בתגובות לפוסט הקודם שלי כתב “אני גם” את הדברים הללו:
אני מגדיר את עצמי שמאל. שמאל מתון אבל שמאל. אתה אולי לא תגדיר אותי ככה אבל זה ממש לא מזיז לי. מבחינתי לוותר *מחר* על כל השטחים של 67, כולל מזרח ירושליים. אין לי בעיות לפנות את כל ההתנחלויות *מחר* ואני אפילו חושב שהן טעות היסטורית שלנו. לכן אני שמאל.
ולמה *מתון*? כי אני לא חי בסרט, כמוך. אני לא חי כאילו האוייב שלנו הם סקנדינביים שמזיז להם זכויות אדם או כל דבר דומה.
א”ג משקף כאן טעות נפוצה בדיון הציבורי בישראל, אבל כדי להבין את הבעיתיות בטענה שלו, כדאי אולי לעשות עיקוף דרך השוואה של אספקט מסוים של הפוליטיקה האמריקאית והאירופאית.
אחד המושגים המעניינים בספרות על הפוליטיקה האמריקאית הוא ה”הזדהות המפלגתית” (party identification), מושג שנטבע על ידי קמפבל ואחרים בספרם The American Voter משנת 1960. הזדהות מפלגתית היא מעין קשר רגשי שיש לאדם עם מפלגה מסויימת – בארץ קוראים לזה “בית פוליטי” – בלי קשר להעדפות האידאולוגיות שלו עצמן. מה שמעניין הוא שאצל האמריקאים, כאשר שואלים בסקר גם “עם איזו מפלגה אתה מזדהה” וגם “למי היית מצביע אם הבחירות היו נערכות היום”, התשובה היא לא תמיד זהה. יש אמנם העדפה של המפלגה שהיא מושא ההזדהות, אבל ההזדהות הזו אינה מחייבת העדפה של מועמד המפלגה בכל רגע נתון ולכל משרה. מגוון משתנים אחרים משמשים את המצביעה בבואה לקבל החלטה: אישיותו של המועמד, המערך הפוליטי הקיים (למשל, נשיא רפובליקני חזק מדי עשוי לעודד אנשים שמזדהים באופן כללי עם הרפובליקנים לתמוך במועמד הדמוקרטי לקונגרס כדי לאזן), מידת שביעות הרצון מהממשל המכהן, אופי הסוגיות שעל סדר היום וכו’.
עוד מאפיין מעניין של ההזדהות המפלגתית הוא שהיא אינה תואמת אחד לאחד את הזיהוי העצמי של האדם על הרצף שבין ליברלי לשמרני – הרצף המרכזי בפוליטיקה האמריקאית. בקישור שלעיל, למשל, רוב האנשים מזהים את עצמם כ”מתונים” על הרצף האידאולוגי, אבל זה לא מפריע להם להחזיק בזהות פוליטית חזקה לכאן או לכאן. הסברה ההגיונית היא שאנשים ממקמים את המרכז הפוליטי איפה שהם נמצאים, אבל הסברה הזו אינה עולה מממצאים מחקריים – המצב שתיארתי ממשיך להתקיים גם כאשר מבקשים מאנשים למקם את המפלגות עצמן על הציר האידאולוגי, ואפשר לראות בבירור ששתי המפלגות אינן ממוקמות במרכז המפה מבחינת המצביעים.
גם בארץ התופעה הזו קיימת במידה מסויימת: סקרים שמבקשים אנשים להצביע על מיקומם במפה הפוליטית מראית באופן עקבי שמצביעי כמעט כל המפלגות מפוזרים (אם כי באופן שונה, כמובן) לאורך כל או רוב הציר שמאל-ימין. בין מצביעי “האיחוד הלאומי” ו”ישראל ביתנו” יש מעטים (אבל יש) שמגדירים את עצמם כשמאל, ובאותה מידה בין מצביעי מרצ וחד”ש יש מי שמגדירים עצמם כימין. אבל בארה”ב התופעה הרבה יותר מובהקת מאשר בארץ.
באירופה, לעומת ארה”ב, למושג של “הזדהות מפלגתית” אין שום משמעות עצמאית משלו. ניסיונות למדוד הזדהות מפלגתית ברחבי היבשת העלו שוב ושוב שעבור האירופאים יש זהות מוחלטת בין התשובה לשאלה “עם איזו מפלגה אתה מזדהה” לבין התשובה לשאלה “למי אתה מתכוון להצביע”. מסיבות ברורות, אי אפשר לבדוק אם המשמעות של הממצא היא שהאירופאים תמיד מצביעים למי שהם מזדהים איתו, או שהם מגדירים הזדהות לפי ההעדפה הנוכחית שלהם להצבעה בבחירות. יש סיבות להאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה: התנודתיות הגבוהה במדינות אירופאיות מסויימות מטילה ספק באפשרות לזהות משהו כמו “הזדהות” במסגרת הפוליטיקה האירופאית – הזדהות צריכה להיות יציבה לאורך זמן, ולא קופצנית כפי שקורה לעיתים, בעיקר בשנים האחרונות. מה שחשוב, עם זאת, הוא שהמצב שבו אדם מצביע למפלגה אחת אבל מרגיש הזדהות עם אחרת הם נדירים מאוד.
ובארץ מה? אני לא מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין הזדהות מפלגתית לבין הצבעה בבחירות. במסגרת תזה המ”א שלי חיפשתי מחקרים כאלו, ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא עדויות לכך שקיימת הזדהות מפלגתית, ושהיא לפחות לא במאה אחוז קשורה בהעדפה מפלגתית על סמך נושאים ספציפיים:
Huberm Kernell and Leoni. (2003) נעזרו בנתוני מחקר הפאנל הבינלאומי Comparative Study of Electoral Systems (CSES) כדי לבחון נתונים לגבי הזדהות מפלגתית במדינות רבות בעולם. מנתוניהם עולה כי בישראל 61.5 אחוז מהמשיבים הצהירו על הזדהות מפלגתית עם מפלגה כלשהי (יותר מכל מדינה אחרת פרט לאוסטרליה), אך למעלה מרבע מהם העדיפו מפלגה אחרת על פני המפלגה איתה הם מזדהים, כאשר התבקשו לתת ציון (“ברומטר”, כלומר, מדד של מידת הדחייה או האהדה) לכל אחת מהמפלגות. אין בממצאים אלו כדי להסביר כיצד משפיעה, אם בכלל, ההזדהות המפלגתית על ההצבעה בישראל, אך יש בהם כדי להצביע על כך שעבור המצביעים הישראלים הרעיון של הזדהות מפלגתית הוא נבדל מרעיון ההעדפה המפלגתית, וגורמים נוספים משוקללים על-ידי המצביעים בישראל בבואם לבחור מפלגה.
ממצא אחר, של פרופ’ אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית, הראה כי כאשר שואלים שאלות כלליות, הקיטוב בין מצביעי הליכוד והעבודה הוא גדול, אך כאשר שואלים שאלות קונקרטיות לגבי מדיניות כזו או אחר, ההבדלים בין המצביעים כמעט ונעלמים.
על פי דיסקין, ניתן להסביר זאת בכך “שלפחות אצל חלק ניכר מן הבוחרים קודמת ההזדהות המפלגתית לגיבוש העמדה בשאלות מדיניות: בוחר יגדיר את עצמו ‘ימני’ אם הוא תומך מלכתחילה במפלגה הנתפסת בציבור כ’ימנית’” (ע’ 40). משמע, ההזדהות המפלגתית, ואיתה הנטייה בשאלות ה”עקרוניות”, אינה נובעת מתוך העמדות הקונקרטיות של האזרחים בנוגע לנושאים שעל הפרק, אלא קודמת להן, ומאידך, ההזדהות המפלגתית של מצביע מסוים אינה בהכרח משליכה על עמדותיו בנוגע לנושאים קונקרטיים.
הממצאים הללו, יש לציין, פורסמו בשנת 1990. כפי שכתבתי למעלה, אי אפשר לקבוע קטגורית שכל מצביעי המפלגות הימניות מגדירים עצמם כימניים, אך המסקנה של דיסקין, עבור רוב המקרים לפחות, עדיין נשמעת, על פניו, נכונה.
אבל מאז כתב דיסקין את המחקר הזה, הלכה וגדלה בארץ, כמו גם בארה”ב, מגמה שזכתה לכינוי “dealignment” (התפרקות מערכתית, קראתי לזה בתזה שלי) – צעירים נכנסים לפוליטיקה ואינם מפתחים את ההזדהות המפלגתית הזו. תופעת ההתפרקות המערכתית מסבירה את הגידול המתמשך בתנודתיות המצביעים, כלומר, בנטייה של מצביעים להחליף מפלגות לעיתים קרובות.
ופה אנחנו חוזרים ל”אני גם”. שני המודלים שיכלו להסביר בעבר את ההגדרה העצמית על הציר ימין-שמאל היו ההסבר האידיאולוגי הישיר (אני שמאלני כי אני תומך באידאולוגיה השמאלנית, ולכן אני תומך במפלגה שמאלנית), או ההסבר ההזדהותי-עקיף שהציע דיסקין (אני תומך במפלגה ימנית בגלל שאני מזדהה איתה, ולכן אני מגדיר את עצמי כימני, בלי קשר לעמדותי באשר לנושאים הקונקרטיים). ((כדי להבהיר – שני המודלים מתייחסים לשני צידי המפה הפוליטית.)) א”ג מייצג מודל חדש, שהוא היפוכו המוחלט של המודל של דיסקין. המודל הזה מתחיל דווקא מהעמדות של המצביע לגבי מדיניות קונקרטית: אני בעד להוציא את צה”ל מהשטחים, או אני בעד שלילת זכויות מערבים – האידאולוגיה לא משחקת כאן תפקיד בכלל, המצביע במודל הזה בוחר את ההעדפה שלו מסיבות פרקטיות לגמרי, בלי להעריך את המשמעות הרחבה יותר של המדיניות הספציפית לסט של ערכים שאפשר לכנות אותו “אידאולוגיה” – ואני בוחר את המפלגה שמציעה את המדיניות הספציפית שהכי קרובה לעמדה שלי ((או, אם להיות ריאליסטיים יותר – אני מסתכל על הצעות המדיניות של המפלגות השונות ובוחר את זו שנראית לי הכי פרקטית)). או אז מגדיר את עצמו המצביע על ציר ימין-שמאל בהתאם להגדרתו את המפלגה על הציר הזה, בלי שום קשר לעמדותי האידאולוגיות.
כך נוצרים מצבים מוזרים לכאורה, שכבר יצא לי להתקל בהם, של אנשים שמתלבטים בבחירות בין מרצ לישראל ביתנו. כך נוצר מצב שאדם כמו א”ג, שמביע עמדות שמקומן לא יימצא בשום הגדרה הגיונית של אידאולוגיה שמאלנית, יכול לחשוב שהגיוני להגדיר את עצמו כשמאלני.
אבל הגישה הזו היא בעייתית, והיא מסוכנת. בבחירות איננו מצביעים על נושא אחד, על מדיניות אחת. לא מדובר במשאל עם על חוק כזה או אחר, אלא בבחירות לכנסת. השאלה אותה אנחנו נשאלים מאחורי הפרגוד אינה “באיזו מדיניות אני תומכת יותר מכל”, אלא “על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה”. המדיניות בנושאים ספציפיים, שהפכה לחזות הכל אצל בוחרים מסויימים, הייתה אמורה להיות אינדיקטור להשקפת עולם כלשהי, כזו שאנחנו מסכימים איתה או לא. כאשר תקפו מצביעי ימין את אריאל שרון על כך שהוא “בוגד באמונם” משום שהוא מיישם מדיניות שאינה תואמת את המדיניות אותה קידם לפני הבחירות, הם עשו את אותה הטעות: הם התייחסו להצבעה בבחירות כהצבעה על נושא ספציפי, ולא הצבעה על השקפת עולם שמייצגים המועמדים של המפלגה.
אז לא, “אני גם” הוא לא שמאלני. הוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה האידאולוגית. הוא פשוט חושב שבאופן פרקטי, כרגע, הדרך הטובה ביותר לקדם את השקפת העולם הזו היא המדיניות שמציעות מפלגות השמאל – אבל בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש.
—
רבים מדברים על אחוז ההצבעה הנמוך שצפוי בבחירות הקרובות, על האפתיות של המצביעים. לא מדובר במשהו חריג בעולם: הציניות והיאוש מהפוליטיקה אוחזים במדינות רבות (ובמובן זה, הבחירות האחרונות בארה”ב היו המקרה יוצא הדופן, לא הממוצע שאליו אנחנו צריכים להשוות את עצמנו). אולי אחת הסיבות המובילות לכך, לדעתי, היא העלמותה של האידאולוגיה מהפוליטיקה. ברגע שהקמפיין הפוליטי מתחיל לעסוק במדיניות ספציפית במנותק מהמערכת האידאולוגית שהביאה לבחירה במדיניות הזו, הדבר מוביל לבלבול, לנתק בין המצביע לנבחריו, ולתחושה של יאוש מהפוליטיקה.
על השאלה איך מחזירים את האידאולוגיה לפוליטיקה – לצערי – אין לי תשובה.
17 תגובות על “מיהו שמאלני?”
איך אמרת?
‘תודה, עוד, עוד…’
הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: חומוס כמעשה חתרני – סמולני – קיצוני
@דרומי: עכשיו תורך, דומני.
פוסט מענין אך די חסר רלבנטיות לדוגמא. “אני גם” הסביר למה הוא שמאלני ואתה החלטת שהוא לא שמאלני כי הוא לא עונה על איזושהי הגדרה סטריאוטיפית שיש לך לגבי הסיבות שמניעות אנשים לתמוך בשמאל (מבחינה היסטורית אתה ודאי יודע שהשמאל הקלאסי היה לא פחות לאומני, פשיסטי ודיקטטורי מהימין). האם היית טורח לכתוב את הפוסט הזה אם “אני גם” היה מסתפק בלציין שלדעתו הפיתרון היחיד לסכסוך הוא חזרה לגבולות 67? אולי הוא בכלל משקף באופן מובהק את מצביעי השמאל ה”ציוני” בארץ (לדעתי כן). ובכלל הוא די נתן ניתוח ריאלי ופרגמטי של המציאות, האם ניתן בכלל לקחת עובדות ולהדביק להן השקפה פוליטית?
הפוסט האחרון בבלוג של מרק ק.: גם האנטישמים כבר לא מה שהיו פעם
בשביל זה שולחים אנשים ללמוד מדעי המדינה, בשביל שיוכלו לכתוב לך פוסטים כאלה. פוסט מצוין, ואבחנה מצוינת שעשתה לי סדר לאותה תחושה של עמימות אידאולוגית שאני מרגיש בכל שיחה או ויכוח שאני מנהל עם אנשים.
הפוסט האחרון בבלוג של אבנר קשתן: שיר מיתון
בתור מי שמוצאת את עצמה איפשהו בין כל העמדות שהובעו בפוסט הקודם,
בתור מי שרואה את עצמה כשמאלנית אבל לא תמיד בטוחה בזה,
בתור מי שההבחנה בין “המפלגה שאתה מזדהה איתה” לבין “המפלגה שאתה מצביע אליה” קוסמת לה (מרצ היא הבית שלי, אבל לא הצבעתי לה בבחירות האחרונות וכנראה שלא אצביע לה גם בבחירות הקרובות),
אשמח לשמוע מה זה לדעתך “שמאלני”.
אגב, נדב נראה לי כמו דוגמא מצויינת למי שיש פער בין המפלגה שאיתה הוא מזדהה לבין המפלגה שלה יצביע בבחירות הקרובות.
הפוסט האחרון בבלוג של שחר: למה לא אצביע לרייגן
אם כבר נשאת את שמי לשוא: כמובן שכשקראתי את הפוסט הזה שאלתי את עצמי ‘מה המפלגה שאני מזדהה איתה’. אבל גיליתי שאין לי כזו, ושאם כבר מדובר הרבה יותר על חד”ש או על העבודה – לפחות לפי מדד ה’כואב לי בבטן כשמשמיצים אותה’.
העבודה בשבילי היא לא בית, ולא הייתה בית, אלא פלטפורמה לקידום רעיונות פוליטיים. אף פעם לא הזדהיתי איתה יותר מדי.
הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: חומוס כמעשה חתרני – סמולני – קיצוני
טרם קראתי בעיון, וגם קטונתי, אבל רק הערת לוקאליזציה קטנה לסייפא שלך:
“ברגע שהקמפיין הפוליטי מתחיל לעסוק במדיניות ספציפית במנותק מהמערכת האידאולוגית שהביאה לבחירה במדיניות הזו…”
הקטע הוא שהקמפיין הנוכחי בישראל בקושי עוסק גם במדיניות ספציפית, אלא בעיקר ב(פולחן) אישיות של המתמודדים – בעיקר שלושת ה”מועמדים” לראשות הממשלה, אבל לא רק.
“אידיאולוגיה” אפשר למצוא רק בשוליים, וגם זה בקושי. מדיניות במשורה.
עכשיו לך תבחר בין זה שמסתכל לאמת בעיניים,
זאת שמבטיחה מנהיגות אחרת (שגם מסתכלת בעיניים למשהו),
ההוא החזק,
זה שמבין ערבית,
זה שלא מתפשר
…
הפוסט האחרון בבלוג של מרמיט: שכר בעמלי
חסר לי החיבור בפוסט לפוליטיקה של זהויות. בישראל של פעם היה ברור שאם אתה קיבוצניק אתה מצביע למפא”י או לתנועת העבודה או למפ”ם, וגם זה למעשה נקבע לפי הקיבוץ. אם גרת ב”חיפה האדומה” היית שייך גם כן לאיזו זעיר-בורגנות שהיא בכ”ז סוציאליסטית, מצביעה מפלגת העבודה, והילדים שלך היו הולכים לתנועת נוער.
כלומר, הדיעות הפוליטיות לא נבעו מתוך הזדהות עם מפלגה, אלא גם ההזדהות המפלגתית וגם הדיעות נבעו מתוך זהות (identity) מובחנת מסויימת.
האינדיוידואליזציה של החברה הביאה לכך שאין יותר זהויות מובחנות יותר. רוב האנשים הם בזהות ה”רוצה לעשות מה שיותר כסף במה שפחות עבודה ולראות האח הגדול בטלויזיה” (אני מקצין, אני יודע), והם מצביעים או לא מצביעים לפי מיטב שיקוליהם (והמיטב הזה הוא לא משהו רוב הפעמים). המקום היחיד שזה נשאר זה בקרב הציונות הדתית והחרד”לניקים מחד, ואצל הערבים מאידך (כשהם מצביעים).
הייתי שמח אם היית מתייחס לזה.
דובי, אמרת ש:
“אבל הגישה הזו היא בעייתית, והיא מסוכנת. בבחירות איננו מצביעים על נושא אחד, על מדיניות אחת. לא מדובר במשאל עם על חוק כזה או אחר, אלא בבחירות לכנסת. השאלה אותה אנחנו נשאלים מאחורי הפרגוד אינה “באיזו מדיניות אני תומכת יותר מכל”, אלא “על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה”. המדיניות בנושאים ספציפיים, שהפכה לחזות הכל אצל בוחרים מסויימים, הייתה אמורה להיות אינדיקטור להשקפת עולם כלשהי, כזו שאנחנו מסכימים איתה או לא”.
יש כמה בעיות עם אמירה זו. ראשית, היא מנוסחת כאמירה אמפירית בעוד שהיא לחלוטין אמירה נורמטיבית. ‘אני גם’ כמובן מדגים את העובדה שאנשים מצביעים למפלגות שונות ומשונות משלל סיבות שונות ועוד יותר משונות, ולאו דווקא בשל המפלגה, בשל המדיניות, בשל האידיאולוגיה ולפעמים אפילו לא בשל איזו עמדה על נושא מסוים.
שנית, וזו טענה של כלכלה פוליטית של שנה א’, אנשים דווקא ממש מצביעים על נושא מסוים. הטענה הקלסית היא שאין יותר מנושא אחד אשר מהווה את הסוגיה העיקרית של הבחירות (ולכן, כל מפלגה מנסה להתמקם על מרכז התפלגות הבוחרים לגבי נושא זה בכדי לזכות במירב הקולות). במילים אחרות, לא רק שהטענה שלך אינה אמפירית, אלא גם שהיא מנוגדת לטענה האמפירית הרווחת.
שלישית, ועכשיו נורמטיבית, אני ממש מתקשה להבין מה הבעיה עם כך שאנשים מצביעים מסיבות שונות ומשונות. אחד מצביע לבן-דודה של השכן מהקומה השניה, כי הוא מתמודד ברשימה קיקיונית; אחר מצביע בהתאם ללחץ שמפעיל איזה בן משפחה או בן זוג; שלישי מצביע בהתאם לאינטרס כלכלי מאוד מאוד ספציפי, נגיד בהתאם למדיניות של הצבת שלטי חוצות בכבישים בין עירוניים; רביעי הוא פנסיונר מפא”יניק שלא מסוגל להצביע לשום מפלגה אחרת חוץ ממפא”י (כלומר, הפעם בעבודה) וכן הלאה. לכל אדם יש סט שלם של אינטרסים. וזכות הצבעה אחת. ואדם יכול לשקלל את האינטרסים שלו כטוב בעיניו, ולהצביע למה שתואם במידה הרבה ביותר לאינטרסים אלו. מי קבע, או למה אתה טוען, שבחירות צריכות לשקף דווקא אידיאולוגיה?
@סיון פ: בכוונה לא נכנסתי לשאלה של מה גורם לאדם לפתח הזדהות מפלגתית מסוימת ולא אחרת. אני חושב שזו שאלה על רלוונטיות מדרג שני למה שרציתי לדבר עליו, ויש יותר מדי תשובות אפשריות ופחות מדי תשובות משכנעות עבורה. מבחינות מסויימות, זה כמו לשאול למה אדם אוהד קבוצת כדורגל אחת ולא את יריבתה.
רעיון ה”התפרקות המערכתית” נובע מרעיון שקדם לו – ההערכות מחדש (realignment), לפיו אחת לכמה עשרות שנים מתרחש שידוד מערכות בפוליטיקה האמריקאית, וה”קואליציה” שתמכה עד כה בכל מפלגה מתפרקת ומורכבת בחזרה. כך קרה סביב ה”ניו דיל” וכך קרה גם בשנות ה-60 סביב נושא זכויות השחורים (ונושאים קרובים אחרים). מה שזה מראה הוא שההזדהות המפלגתית של אנשים היא רק גורם מתווך – היא נגרמת על ידי משהו גדול אחר (מספיק גדול כדי שחלק גדול מהאוכלוסיה ישנה את ההזדהות המפלגתית שלו פחות או יותר בבת אחת). אבל בספרות שאני מכיר עוד לא ראיתי טיעונים משכנעים לגבי מה המשהו הזה יכול להיות (וכן, פוליטיקה של זהויות היא חלק מזה, אבל לא יכולה להיות הכל).
@איתמר: הטענה שלי היא אכן אמפירית, והיא כן נכונה, אבל אתה לא הבנת אותה נכון. אני לא טענתי טענה אמפירית לגבי על מה אנשים מצביעים, אלא מהי השאלה שנשאלת בבחירות, או במילים אחרות, מה התוצאה המעשית של הצבעה לכאן או לכאן. התוצאה המעשית היא לא יישום של מדיניות כלשהי, חקיקת חוק כלשהו או קידום נושא כלשהו. התוצאה המעשית היא הגדלת כוחה של מפלגה מסוימת (ושל קואליציה פוטנציאלית מסוימת) והשפעה (מזערית, אבל השפעה) על הרכב הממשלה הבאה, שתהיה אחראית לכל הנושאים שעד סדר היום הציבורי.
הפער הזה, בין הסיבה שאנשים מצביעים כך או אחרת, לבין המשמעות האמיתית של אקט ההצבעה, הוא בדיוק הסיבה לכך שיש פה סכנה. אם אנשים חושבים שהם מצביעים על מדיניות מסוימת, לא צריך להיות מופתעים שהם נהיים אפאתיים יותר ויותר כלפי הדמוקרטיה, כי הם לא משיגים את התוצאה שהם קיוו לה, ומתפתחת ציניות של “כולם אותו דבר, לא משנה למי מצביעים”. בודאי שמשנה, אבל לא בצורה הישירה שהמצביע-על-נושא-ספציפי חושב. הסכנה קיימת גם משום שכאשר המפלגות יודעות שההצבעה מבוססת על הצעות מדיניות קונקרטיות ולא על השקפות עולם, זה פותח פתח למניפולציות פופוליסטיות, שבמקרה הטוב גורמות ליישום מדיניות פופוליסטית, ובמקרה הרע גורמות לעוד יותר ציניות ואפאתיות משום שהצעות המדיניות הללו נועדו רק ככלי אלקטורלי, ולאיש אין כוונה אמיתית ליישם אותן.
וואו. כבוד.
לפני שבכלל אתחיל לענות (ויש. יש..) אני חייב לברר משהו:
-התחל ציטוט-
“אז לא, “אני גם” הוא לא שמאלני. הוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה האידאולוגית. הוא פשוט חושב שבאופן פרקטי, כרגע, הדרך הטובה ביותר לקדם את השקפת העולם הזו היא המדיניות שמציעות מפלגות השמאל – אבל בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש.”
-סיים ציטוט-
מעניין מאוד. ואת כל זה הבנת מאיפה בדיוק? לא זכור לי שבשום מקום ציינתי מהן עמדותיי, מהי השקפת העולם שלי ומהי מערכת הערכים שלי.
איך בדיוק הבנת את כל זה מדעה ספציפית אחת שפשוט רצתה להסביר, לא להצדיק, למה התמיכה בליברמן היא מעבר לגזענות פאשיסטית טהורה?
הדבר היחידה שאמרתי הוא שאני מצביע עבודה ורואה בעצמי שמאל מתון.
מכל זה אתה מסוגל לדעת בדיוק מוחלט על כל עמדותיי, השקפת העולם שלי ומערכת הערכים שלי? וואו מדהים!
אז בבקשה בוא תסביר לי מה לדעתך עמדתי ודעתי וגם איך בדיוק הגעת לזה?!
דובי טוען ש:”בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו ]של השמאל] לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש”. אני חולק על כך.
לדעתי אידאולוגיה ופוליטיקה תמיד הלכו בנפרד. מפלגה היא כלי שנועד לקדם אג’נדה פוליטית, לא אידאולוגית. הסיבה היא, כפי שדובי ציין, ששני אנשים בעלי אותה “אידאולוגיה” עשויים לצדד בשתי פוליטיקות מנוגדות לחלוטין. אז למה שאנשים אלו ישבו באותה מפלגה? ולמה שאצביע למפלגה שטוענת שהיא שותפה לאידאולוגיה שלי, אם המפלגה עם האידאולוגיה ההפוכה מציעה דרך שתקדם את האידאולוגיה שלי אף יותר? המסקנה היא שלאידאולוגיה אין כל משמעות בבחירת המפלגה.
“קדימה”, למשל היא מפלגה שנבנתה בשביל דבר אחד בלבד – לקדם את המהלך הפוליטי של ההתנתקתות מהגדה (שבינתיים ירד מן הפרק), ובין חבריה אין כל אידאולוגיה מאחדת אחרת. העבודה משווקת את עצמה כ”שמאלנית”, אבל האם באמת ניתן לומר שהפוליטיקאים שלה פועלים כשלנגדם מונחים ערכי השמאל? בעולם של היום אידאולוגיה זו תווית ששמים על המפלגה, על מנת לזכות ביותר קולות מאותם אנשים שחושבים שזה אומר משהו. היא אמצעי פרסום – branding.
דובי טוען שהשאלה “על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה” היא שאלה אידאולוגית בעיקרה. לטענתו, בבואם של הפוליטיקאים להתמודד עם בעיות שלא עלו במערכת הבחירות, הם סבירים יותר לטפל בהן על פי הקודים של האידאולוגיה שמאחדת את המפלגה שלהם. בפועל, כאמור, אין אידאולוגיה מאחדת כזו. וגם אם במקרה יש, רוב הסיכויים שהאידאולוגיה הזו תוכל להצדיק כל מעשה פוליטי והיפוכו. לכן השאלה “על מי אני סומכת יותר” מתייחסת לפוליטיקאים עצמם ויחסי הכוחות בינהם, איש איש והאג’נדה הפוליטית שלו.
לכך נוסף מבנה המערכת הפוליטית של ישראל. במערכת הזו הממשלה יכולה לקדם מהלך אחד גדול בקדנציה לפני שהיא משותקת. לכן אותו מצב תיאורטי שבו הפוליטיקאים צריכים להחליט החלטה פוליטית גורלית בנושא חדש לא באמת מתרחש. וכל מה שאנו נותרים זה עם האג’נדה הידועה מלפני הבחירות.
דובי, זה פוסט נורא מעניין. הטענות של סיון ואיתמר גם מעניינות מאד, בלי קשר למי “צודק”.
רציתי רק להגיד, שכל זה מעניין מאד, אבל לדעתי לא באמת רלוונטי לעניינו של “אני גם”. לדעתי, הבעיה של א”ג היא לא חוסר תאימות בין מפלגה מועדפת להזדהות, או חוסר קונסיסטנטיות בדעות, או כל דבר כזה, אלא תפיסה שונה של העובדות. הוא מאמין שיש כאן סכסוך עם אנשים שהמטרה שלהם היתה, הווה, ותהיה, השמדתנו, ולא משנה מה נעשה בנידון. תחת השיח שאליו שייך א”ג, עמדותיו הגיוניות לחלוטין.
אחרי שאמרתי את זה, אציין שאני אישית חושב שא”ג מייצג דעות נפוצות מאד בציבור, שמקורן הוא דיסאינפורמציה שמועברת ונלמדת בתקשורת ובבתי הספר, ודומה מאד לדיסאינפורמציה במדינות פרוטו-פאשיסטיות אחרות. (שיח דומה, אגב, אני מוצא בסין ביחס לטיבט). הדרך לשנות שיח זה, לדעתי, היא בעזרת שינוי יסודי של החינוך והתקשורת, מתן מקום לדעות שונות (עמותת “שקוף” היא יוזמה מצויינת בהקשר זה, כמו גם עיתון “העין השביעית”), ובמיוחד חינוך להומניזם ולקבלת האחר (מה שנמרוד אבישר אומר שתי”מ תומכים בו, ואני לא בטוח שהשתכנעתי, אבל זה נשמע טוב). יש בעיה שונה של שיחים מתנגשים (בפרט, השיח ההומניסטי והשיח הלאומני), נושא שדיברתי עליו מעט בתגובות פה ושם ואני מקווה להגיע אליו בבלוג שלי. לדעתי, זו בעיה שורשית וחמורה בחברה הישראלית (ובעצם, בחברות רבות בעולם) שאין לי פתרון טוב לו. קשה בעיני לשנות את השיח השליט, במיוחד מכיוון שנראה שהוא מתרחק מהשיח של ההומניזם (והתחזקות התאגידים, שגורמת להפיכה של הקפיטליזם לשיח היחיד שמיוצג בתקשורת ההמונים, כמעט מבטיחה שהישועה לא תגיע מהתקשורת).
[…] לפוסט הקודם שלי הועלו כמה שאלות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש להן פוסט […]
בדיוק אתמול שודר ברשת ב’ מערכון “מגרש המכוניות” של הגשש החיוור.
להלן ציטוט (ייתכן ואינו מדוייק לגמרי):
א: אני מערכניק
ב: אתה הצבעת מערך?
א: לא. הצבעתי ליכוד. אבל אני מערכניק.
[…] כתבתי תגובה שאני מאד אוהב בבלוג של דובי (קיראו גם את פוסט ההמשך) […]