בתגובות לפוסט הקודם שלי הועלו כמה שאלות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש להן פוסט נפרד – לא רק בגלל שמדובר בשאלות חשובות, אלא גם בגלל שאני נכנס פה לתחום שאני מרגיש הרבה פחות בטוח בו, ולהשאיר את ההבהרות הללו מוחבאות בתגובות נראה לי אקט פחדני יותר. אז הנה אני חושף את הדעות הקצת פחות מנומקות שלי פה בפני כלל הקוראים, ולא רק אלו שיטרחו לעקוב אחרי התגובות.
בפוסט הקודם, כזכור, טענתי שהמגיב “אני גם” (א”ג) מהפוסט הזה רואה בעצמו שמאלני אך למעשה אינו כזה, אלא הוא רק תומך במדיניות מסויימת שכרגע, במקרה, מיוצגת על-ידי מפלגות שמאלניות, אבל לא בהשקפת העולם הכוללת של המפלגות הללו. (הערה ראשונה: בפוסט הקודם השתמשתי במילה “אידאולוגיה”, ואולי היה זה שימוש שגוי – מוטב “השקפת עולם”).
מרק טען שא”ג פשוט תיאר את העובדות לאשורן, ושאי אפשר להדביק השקפה פוליטית על עובדות. עמיתי למדעי החברה, כמו גם היסטוריונים, יודעים מה אני עומד לענות לטענה הזו: אפילו אם נניח שהתיאור שא”ג סיפק הוא מציאותי (ואני איני חושב שזה נכון) המציאות היא מליארד דברים שונים. הבחירה לשים דגש על עובדות כאלו ולא אחרות היא בהכרח מוטה על-ידי השקפת העולם של המתאר, שרואה בעובדות הספציפיות הללו כמשמעותיות יותר להבנת המציאות, מאשר כל העובדות האחרות. הייתי יכול לטעון, למשל, שהעובדות הן שהמדינה הזו מאוכלסת ברוב של יהודים, ואלו העובדות לאשורן, ושאף מדינה אחרת בעולם אינה יכולה לטעון טענה כזו. אין ספק שהטענה שלי היא נכונה – אבל מכאן ועד להוכחת מכניזם סיבתי מהעובדה שאני מתאר לתוצאה שאני מנסה להסביר, הדרך היא ארוכה.
לעובדות, אם כן, אי אפשר להדביק השקפה פוליטית. לבחירה בעובדות מסויימות מתוך סך העובדות הקיימות – אפשר גם אפשר.
ספציפית, במקרה הזה, אין שום קשר בין הטענה שיש בקרב המיעוט הערבי כאלו שמסייעים לאויב, לבין הטענה שהקביעה שצריך לשלול אזרחות ממי שאינו מוכן להתחייב לנאמנות למדינה היא בתחום הלגיטימי. כפי שציינתי כבר, לישראל יש חוקים כנגד סיוע לאויב, ואפשר להשתמש בהם. אחת הקטגוריות הבולטות באדיוטיזם שלהן בקרב הצעות החוק שראיתי כשכתבתי את משמר הכנסת, הייתה הצעות חוק לאכיפת חוקים. לא צריך חוק שיקבע שיש לאכוף חוק, ולא צריך חוק שיקבע שצריך למלא את החוק. אם היינו צריכים כאלו חוקים, היינו בצרה צרורה, כי אז היינו צריכים גם חוק לאכיפת חוקים לאכיפת חוקים, וכן הלאה. אזרח נדרש לפעול על פי החוק במדינה מעצם היותו אזרח (למעשה, מעצם היותו על אדמת המדינה, בלי קשר לסטטוס שלו).
א”ג עצמו שאל מה בכלל אני חושב שהן הדעות שלו, ואיך הסקתי מה השקפת העולם שלו מתוך משפט וחצי שהוא כתב. ובכן, לא טענתי שאני יודע מה השקפת העולם שלו, או אם יש לו אחת, ((טוב, זה לא מדויק, טענתי שהוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אני מוכן לחזור בי מהקביעה הזו)) אבל אני יודע באיזו השקפת עולם הוא לא אוחז, וזו השקפת העולם השמאלנית.
מה שמביא אותנו לשאלה, ששאלה גם שיר-דמע – מה זה בעצם שמאלני? מה אני כולל בהגדרה הזו. ראשית, אבהיר ששמאלנות, כמו גם ימניות, אינה מונוליטית. בין כה וכה אנחנו חייבים להגביל את עצמנו למימד אחד של המפה הפוליטית, ובמקרה הזה המימד המדיני-חברתי (חברתי במובן של societal, לא במובן של כלכלה סוציאלית – נו, המימד שאינו המימד הכלכלי במצפן הפוליטי). יש יותר מהשקפת עולם אחת שנופלת תחת ההגדרה של “שמאל”, ובקרב בין “חירות” ל”שיוויון” יש נציגים לשני הצדדים בחלק הזה של המפה. אבל לכל השמאלנים משותפת תפיסה אחת, ששמה את האזרחות לפני הלאום, את השיוויון הפורמלי, הבסיסי, לפני העדפת הקרובים לנו. שמאלני ישראלי, לפיכך, יפעל למען הפרדת הדת מהמדינה, יהיה בעד שיוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ויתנגד לאפלית ערבים, הומוסקסואלים, נשים או כל קבוצה חלשה אחרת. ((אם כי האופן שבו יעדיפו השמאלנים לפעול כדי למנוע אפליה כזו ישתנה, מאפליה מתקנת ועד “עיוורון הבדל”.)) אני, כמובן, מתאר את הדברים מנקודת המבט שלי כשמאלני, ולכן אני מציג את השמאלנות כדבר חיובי. ימני יתאר את אותם הדברים שאני מדבר עליהם במונחים אחרים – השמאלני מנותק מהמסורת ומהזהות הלאומית שלו, פוסל את “עניי עירך קודמים”, ומעדיף לתת אמון באויבינו במקום לחזק את העם. המציאות, כמו שאמרתי, זה עניין של השקפת עולם.
אם תיארתי את השמאלני במונחים של אזרחות ליברלית, הרי שהימני חושב במונחים של אזרחות רפובליקנית: אזרח שווה זכויות הוא מי שממלא את חובותיו למדינה. ברגע שאדם אינו ממלא את חובותיו למדינה, ההבדל בין לשלול ממנו זכויות מסוימות לבין לשלול את אזרחותו כולה, הוא רק הבדל של דרגה. לכן העמדה של ליברמן היא בלתי נתפסת בעיני השמאלני, ורק “סתם” קיצונית בעיני הימני.
אלעד הגדיר את הדיכוטומיה כהבדל בין “השיח ההומניסטי והשיח הלאומני”, ויש במונחים הללו לא מעט אמת – אבל, שוב, הם באים מנקודת המבט השמאלנית (“לאומנות” היא מילה שלילית, לעומת “לאומיות” שאין לה את המשמעות השלילית שמוסיפה ה”נ” הזו). אני חושב שלהבדיל בין שיח ליברלי לשיח רפובליקני זה קרוב יותר למה שאני מנסה לתאר (אם כי, ללא ספק, לא מושלם). היתרון של המילה “לאומנות” של אלעד לעומת “רפובליקניות” שלי (חוץ מזה ששלי לועזית ואין לי תרגום טוב), הוא שהיא שמה דגש על המקום של הלאומיות ביחס לאדם. המילה “רפובליקניות” במשמעותה הזו הגיעה מצרפת, שם מי שנאמן לרפובליקה הוא בן הלאום הצרפתי. בארץ, כידוע, לא זה המצב. אין לאום ישראלי, יש רק לאום יהודי ולאום ערבי, והשניים לא יכולים להתערבב. התפיסה של א”ג מושפעת מאוד מתפיסת הלאום כגוף אחד. ישנם “היהודים” וישנם “הערבים” – במילותיו של א”ג עצמו, “שני שבטים”. והם “שייכים לעם שממנו העם שלך מתגונן כבר 100 שנה” (דגש שלי). בתפיסה הזו גם אין הבדל בין זכות אתנית לבין השתייכות אזרחית. ביטא זאת היטב אילן – “הבעיה הזו היא שאחוזים ניכרים מהצד שלנו – דהיינו מהישראלים – מגדירים את עצמם כחלק מהצד השני – דהיינו פלסטינאים.” אצל אילן לפחות הצד “שלנו” מוגדר בצורה כוללת יותר – ישראלים, להבדיל מיהודים – אבל הזהות האתנית של הערבים הישראלים מגדירה עבורו גם את ההשתייכות האזרחית שלהם, ומכאן את הנאמנות שלהם. דומה הדבר לטענה שיהודי ארה”ב מגדירים את עצמם כיהודים, ולכן הם אינם נאמנים לארה”ב. או, אם לקחת דוגמא טעונה יותר מבחינה היסטורית, שאמריקאים ממוצא יפני מגדירים עצמם כיפנים, ולכן אינם נאמנים למדינה.
וכל זאת, כמובן, בלי להגיד מילה על העובדה שאפילו בקרב הפלסטינאים תושבי הרשות אי אפשר לדבר על מונוליט אחד של שונאי ישראל וחורשי רעתנו, בניגוד לדעתן של חלק מאיתנו.
דוגמא נוספת לשיח החרשים שיוצרות שתי השקפות העולם המנוגדות הללו אפשר למצוא בעבודה שחורה, בעקבות ה”מכתב הפתוח” של שלומית לוי לשרת החינוך. לוי קובלת על כך ששרת החינוך יצאה כנגד יוזמה להתנות סיוע של המדינה במימון לימודים גבוהים, בשירות צבאי (קרבי?). עוד טוענת לוי כי “יש לזכור כי חובות קודמות לזכויות”. בכך קוממה עליה לוי כמה וכמה מקוראי הבלוג, שמיהרו להסביר ללוי שזכויות במדינה דמוקרטית אינן תלויות בחובות. נדב הזכיר לה ש”זכויות” שתלויות בדבר אינן זכויות כלל, אלא פריווילגיות. אבל בכך הרי ההבדל: הימין רואה בזכויות פריווילגיות שהמדינה מקנה למי שראוי לכך, ואילו השמאל רואה בזכויות דבר מה בסיסי ויסודי, שהמדינה עלולה למנוע מאנשים, ולכן יש לוודא שהיא תדאג לשמור עליהן.
אין סיכוי שהויכוח הזה יגיע לכדי סיום אלא אם מי מהצדדים ישנה את עצם השקפת העולם הבסיסית שלו לגבי מהי המדינה ומה תפקידיה, ומה הקשר בין הפרט (האזרח) לבינה. זוהי הסיבה שהקיצון של הימין הוא הפאשיזם (האדם צריך לשרת את המדינה, או הלאום במקרה הנאצי), ואילו הקיצון בצד השמאלני הוא האנארכיזם (המדינה לא צריכה להתקיים). ((הקומוניזם הוא הקיצון של השמאל הכלכלי, שאינו רלוונטי כאן. לצורך העניין, קומוניזם קרוב יותר למה שהוגדר כאן כ”ימין”, משום שהפרט משועבד בו לשירות ה”כלל” (שזה, למעשה, המדינה), ולא להפך.))
23 תגובות על “מהו שמאלני (פוסט המשך)”
פוסט מעולה.
אני ממש אוהב את הדיון הזה. אני בעתם לא תריך לכתוב את הפוסט הזה בנוגע לשיח ההומאניסטי נגד השיח הלאומני. כתבת אותו הרבה יותר טוב ממה שאני מסוגל. (נו, טוב שיש אנשי מקצוע).
כתבת שעדיף להגיד שיח ליברלי לעומת רפובליקני, במקום שיח הומאניסטי לעומת לאומני. נכון, אבל אז איך אני אוכל לצעוק “פאשיזם! פאשיזם!” ? :)
בנוגע לדברי אילן: אילן כתב “הבעיה הזו היא שאחוזים ניכרים מהצד שלנו – דהיינו מהישראלים – מגדירים את עצמם כחלק מהצד השני – דהיינו פלסטינאים.” ואתה כתבת ” אצל אילן […] הזהות האתנית של הערבים הישראלים מגדירה עבורו גם את ההשתייכות האזרחית שלהם, ומכאן את הנאמנות שלהם”
אני לא מסכים שזה מה שאילן אומר. (כמובן, צריך לשאול אותו). השאלה היא מה זה “פלסטינים”? להיות פלסטיני זו לא זהות אתנית. אילן צודק כשהוא אומר שרבים מערביי ישראל מגדירים את עצמם כפלסטינים, וזו גם ההזדהות האזרחית שלהם במידה מסויימת. כלומר, אילן כתב נכון, ודין ערביי ישראל אינו כדין יהודי ארה”ב או היפאנים בארה”ב. בקשר לזה אני מעדיף את @התשובה שלך מפוסט אחר, שאותה אצטט כאן:
“אחוזים ניכרים מהצד שלנו, דהיינו הישראלי, אינם מגדירים 20 אחוז מאזרחי ישראל, דהיינו הערבים, כישראלים, אלא כערבים וזהו. הדבר הזה בא לידי ביטוי באפליה רבת שנים, הן על ידי המדינה ומוסדות קרובים אליה, והן על ידי הציבור באופן כללי. במקום לפעול כדי ליצור זהות ישראלית משותפת, ישראל פעלה באופן בוטה כדי לוודא שהציבור הערבי לא יכול להיות שותף לזהות הישראלית (יהודית), ודחק אותם לפתח זהות חלופית – הלא היא הזהות הפלסטינית.
מה ציפית שיעשו?”
עד כמה שהגדרות יכולות להיות מדוייקות (והן לא), הפוסט הזה מצויין. במיוחד נכונה האמירה על כל שאין איזשהי קבוצה פוזיטיבית של “עובדות”, שממנה אפשר לגזור השקפת עולם, וכל תיאור עובדות הוא נורמטיבי בהכרח ונובע מהשקפת עולם.
הבעיה היא שאתה חותך את המציאות רק במישור אחד, ולא סתם התעלמת מהציר של השקפת עולם כלכלית. כי הרי, כמו שרמזת בהערה 3, שמאל כלכלי סוציאליסטי-קומוניסטי איננו מתייחס לחלק מהזכויות כמו חופש העיסוק או הזכות לקניין, באותו זמן שהוא מתייחס לזכויות אחרות כגון חופש הדיבור וכו’. כלומר, השימוש של שמאל כזה בשיח זכויות אדם הוא לרוב דו-פרצופי [בהקשר דומה, ר’ כל נושא ההעסקה של ר’ המחלקה לדין בינלאומי בצה”ל כמרצה באוניברסיטת ת”א, כולל מאמר המערכת בהארץ, הפוסט של נעמה כרמי וכו’ וכו’].
אצל הימין דברים מסתדרים לכאורה בצורה נוחה יותר: גם ככה אכפת רק מאלה שיש להם, ואלה שיש להם יכולים להחליט אם לבצע את החובות ולזכות בזכויות, או שלא, ולכן זה מסתדר עם הטענה שמי שמבצע את החובות מגיעה לו הפריבילגיה של הזכויות. אלא מאי? שבפועל אנחנו רואים שהרבה פעמים אנשים עשירים לא כל כך בקטע שלהם לבצע את החובות (סיפור הרחבת הבניה הלא מותרת של עפרה שטראוס עולה בראשי), ועדיין הימני יטען כי עשירים צריכים לקבל פריבילגיות (הטבות מס וכו’) כי הם חשובים לכלכלה והעושר “יחלחל כלפי מטה”. כלומר, גם אצל הימין הזכויות אינן פתאום קשורות לחובות.
בקיצור, מה שניסיתי היה לבלגן קצת את הניתוח שלך, כשמוסיפים מימד נוסף, כדי להראות את המגבלות שלו (למרות שהוא בהחלט עוזר כסכמה מחשבתית בתוך דיון תחום).
הבעיה בשיח הימין-שמאל בארץ הוא שהוא מנסה לשטח מציאות תלת ממדית שנמצאת בשלושה צירים
נץ – יונה: האם אדם מעדיף לפתור סכסוכים על ידי הפעלת כח או הידברות
ימין – שמאל כלכלי: המידה שבה אדם צריך לחלק מעושרו לאנשים אחרים במדינה
פשיזם – אנארכיזם: המידה בה לאדם יש זכות לא לעשות את רצון הרב במדינה (בהנחה שבמדינה דמוקרטית השלטון מיצג את הרוב).
בעצם, לציבור היהודי בארץ יש שני צירים נוספים:
ציר הנוגע לפיתרון הבעיה הפלסתינאית והוא נע בין מדינה יהודית ללא ערבים לבין מדינה ערבית ללא יהודים.
וציר תיאוקרטיה – חילוניות: בהנחה שהמדינה היא יהודית, עד כמה החוקים שלה צריכים לשקף את זה.
בשיח הציבורי בארץ שמאל הוא בדרך כלל יוני, שמאל כלכלי, חילוני, דוגל בפיתרון של שתי מדינות בקוי 67, וחסר עמדה עקרונית בציר פשיזם/אנארכיזם. הבעיה היא שיש לך כל כך הרבה צירים שהשאלה היא האם חריגה בציר אחד מונעת ממך להשתייך לשמאל. כלומר האם אהוד ברק שמסתבר שהוא נץ הוא שמאל? והעובדה שהעיתונאים שחייבים לפשט כל דבר בשביל שיתאים למקום שיש להם לכותרת החליטו לקרוא לקדימה מפלגת שמאל ודאי שלא עוזרת לאף אחד לדעת האם ההשקפות שלו הן שמאלניות או לא.
הפוסט האחרון בבלוג של מרק ק.: מלכיאור?
@אלעד-וו: כששואלים את הערבים הישראלים, הם רוצים להמשיך להיות אזרחי ישראל. הם דוחים את הצעות “חילופי השטחים” של ליברמן – ובצדק, מבחינתם. ישראל היא מדינה דמוקרטית מתקדמת, והרשות היא מדינת עולם שלישי. אבל זה שיותר טוב להם פה מאשר שם לא אומר שהם לא יכולים לקבול על האפליה שיש נגדם פה (או שאנחנו לא צריכים לתמוך בדרישות שלהם). כלומר, הם רואים זהות אתנית עם אחיהם הפלסטינים ברשות, ואף פועלים כדי לשפר את חייהם, בדיוק כפי שהיהודים בארה”ב פועלים למען ישראל אצל ממשלתם, אבל הזהות האזרחית שלהם היא ישראלית. המשמעות של “זהות אזרחית” אינה שטוב להם ככה והם צריכים לתמוך בשמירה על הסטטוס קוו, אלא שהם זכאים ויכולים לפעול לשינוי אופיה של המדינה כדי שיהיה מקום גם לזהות האתנית שלהם בתוך הזהות האזרחית הישראלית.
@סיון פ: אתה צודק, כמובן, אבל יש גבול למה שאפשר לעשות במגבלות של פוסט אחד בבלוג. אני לא חושב שהימין הוא יותר מונוליטי מהשמאל, אגב. הראיתי כבר שהקומוניזם נמצא דווקא בצד הימני של הציר שאני מדבר עליו למעלה (ואכן, השימוש של הקומוניסטים במושגים של חירות הוא אופורטוניסטי לגמרי – תחת שלטון קומוניסטי לא הייתי בונה על חופש דיבור יותר משהייתי בונה על הזכות לקניין). מי שנמצא בצד השמאלני של הציר שדיברתי עליו יכול להיות ימני בציר הכלכלי (ליברטריאנים, למשל – פעם גם אני הייתי כזה, אבל עבר לי). לאנשים האלו לא “אכפת רק ממי שיש לו”, זו פשטנות מיותרת. אצל הליברטריאן החובות תהיינה מינימליות מלכחילה, אצל כולם, ומכיוון שאין חובות (באופן אידיאלי), כמובן שאי אפשר להתנות את הזכויות בביצוען. בכל מקרה, גם החובות שקיימות אינן יכולות להוות תנאי לזכויות (שהן זכויות שליליות, לא “זכויות” כמו הזכות שיממנו לי את הלימודים).
הייתי מוסיף שיש עוד מימדים מעבר לשני אלו, שמסבכים עוד יותר את הניתוח. אבל, כפי שציינת בעצמך, הדיון פה נועד לסייע בצורה סכמטית, לא לתאר את המציאות להוויתה.
סיון, בקשר לתשלום מיסים, את בעצם אומרת שאם בה גנב ופרץ אצל השכן שלך במקום אצלך הוא נתן לך פריוילגיה?
הפוסט האחרון בבלוג של מרק ק.: מלכיאור?
מרק, אני חושש שהצירים שלך, בחלקם לפחות, הם סביב מדיניות ולא השקפת עולם, ולכן הם לא מדיניות כלל. ספציפית, ציר היוני-ניצי עוסק במדיניות ולכן אינו רלוונטי לדיון. זה שתמכתי במתקפה בעזה בתחילת דרכה לא ציין שינוי בהשקפת העולם שלי, אלא הביע הבדל ביני ובין כמה מחברי שאוחזים בהשקפת עולם דומה, באשר לניתוח המדיניות העדיפה כדי להשיג את מה שהשקפת העולם שלנו קובעת כראוי. השקפת עולם היא לא דבר דטרמיניסטי.
ציר התאוקרטיה-חילוניות שלך אינו אלא ציר הפאשיזם-אנארכיזם בתחפושת אחרת. אין זה משנה איך אתה מגדיר את הקהילה – כקהילה לאומית, אזרחית, מעמדית או דתית – ברגע שהמדינה משרתת את הקהילה ולא את הפרט, זה נמצא בצד הימני. פאשיזם הוא מקרה פרטי אחד של זה, אבל אני לא רואה הבדל מהותי בין ההפיכה הפאשיסטית באיטליה למהפכה החומייניסטית באירן.
הציר שאתה מתאר לגבי הפתרון ה”בעיה הפלסטינית”, חוץ מזה שהוא ציר שעוסק במדיניות ולא בהשקפת עולם, הוא גם ציר שחושף בבירור את השקפת העולם שלך, בצד ה”לאומי” של השיח. הרעיון שהחלופות הן מדינה של לאום אחד בצד אחד לעומת מדינה של לאום אחר בצד השני הוא תפיסת עולם מסוימת אחת, וכזו שהשקפת העולם השמאלנית לא תמצא שום מקום בה. כלומר, אתה מפרש את השקפת העולם השמאלנית אל תוך השקפת העולם שלך, ומה שיוצא זה שהשמאלנים יגרמו לכך שתהיה פה רק מדינת לאום ערבית אחת וזהו. הרעיון שהמדינה לא תהיה מדינה “של” היהודים או “של” הערבים נראה בעיניך בלתי אפשרי. וזה בדיוק מה שגורם לשיח החרשים בינינו.
אגב, סיון, שיעורי בית: איפה נמצא בגין על שני הצירים, הכלכלי והחברתי?
דובי – כמה הערות:
נתחיל מהסוף. בעניין הקומוניזם יש גם בתוכו שמאל וימין. למעשה עד היום לא התקיים “קומוניזם” (למיטב ידיעתי ברית המועצות לא התייחסה אל עצמה כקומוניסטית). קומוניזם הוא צורת שלטון שסוציאליזם שואף להגיע אליה. ההתנהלות המתוארת בקומוניזם דווקא הרבה יותר מזכירה אנרכיזם מאשר את ההיפך.
הויכוח העיקרי בין אנרכיסטים לבין קומוניסטים הוא הדרך להגיע אל המצב הזה. השמאל החדש הם בעיקר אנשים שהגיעו למסקנה שמי שמאמין בערכים האלו צריך פשוט להתחיל לחיות לפיהם במקום לדרוש אותם.
אני מציע פרשנות אחרת לנושא ה”שמאל” לעומת “ימין” – עבור השמאל ניצחון יושג רק כשכולם ירוויחו מהמצב שיתקיים ועבור הימין צד אחד אמור לנצח את השני. לדעתי זה מסביר טוב שמאל וימין בנושאים כלכליים, חברתיים ושלטוניים.
הפוסט האחרון בבלוג של ירדן: במי אבחר?
דובי, נראה לי שאני צריך ללכת עוד צעד אחד אחורה ולבקש ממך שתגדיר מהי אידאולוגיה. עכשיו אולי אני מתחיל להבין מה טענת מול א”ג, אבל אם הבנתי נכון זה נראה לי מופרז לבקש מכל אדם לנסח לעצמו עמדה פילוסופית מנומקת שממנה הוא יגזור את העמדות הפרקטיות שלו.
בקשר לצירים של פאשיזה ודתיות, לדעתי הם בכלל לא חופפים. ליברמן הוא דוגמא מובהקת לכך – הוא פשיסט יהודי חילוני. אם נלך להסטוריה אז הרפורמציה של לותר (אני מקוה שאני לא טועה בשמות…) היתה בעצם בעצם מעין תנועה אנארכיסטית בתוך הכנסיה הקתולית.
בדת היהודית למיטב ידיעתי הפרט לא משרת את הדת, אבל עדיף שמישהו יותר בקיא ממני יענה על זה. הממסד הדתי זה ענין אחר לחלוטין וכדאי להפריד אותו מהדת עצמה.
בקשר לבעיה הפלשתינאית – זה בסך הכל ציר. יש אנשים שמאמינים שצריכה להיות פה מדינה יהודית בלבד ויש כאלו שמאמינים במדינה שיש בה רק ערבים. בין הקצוות יש מדינה דו לאומית, שתי מדינות, קנטוניזציה, חלק מקונפדרציה עם ירדן, חילופי שטחים, חילופי אוכלוסיה, בינאום של חלק מהמדינה, עניני זכות השיבה ובטח עוד כל מיני ניואנסים. ונדמה לי שהפרזת מאוד בפרשנות שנתת לעצם כך שטענתי שקיים הציר הזה.
אם אתה ממש חייב לדעת, אני אנארכיסט לייט ולכן ממש לא חושב שיש הגיון בקיומה של מדינת לאום (רוב ההיסטוריה הרי לא היה דבר כזה. אאל”ט המלכה אליזבת די המציאה אותה או שאולי זו היתה ז’אן דארק). הדבר היחידי שמפריע לי בפיתרון של מדינה לערבים בלבד הוא שאין לי כח לעבור שוב דירה או שלחילופין יש לי יכולת לגדל זימים.
הפוסט האחרון בבלוג של מרק ק.: מלכיאור?
אני חושב שניתן לחדד את הניתוח שלך אם מוסיפים לו את מושג האחריות. אדגים אותו באמצעות סוגייה מהפוליטיקה האמריקאית – איך זה יכול להיות שרבים מהמתנגדים להפלות, שמתנגדים להן בשם קדושת החיים, תומכים בעונש המוות? התשובה טמונה בתפישת האחריות שלהם, ששמה את הדגש על האחריות האישית של האזרח – הרוצח אחראי לפשע שהוא ביצע, ולכן עליו לשאת בתוצאות ולהיות מוצא להורג. האישה שנכנסה להריון אחראית לכך שהיא לא דאגה לאמצעי מניעה, ולכן עליה לשאת בתוצאות וללדת את התינוק. בתפישה כזו, מה שחשוב זה האחריות של היחיד ביחס לקולקטיב, ותפקידה של המדינה הוא להכריח את האזרחים לקחת את אחריות על מעשיהם. זה, בעצם הזיקוק של התפישה הימנית, והוא מסביר כיצד הלאומנות והניאו-ליברליזם של אנשים כמו נתניהו וליברמן מסתדרים יחד. היחיד אחראי הן להמנעות מכל מה שעשוי לפגוע בתפקודה התקין של המדינה (ולכן, בלי נאמנות אין אזרחות) והן לקיומו הכלכלי (ולכן, מנגנונים סוציאליים כמו קצבאות, דמי אבטלה או שכר מינימום הם בעייתיים, כי הם מסירים חלק מהאחריות מהאזרח).
בתפישה השמאלית, העניין הוא הפוך – מה שחשוב זה האחריות של המדינה לשמירה על היחיד. לכן, בניגוד למה שכתבת, הקומוניזם (בגרסתו האידיאלית, לא בניסיונות ההיסטוריים למימושו) הוא אכן הקצה של התפישה השמאלית. אנרכיזם יכול להיות גם שמאלי וגם ימני, מאחר ואנרכיזם קל יותר להגדרה כאמצעי מאשר כמטרה. יש אנרכיסטים שמאמינים שהמדינה היא מוסד שכופה יחסי כוח שמשחיתים את האדם, שהוא טוב במהותו, ושללא מדינות אנשים יתארגנו באופן ספונטני לדאוג אחד לשני. זה אנרכיזם שמאלי, שמאמין בעצם שהמדינה היא שמונעת מהקולקטיב לדאוג באמת לרווחתו של הפרט. האנרכיזם הימני (ליברטריאני/אובייקטיוויסטי), לעומת זאת, שואף לאפשר לכל פרט לקחת מקסימום אחריות על גורלו, לטוב או לרע, ותופש את המדינה כגורם פטרנליסטי שמעכב את הטובים ומעניק פריווילגיות לא-ראויות לרעים.
בקיצור, אני חושב שאדם שימקם את עמדתו ביחס לשאלת האחריות יוכל להגדיר בצורה די טובה באיזו מידה הוא שמאלני או ימני.
@מרק ק.: לא.
@דובי: ברור לך שהזמן שאני מגיב בבלוג הוא הזמן שבו אני אמור לעשות שיעורי בית (או עבודה מצ’וקמקת שהיא כל מה שעומד ביני ובין התואר תלמיד מחקר שלב ב’).
אבל נו: בגין תקף את השמאל הכלכלי כמסכה לתת תקציבים רק לאלו שהשלטון (מפא”י) חפץ ביקרם (הבריכות של הקיבוצניקים וכו’). הפתרון שלו היה ליברליזציה, שאמורה היתה להעביר הון לכולם בצורה שוויונית. מכאן נראה שהוא היה ימני, כמו המפלגה.
עם זאת, בגין התבטא הרבה לגבי הצורך לצמצם את אי השוויון, והממשלה שלו הפעילה תוכניות יזומות כמו שיקום שכונות וחוק חינוך חינם.
בקיצור, בגין זגזג הרבה, כמו מנהיג פרגמטיסט (שעשה שלום עם מצרים והתחיל מלחמה מיותרת), ואפילו אומר מנהיג פרגמטיסט במובן הטוב של המילה.
@סיון פ: בגין בעיני הוא המנהיג המרתק ביותר בדברי ימי מדינת ישראל. פעם כתבתי עליו עבודת סמינר, ואולי יום אחד עוד אחזור לחקור את הפוליטיקה שלו ביתר שאת.
התחושה הלא לגמרי מבוססת שלי היא שהרצון שלו לליברליזציה נבע פחות משאיפות ניאו-ליברליות ויותר כדי לשבור את האחיזה של קבוצה שהוא ראה כאוליגרכית בחלק ניכר מהמשאבים הציבוריים. המדיניות הכלכלית שלו, נראה לי, הייתה רוב הזמן יותר רן כהן מאשר ביבי.
ואיך לא ציינת את הוייטנאמים של בגין? אני לא חושב שהיה מקרה נוסף כזה בהיסטוריה של ישראל. הייתי מת לדעת איך בגין היה נוהג אל מול המשבר בדרפור והפליטים שהגיעו משם לגבולות הארץ.
אתה יכול לומר ש”אידיאולוגיה שמאלנית” זו אידיאולוגיה שממעיטה בערך הישיבה או החזקת הארץ, מסורת ודת. לפי זה, ג”א הוא שמאלני לחלוטין.
@עדי סתיו: אני יכול להגיד כל מיני דברים, אבל הם לא יהיו נכונים.
@דובי: הייתי צריך לציין שאני מתייחס ל”שום הגדרה הגיונית של אידיאולוגיה שמאלנית”. אם תגיד לישראלי “מעדיף שלום על־פני חבלי־ארץ הסטוריים” רובם יענו לך “מה זה שמאלני?” מתוך אינסטינקט. אתה לא מסכים?
דיברו כל־כך הרבה על הציר שמאל-ימין מדיני ושמאל-ימין כלכלי שאולי כדאי לשקול שיש גם הבדל בין הציר המדיני לאזרחי, זה שעוסק בזכויות הפרט ובהתנהלות הפנימית של המדינה, ובכלל זה זכויות אינדיבידואליות של אזרחים בני־מיעוטים בכלל וערבים בפרט. בתור תמונת־מראה של ג”א, שים את בני בגין, נגיד (לא מכיר את דעותיו מאוד לעומק, אבל אתה מבין את הנקודה).
@עדי סתיו: אבל זה בדיוק העניין – שזו מדיניות, לא אידאולוגיה. בכלל, נראה לי אדיוטי שהברירה היא “שלום או חבלי ארץ”. זה כמו להגיד שיש דיכוטומיה בין עוף לבין גלידה. אנשי ימין יסבירו לך שאין שלום עם ויתור על חבלי ארץ, והדרך היחידה להשיג שלום היא לשמור על העוצמה שלנו ולסרב לויתורים. יש אנשי שמאל שיסבירו לך שזה בכלל לא משנה אם ויתור על השטחים לא יביא לשלום, כי הכיבוש עצמו משחית, ולכן מטעמים פרקטיים לגמרי שאינם קשורים לשלום, עדיף לנו לצאת מהשטחים. נו, אז?
@דובי: אם מדיניות, אז מדיניות להשגת איזו מטרה? קצת קשה לפעמים להבדיל בין אידיאולוגיה למדיניות פרקטית, אבל זה תמיד ככה. קפיטליסט יגיד לך שגאות עולה מרימה את כל הספינות, והסוציאל־דמוקרט שבמהפכה של רעבים עפים קודם־כל ראשי העשירים; הפאשיסט שמדינה של אינדיבדואלים לא תנצח במלחמה, והדמוקרט שמדינה של שפוטים משולהבים לא תשרוד עשור, ואם כן אז לא לטובתם. לכל אידיאולוגיה יש הצדקות פרקטיות.
אני קורא לזה “אידיאולוגיה” כי התמיכה בה חורגת מאסטרטגיה להשגת מטרה ספציפית. היא־היא המטרה הספציפית. הישיבה בארץ היא ציווי דתי אפילו, ומי שכופר בכל שמץ זיקה אליו (נגיד, א”ג) ממילא שם את עצמו במקום אחר ממי שבכל־זאת יש לו איזה דמעה בזוית העין לכותל המערבי. מה יותר אידיאולוגיה מזה? כנ”ל לגבי “שלום” (שזה אמנם אידאל כלל־מערבי לפחות מאז סוף מלחמת־העולם השניה, אבל דג הרי לא רואה את המים שהוא שוחה בהם, והשמאל־המדיני בארץ בימינו נוטה הרבה יותר למערב ולאוניברסליות מהימין.)
חוץ מזה, מי שמעדיף שלום על שטחים ממילא מייחס ערך גבוה לשלום ונמוך לשטחים, ולהיפך, בלי קשר לשאלה אם אפשר להשיג שלום או לא. במלים אחרות: מי שאומר ששלום לא יהיה בכל מקרה, אז בואו כבר ניסוג מכל האזורים המעיקים האלה של הגדה ומזרח־ירושלים, שמאלני יותר ממה שאומר ששלום לא יהיה בכל מקרה, אז לפחות נתפלל בקבר יוסף פעמיים בשבוע. ואת מי שאומר שהוא רואה ערך אסטרטגי־צבאי בגדה המערבית, שווה לשאול אם הוא רואה בגדה גם איזשהו ערך נוסף, ערכי יותר — או, לכל הפחות, יושב במקרה עם מישהו כזה בקואליציה. “משחית” זו בכלל בחירה ערכית. הכיבוש משחית כי הוא מושחת, לא מתוך איזה צירוף־נסיבות. “משחית” זה חזות פרגמטית דקה מאוד. אמצעי רטורי, בעצם.
בנוגע ל”וייטנאמים של בגין” כמו שקראת להם, זו באמת החלטה מדהימה. אגב, משפחה סינית שעלתה לארץ במהלך הזה הקימה מסעדה שנקראת “סינג לונג” ברחוב סלמה שהיא לטעמי מסעדה סינית טובה מאד (לטעמי, הטובה בארץ).
פוסט ודיון מרתקים.
הציר החשוב בעיניי הוא הציר של חירות הפרט מול הקולקטיב. כך שאני מקבל את ההבחנה שלך כי קומוניזם ופשיזם נמצאים קרוב יותר על הציר. כך דרך אגב ניתן למצוא זהות בין הימין הדתי שמחפש לכפות ערכים מסויימים על הכלל ואלו מהשמאל התומכים בכפיה של ערכים אחרים.
הטעות הנפוצה היא ביצירת ההבחנה בין מה שנכפה ע”י הקולקטיב במקום ברמת הכפיה.
הפוסט האחרון בבלוג של רוגל: Please save us from Bi-Partisan politic
@דובי: אכן שכחתי את הוייטנאמים. סוג של קור רוח, לדעת לעשות את הדבר הנכון בלי פאניקה שכמה אנשים זרים יהפכו את המדינה ללא יהודית, ותוך הבנה מוסרית עמוקה של מה זה להיות מדינה יהודית.
אכן, בגין היה מנהיג מרתק. ועם זאת, כשכתבתי על המדיניות הכלכלית שלו “פרגמטיסט במובן הטוב של המילה” אז האמת שהיא לא הייתה טובה בכלל. לא חשבתי על זה, אבל גם כאן וגם במלחמת לבנון נראה שבגין נתן אמון באנשים שהאמון הזה לא הגיע להם.
[…] ההצבעה וחירות ההתאגדות הפוליטית הן שלוש חירויות שהשיח הרפובליקאי של אביגדור ליברמן מנסה להתיק מספר החירויות שלנו […]
[…] כתבתי תגובה שאני מאד אוהב בבלוג של דובי (קיראו גם את פוסט ההמשך) ואני הולך לתקוע אותה כאן. לדעתי היא רלוונטית: לדעתי, […]