיוק תקשורת שמאלנית.
לי נראה שפשוט שהתקשורת נותנת תחושה של כאילו אובייקטיביות לצופים, וזאת מבלי שמושמעת טיפה של ביקורת על ישראל. איך זה קורה?
כל זמן שמתנהלת המלחמה מראים את הטענות של הצד השני כ”הסברה פלסטינית”, ומתחילים להתפלפל על אופן ההסברה. כלומר מסיתים דיון של מוסר מלחמה או יעילות המבצע למטרת ישראל לדיון על איך מסבירים לאירופה כיצד אנחנו צודקים?
כאן יכולים להיות חילוקי דיעות, ואז מקבלים תחושה של תקשורת לא אחידה. דבר נוסף זה ההתייחסות הלא פוסקת ליושבי הדרום. כמובן שכל ההרוגים והפצועים מיותרים, אבל אף אחד לא היה מתייחס באותה מידה לתאונת דרכים אחת בה יכולים להיהרג הרבה יותר אנשים.
גם חוסר התפקוד של המערכות בדרום מקבל יותר צומת לב מכל שביתה שהיתה פה.
מצד שני כן מדווחים על הנפגעים הפלסטינים – בעמוד השישי בתיבה קטנה תחת “לטענת הפלסטינים” ומיד מפצים ב”אם זאת לפי צה”ל”. ושוב מכניסים הסברה.
באותו הזמן אצל האזרח הממוצע יש סדר אחר של מחשבה. מצד אחד הזדהות עם הדרום ומצד שני אמונה עיוורת בצדקת הדרך כי הלבטים היחידים שנדמה שקיימים הם לבטים הסברתיים.
כך לדוגמא את הכעס בישראל על מה שאולמרט אמר. אף אחד לא רוצה לחשוב על זה שבעצם במידה רבה, זה מראה עד כמה ישראל חזקה בארה”ב.
בקיצור, נוצר מצב שאי אפשר לבקר שום דבר בישראל כי ישראל זה הצבא והצבא הוא ישראל. חפי הפשע הפלסטינים שנהרגים במלחמה הם “הסברה פלסטינית”. מי שמבקר פוגע בהסברה ובצבא – וכך זה ממשיך להתגלגל.
הפוסט האחרון בבלוג של ירדן: “הסברה” ישראלית
אין דבר כזה “תמכתי במבצע בימיו הראשונים.” כשמדובר בממשלה מוסתת (שלא לומר טרום בחירות) של המון מוסת, אין לדעת כמה ימים ראשונים יהיו ל”מבצע”. בינתיים יש כמעט שלושה שבועות ראשונים, כמעט אלף הרוגים ראשונים, מתוכם כ 300 ילדים ראשונים. לא שומעים? כי לא דיברת. עכשיו כתוב פוסטי הכאה על חטא מתפלאים, וטפל במתים בכוסות רוח.
@אופיום: לא שמגיעה לך תשובה, אבל אני דווקא כן דיברתי. דיברתי בימים הראשונים של המבצע שהוא צריך להמשך לא יותר משלושה-ארבעה ימים, ודיברתי לפני הפלישה הקרקעית ואמרתי שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לצאת לפני שמאוחר מדי. עכשיו לך תסתכל במראה ותהיה מרוצה מכמה שהנפש היפה שלך ממורקת וצודקת יותר מכולם.
רגע, לא מגיעה לי תשובה אבל בכל זאת נתת לי אחת? דובי, אתה מבלבל אותי. אתה גם מבלבל אותי בכך שעושה רושם שלא הבנת מילה ממה שכתבתי. לא אמרתי שלא דיברת כנגד העמקת המבצע, הכניסה הקרקעית, העברת לוף לכוחות בחזית, וואטאבר. אמרתי שאין דבר כזה לתמוך “בימים הראשונים” של מבצע. כי ברגע שהחל מבצע, אין לדעת היכן ומתי הוא יסתיים. מה שסביר שיקרה, ברם (או בחזקת כמעט בטוח במדינה הקרויה ישראל) הוא שברגע שהתחיל, לא ידעו מתי לסיים. אז אחלה שתמכת רק בהפצצות האויריות, אפרופו למרק את הנפש. הרי כשהורגים מרחוק, זה הרבה יותר קל.
אופיום, הייתי מפנה אותך לתגובה רלוונטית שכתב, אני חושב, דרומי, בהקשר של פוסט קודם, אבל אין לי כוח לחפש. שורה תחתונה: הדטרמיניזם שלך אינו מקובל עלי. אני יכול לתמוך בפעולה מצומצמת בלי להסכים לפעולה רחבה יותר. ישראל הייתה יכולה להפסיק את המבצע אחרי שלושה ימים עם מינימום של פגיעות בבלתי-חמושים. שום דבר לא מנע ממנה לעשות כן, ואני לא רואה שום בעיה מוסרית או אחרת בתמיכה מסוייגת בפעולה מוגבלת בזמן.
ראיתי את התגובה שלו כאן למעלה. גם שם יש חכמה יתרה. “הגישה של המתונים אומרת להכנס בחמאס ואם האוכלוסיה תסבול שתסבול”? נו באמת. אם אלה המתונים שלנו, אנחנו בדרך למטה, מהר.
אופיום – צריך שיעורים בלזהות דברי ביקורת?
ובהתנהגות, ובהתנסחות, ובהבנת הנקרא ובשהיה במחיצת בני אדם.
הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: (ללא מילים)
כשהרפרנס לדברים הללו הוא ממישהו שתמך בימים הראשונים של המלחמה, צר לי שהציניות חמקה ממני. אבל בהחלט, הו בלוגרים רבי חכמה שכמוכם, אנא למדו אותי לזהות ביקורת, להתנהג, להתנסח, להבין את הנקרא ולשהות במחיצת בני אדם. אנא למדו אותי גם לומר את האמת בפנים, לא להתקרנף, לא להתנשא ובעיקר לא להיות עלק-שמאלני-כי-זה-מצטלם-טוב (או שמא כי שם כל הכוסיות?)
בלי כבוד רב,
אופיום.
@אופיום: בשמחה.
הגישה של המתונים היום אומרת שצריך להיכנס באמ-אמא של החמאס, ואם האוכלוסיה צריכה לסבול – שתסבול. הקיצונים אומרים שצריך להיכנס באם-אמא של האוכלוסיה.
זה משפט ביקורתי – הוא רומז במפורש שגישת המתוים אינה מתונה בעיניו.
מקווה שהצלחתי לעזור.
הפוסט האחרון בבלוג של אור ברקת: התקשורת בשירות הציבור
@אופיום: גם דרומי וגם נמרוד התנגדו למבצע מיומו הראשון. ההבדל בינם לבינך הוא שהם מסוגלים לנהל דיון עם מי שלא מסכים איתם, כי השמש לא זורחת להם מהתחת והאמת לא הוענקה להם על-ידי זינו עצמו במעמד הר סיני.
ואו, כבר הרבה זמן לא פירשנו אותי ככה.
א. התנגדתי למבצע מיומו השני. מעולם לא תמכתי בו.
ב. המטרה של המשפט הזה הייתה להגיד שגם מי שנחשבים מתונים כבר רחוקים מלהיות מתונים.
הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: איך הפך בחוץ לבפנים- אטימולוגיה בשולי מבצע "עופרת יצוקה"
אני נגיד, תומך במבצע (ומסרב להתייחס אליו כמלחמה, אבל זה לא הנושא כרגע). אני לא הופך את זה לאג’נדה האונליין שלי ,לא כותב על זה, לא משתף את זה. קשה לי להאמין שאני היחיד.
הפוסט האחרון בבלוג של צפריר: אבטחה בקוד פתוח
@אור ברקת: בלה, בלה, בלה, בלה, בלה. אמרת משהו?
@דובי: ראה התגובה האחרונה לאור, היא מוקדשת גם לך.
@דרומי: מחל לי, טעיתי, פירשתי לא נכון, קורה. תודה, שלום.
אופיום: אני יודע שאתה לא טרול, אבל ככה אתה מתנהג.
דובי: מתי עזבת לקנדה? אני גרתי בארץ עד לפני שנה, בתל אביב, ובהחלט הרגשתי את הלאומנות. להתעדכן מהבלוגוספירה ומהחדשות זה ניתוק. כדי להבין איך נראה הציבור צריך לצאת לשטח.
[…] לא מייצג. לכו לקרוא. גם את התגובות). באותו הקשר, דובי שואל אם הוא […]
מוזר. נראה לי שהייתי יותר מנותק כשהייתי בישראל מאשר עכשיו, אם מה שאתם מדווחים עליו אכן קורה בישראל.
בזמן מלחמת לבנון, כמעט כל מי שמסביבי התנגד למלחמה מיומה הראשון או השלישי. טקס הבוקר במשרד היה לפתוח את העיתון ולהזדעזע מטמטומם של שרים וגנרלים ומהציטטות המופרכות שלהם. ההרגשה שלי היתה שהעם ברובו מתייחס למלחמה כרע הכרחי, לא רוצה להסלים, ולא מאושר מהרג לבנונים. אולי כי אני בהיי-טק ואצלנו אנשים אינטיליגנטיים מהממוצע.
כיום הידע שלי הוא בעיקר מבלוגים. אני נמנע מלמהנט ומטוקבקים, וקורא את פיד המשותפים וגם כמה ימנים, וההרגשה היא שהעם השתגע. שישראל של לפני שלוש שנים לא קיימת עוד. שהקיצוניות פשתה בכל, וחוץ מקומץ בלוגרים, אין תקוה.
(זוכר שהתווכחנו פעם על האם מדינת ישראל תהיה קיימת עוד עשרים שנה? מה אתה חושב עכשיו?)
צ’וטטי עם ידידה אמש. אמרתי שאני דואג והיא אמרה “אל תדאג, הכל כרגיל”. זה דווקא הלחיץ אותי – זה מה שנקרא בארץ “כרגיל”? וכשנתרגל (תתרגלו?) לזה, מה יבוא?
קשה.
הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: שיר
@אלעד-וו: כשאני רואה עיוורון למצב ושיתוף פעולה שקט עם ההמתה ההמונית שמתרחשת ברצועה עכשיו ואז נסיון להשתיק אותי משום שאני לא נחמד בקשר לזה ו/או לא מתנהג על פי הנורמות המקובלות בבלוגיה, אני מתעצבן. וכשאני מתעצבן, זה יוצא עצבני. my aim is true, כמאמר א. קוסטלו.
אלעד, תפסיק להאכיל את זה. אולי זה ילך.
הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: (ללא מילים)
אופיום: נראה שלא הבנת איפה אתה. אם זה בעיניך “עיוורון למצב ושיתוף פעולה שקט” אז איבדת כל פרופורציות. רוב המגיבים כאן, בין השאר אור ברקת, הם מתנגדים ווקאליים למלחמה הזאת, מיומה הראשון. דובי וכמה אחרים היו יותר פרגמטיים, וחוץ מזה שאני חושב שהם טועים, לא היתה שום כוונת זדון. זאת הסביבה הכי תומכת שאתה יכול להיות בה. להגיד לאור ברקת משהו כמו “בלה, בלה, בלה, בלה, בלה. אמרת משהו?” זה ממש ביזיון. מזמן עברת את גבול ההתלהמות ונכנסת לגבול הטרהלהלה.
נמרוד: אופיום הוא לא טרול, קראתי אותו לפעמים. רק צריך להירגע.
אלעד, אני לא מכיר את המגיבים כאן ואת דברי ימי הפוסטים שלהם. חלק מהתגובות כאן הן שובל של אי ההבנה שלי את דברי הדרומי, ואת השובל הזה כדאי לקטוע, כך שאני קוטע אותו כאן. נו מור בלה בלה.
נמרוד, זה ילך כשלזה יבוא ללכת. בינתיים אתה יכול למצוץ לזה את הזה שלו, אולי זה יסתום לך את הפה.
אם התנגדתי למבצע שעתיים אחרי שהוא התחיל, אבל בשעתיים הראשונות עוד לא גיבשתי דעה לחלוטין?
ולגבי הניתוק: היום כשאני הולך באוניברסיטה ורואה דגל ישראל (שהוא לא על עמוד שהיה שם גם קודם), אני מניח אוטומטית שיש שם מישהו שבעד המלחמה.
גם באוטובוס.
השמאל ויתר על הסמלים, לפעמים אפילו במודע. מרוב שהניפו דגלי פלסטין, שכחו להניף דגלי ישראל כי זה “ברור”. זה כבר לא ברור כל כך.
משיחות שקיימתי, גיליתי שההערכה כלפי המחאה השקטה, לדוגמא, שקיימנו באוניברסיטה היתה יותר גדולה אם היינו טורחים לצרף איזה מגן דוד, או איזה סטיקר של “אוהבים את הדרום.”
אם לא תגמר המלחמה עד יום ראשון, אני אממש את הלקח הזה.
מה שאני רוצה להגיד זה שאם אתה רואה דגל ישראל ואוטומטית משייך אותו לתמיכה צמאת דם במלחמה, אז אתה לא מנותק.
כמובן שזה רק פרמטר אחד, אבל גם-פרמטר.
הפוסט האחרון בבלוג של דור כהן: שאלוהים יעזור לנו. בדרך כלל הוא לא.
אני אכן חושכ שלאחרונה הבלוגוספרה נותנת יותר במה לשמאל היותר שמאלי, ורחוקה מייצוג הולם לכלל הציבור. במיוחד אני שם לב לכך גם באתר “עבודה שחורה”. החל מהתמיכה המוחלטת בדב חנין לראשות עיריית תל-אביב (אני לא חושב שהוצג שם פוסט אחד נגד דב חנין והשתייכותו למפלגת שמאל קיצונית), וכלה בדעות נחרצות נגד המלחמה הנוכחית.
בהחלט זכית לייצג את הקו השמאלי-המתון (שהוא ה”ניצי” בבלוגוספרה), ולדעתי עשית זאת היטב.
[…] אני חי בבועה. זה לא רק מפני שאני באוסטרליה, אלא מפני שאני לא קורא […]