דובי קננגיסר – לא מעודכן ולא במקרה

החוק כאויב

תגובה בבלוג של מישהו אחר עוררה את חמתו של מושא התגובה, שאם אינני טועה הוא עורך דין במקצועו, והאיש שלח דוא”ל נזעם לבעלי הבלוג, תבע להסיר את התגובה הסוררת ודרש במפגיע את מספר ה-IP של שולח התגובה, זאת, למרות שכתובת האתר שלי נכללה בתגובה (כפי שאני עושה תמיד), ואני לא בדיוק מסתיר את הזהות שלי פה. לא משנה, טמבליזם זה לא נושא הפוסט. בעל הבלוג השעה את התגובה ופנה אלי כדי להסדיר את העניין. אמרתי לו שהוא יכול למחוק את התגובה, כי אין לי זמן וכסף להכנס לענייני תביעות דיבה, גם אם הן משוללות יסוד ועומדת לי הגנת “אמת דיברתי”. קוראים לזה “אפקט הצינון”: בלי קשר לשאלה לצד מי עומד החוק, כדי להוכיח שהחוק עומד לצידי אני צריך ללכת לבית משפט, וזה עולה כסף, וזה דורש זמן. לאחרים יש כסף, ולעורכי דין במיוחד אין שום בעיה לגרור את מי שבא להם לבית המשפט בהוצאה מינימלית. יש סיכוי לא קטן שמדובר על שיטת מצליח: הוא לא היה תובע אותי גם אם הייתי מתעקש, כי אין לו עניין להעלות את הנושאים עליהם דיברתי במשפט פומבי. מצד שני, יכול להיות שמשעמם לו, ואין לי חשק להיות הקורבן שלו. עוד פלסטר קטן מכסה את חופש הביטוי של האדם הפשוט.

—

גם באייל הקורא היו לנו מספר מקרים של איומים בתביעות דיבה. גם שם, בדרך כלל, התקפלנו די מהר. עקרונות זה יופי, אבל משפט זה טרטור גדול מדי בשביל זכות שהמדינה לא כל כך רוצה שתהיה לנו.

—

שלשום קיבלתי דוא”ל מקצין אבטחת המידע של אתר הכנסת. הוא ביקש שאני אצור קשר. זה נראה לי קצת מטופש לבקש ממני ליצור קשר כשכבר יש לו את כתובת הדוא”ל, אבל חשבתי שאולי זה סוג של נימוס. אז עניתי ושאלתי במה אפשר לעזור. “אני רוצה לברר משהו לגבי הבלוג שלך”, הוא כתב לי. מכיוון שהוא השאיר לי גם תגובה ב”משמר הכנסת”, שגם בה הוא ביקש ש”אצור קשר”, ידעתי על איזה בלוג הוא מדבר.

“ברר”, עניתי לו. הסברתי שאני מתגורר בקנדה ולא ממש בא לי להרים טלפונים לישראל בעלות של שיחה בינלאומית.

למחרת בבוקר המתינה לי התשובה שלו – אנשים הגיעו לבלוג וחשבו שהוא קשור למשמר הכנסת האמיתי. הוא ביקש (בנימוס, יש לציין) שאסיר את סמל משמר הכנסת מהאתר, מה שלגיטימי לגמרי, וגם שאשנה את שם הבלוג, מה שקצת פחות לגיטימי בעיני. אבל הבלוג לא פעיל כבר שנים, ואין לי כוח להתעמת עם המדינה. אז משמר הכנסת הוא עכשיו “שלטון החוק” – אם מישהו רוצה להחיות אותו מחדש, אגב, אני אשמח.

—

מעולם לא תבעתי איש. פעם אחת הופעתי בבית משפט לענייני תעבורה כאשר איזה חלאה שהתנגש בי החליט שהוא יכול לסחוט ממני כסף. אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי מהחוויה: למרות שעדותו של התובע סתרה את עדותו של העד שהוא עצמו הביא, ולמרות שהנזק שנגרם למכוניות לא יכול, מבחינה פיזיקלית, להיות תוצאה של פעולה שלי (אלא אם אני מסוגל לסובב את כל ארבעת הגלגלים ולנסוע הצידה), השופטת הכריעה בסוף שמכיוון שהיא לא הייתה במקום התאונה, היא לא יכולה להכריע מי מהגרסאות היא המדויקת, והחליטה לפסוק אשמה משותפת ולחלק את עלות הנזק בינינו. שזה מבריק בעיני, מכיוון שאת זה היא יכולה הייתה להגיד גם בלי לשמוע את העדויות שלנו. למעשה, אפשר לשלוח מכתב קבוע לכל מי שמגיש תביעה לבית המשפט וליידע אותו שאלא אם במקרה השופט היה באזור בזמן הארוע, בית המשפט פוסט אחריות משותפת לשני הצדדים וזהו. בהחלט יקצר את התהליך.

בכל מקרה, מעולם לא תבעתי איש. אין לי שום רצון להגיע לבית משפט, לא כתובע ולא כנתבע. אבל אין בנמצא שום מנגנון שיגן עלי מפני ניצול של המערכת המשפטית על ידי אנשים שזמנם וממונם בידם, אנשים שלא אכפת להם לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמני שלי, למטרותיהם שלהם. התוצאה היא אפקט צינון – אנשים מעדיפים לא להגיד דברים, גם אם הם נכונים, מחשש שמא יגררו אותם לבית המשפט. התוצאה היא שאנשים סותמים את הפה, שבעלי ממון זוכים להגנה על-ידי החוק שלא בצדק, שהחוק הופך לאויב שלי במקום למגן שלי.

כל עוד לא תקבענה בחוק סנקציות כנגד מי שמגיש תביעות שווא, כל עוד לא יופעל אפקט צינון נגדי כנגד מי שמאיים בתביעות כדי להביא ל”התקפלות” מהירה של אנשים מן הישוב, חופש הדיבור לעולם לא יחרוג מהחופש ללחוש בשקט, במקום שאיש אינו שומע אותך, פן הדברים יתגלגלו לפתחו של בית המשפט.

דובי

, , , , ,

16 תגובות על “החוק כאויב”

  1. אל תדון אדם וגו’ אבל אני דווקא לא הייתי מסכים להסיר את התגובה (אם בעל הבלווג מסכים) ואני לא בטוח שהייתי ממשנה את השם ממשמר הכנסת לשלטון החוק. מקסימום הייתי מוחליף לוגו ומוסיף הערה שזה לא הבלוג של משמר הכנסת אלא בלוג….

    זה פשוט מקומם שאנשים ש”זמנם וממונם” בידם מצליחים להשתיק אחרים וכדי לשרש את שיטת מצליח צריך להילחם בה.

    הפוסט האחרון בבלוג של אורן: ‫מיון ערימה 117~

  2. אותו “אפקט צינון” שתיארת מופיע יותר ויותר בשנים האחרונות בצורה של תביעות דיבה (ובאופן פרטני כנגד בעלי בלוגים, טוקבקיסטים וכד’). זה נקרא SLAPP – Strategic Lawsuit Against Public Participation. אכן מנהג מכוער ומגונה שמנציח באופן ישיר ובוטה את ההבדלים בין בעלי ממון לכאלו שאין להם. יש לקוות שתימצא דרך להפסיק אותו בשנים הקרובות.

  3. אני צריך להגיד שכל פעם שאני מקבל שיחת טלפון ממישהו שמסביר לי שהוא קיבל בקשה למחוק תגובה אני דבר ראשון שומע את המשפט “והתגובה הזו לא ממש חשובה, אין לי בעיה למחוק אותה”. הבעיה היא שבמצטבר, זה גורם לכדור שלג שמאפשר במחי איום לפגוע בביטוי של אחרים.

    אני חושב שצריך להקים גוף שיגן על חירות הביטוי בארץ, ואני ממש לא חושב שאתה תצטרך ללכת לבית משפט על זה. מספיק שתהיה קבוצה שתייצג בלוגרים ותבהיר לצד השני כמה הוצאות הוא יחטוף, והכל יהיה בסדר.

    הפוסט האחרון בבלוג של יהונתן: ‫Sí se puede | גם אם אתה לא יכול, לפחות ניסית‬

  5. אני מניח שהתכוונת לבית המשפט לתביעות קטנות.

    הניסיון שלי שם (במקרה דומה) היה דווקא טוב. לאחר שהסברתי לשופט שהצילומים שהתובע הביא סותרים את גירסתו (כלומר – שקל לראות שלא נכנסתי בו מאחור), הוא סגר את התיק בפשרה לפיה אין תביעות הדדיות (כלומר, דחה את התביעה).

  6. התרגום של chilling effect ל”אפקט צינון” קצת חלש. זה יותר מדי דומה ל”תקופת צינון” (אין קשר) ופחות מדי מעביר את התחושה שמדובר בהפחדת אנשים במטרה שלא יעזו לפתוח את פיהם תוך פגיעה חמורה בזכויות האזרח שלהם.

  8. אם כבר “אפקט מצנן”, נראה לי תרגום מתאים יותר.

  9. @יהונתן: אין לי מושג למה זה נותן קישורים לפוסטים ישנים. כשיהיה לי כוח אני פשוט אסיר את התוסף הזה, נראה לי.

    ולגבי הדברים החשובים יותר – איך מקימים גוף כזה?

  11. לא בטוח שהיית צריך לשנות את שם הבלוג אבל לפחות חסכת מממני התעסקות בנושא :)

    התייחסתי בעבר למקרים דומים והעלתי תהיה האם אין מקום שאותו גוף יהיה של הממסד (לפחות עבור מקרים מסויימים)? משהו בסגנון של הסגוריה הציבורית.

    הפוסט האחרון בבלוג של אלעד: משתמש תבע את גוגל עקב חשבון אדסנס שנחסם וזכה

  12. כבר פעמיים הייתי עד למצב שחברות ביטוח מסרבות לשלם על נזק שנהג מבוטח גרם לצד ג’ שלא היה מבוטח בביטוח מקיף (אז חברות הביטוח סוגרות את הסיפור ביניהן ומסתפקות בהשתתפות העצמית). מן הסתם הן מעריכות שרוב האנשים לא יתבעו אותן בבית משפט מהסיבות שציינת – זמן, כסף, חוסר ידע. בשתי הפעמים לא היה מדובר באדם פרטי אלא רכב שנחכר (ליסינג) על ידי חברת ECI – גוף שכסף לא חסר לו ולמחלקה המשפטית שלו גם לא חסר זמן או ידע, כך שתביעה הוגשה נגד חברת הביטוח הסרבנית.
    במקרה הראשון חברת הביטוח הפסידה במשפט ונדרשה לשלם את מלוא הסכום שנתבע על ידי ECI בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד (וזה הגיע לעשרות אלפי שקלים).
    במקרה השני, ברגע חברת הביטוח התקפלה אחרי שכבר נקבע מועד לדיון ושני הצדדים התייצבו אליו.
    בשורה התחתונה, לא רק חופש הביטוי סובל מאי-שוויון בפני החוק – גם סתם נהגים שאין להם כסף לביטוח מקיף.

  13. טוב ויפה (כלומר, עצוב ומכוער), אבל כותרת הפוסט לא ממש מוצלחת. הרי לא החוק הוא האויב, אלא דווקא כל המנגנון הביורקרטי של המערכת המשפטית הוא האויב במקרה זה. וגם הפתרון שאתה מציע הוא משפטי באופיו.