דובי קננגיסר – לא מעודכן ולא במקרה

שלום, קוראים לי דובי ואני טמבל

אני נורא מקנא באיילת. נראה כאילו יש לה חיים אינטלקטואליים כל-כך מרגשים. היא נתקלת בטקסטים – מרקס, פוקו – וזה ממש מרגש אותה. זה גורם לה לרצות לדבר על זה עם אחרים. זה מטלטל את עולמה. אצלי זה מעולם לא קרה. אף פעם לא קראתי טקסט ואחריו אמרתי – וואו, החיים שלי מתחלקים ללפני שקראתי את זה ואחרי שקראתי את זה. בכלל, קשה לי להתחבר לטקסטים פילוסופיים. אני יכול להבין אותם (בסופו של דבר), אני יכול להפיק מהם תועלת. אני יכול לדבר עליהם, לנתח, לבקר, להשתמש בהם. אבל אני לא מסוגל להתרגש מהם.

זה לא בגלל שאני ציני, נראה לי. אולי זה קשור לכך שהדרך שלי למדעי החברה עברה דרך עניין בפיזיקה, משם לביולוגיה וגנטיקה, משם לפרימטולוגיה ולסוציוביולוגיה, ומשם למדעי החברה. הגישה שלי היא “מדעית”, על כל רגשי הנחיתות שזה גורם לי כמדען מדינה, שזה, תכל’ס, לא ממש מדע. אני מחפש בכל דבר את התועלת, את היישום. תיאוריה ביקורתית לא עוזרת לי כי אי אפשר ליישם אותה כדי לקבל תוצאות. מרקסיזם אינו יכול להוביל באמת לבניית מדיניות, לתכנון שיטות, לחקיקת חוקים.

אז אני מקנא באיילת, ביכולת שלה להתרגש מטקסט, ואני בעיקר תוהה מה יכול לרגש אותי.

דובי

, , ,

16 תגובות על “שלום, קוראים לי דובי ואני טמבל”

  1. א. אני איפשהו באמצע ביניכם – אין טקסט שקראתי ואני יכול להגיד שהוא שינה לי את החיים, אבל בהחלט יש קורסים שאני יכול – בדיעבד – לטעון ששינו את הדרך שבה אני מסתכל על העולם.

    ב. ‘תיאוריה ביקורתית לא עוזרת לי כי אי אפשר ליישם אותה כדי לקבל תוצאות’? למה בדיוק? כל הגישה המודרנית לפסיכיאטריה (ובעיקר הגישה של שיקום בקהילה) מושפעת בצורה עמוקה מאוד מפוקו. אני יכול להצביע על עשרות חוקים ושינויי מדיניות – חלקם דרסטיים – שנבעו מתובנות פמיניסטיות. שלא לדבר על המרקסיזם – גם אם נתעלם לרגע באלגנטיות מחצי עולם שחי כמה עשרות שנים תחת ממשל שהמרקסיזם היה הדת הרשמית שלו, כל הרעיונות של מדינת הרווחה מבוססים על ניתוחים מרקסיסטיים.

    הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: ‫הפתרון הטוב ביותר: לגנות‬

  2. אנשים שונים מתרגשים בצורות שונות. לי נדמה שאיפה שאתה נמצא דווקא אומר שאין לך במה לקנא. אני בטוחה שגם אתה חווית את רגעי נפילת האסימון ופתיחת האופק.

  3. לי תמיד יש חשדנות כלפי אנשים עם רגעי הארה. אבל אני מניח שזה לא משליך עליהם, אלא רק עלי. אני לא טיפוס של רגעי הערה אלא של תהליכים תת-קרקעיים שלוקח להם זמן להתבטא, ורק בדיעבד אני יכול לנסות לחפש את הקו השרירותי שמפריד בין הלפני והאחרי.
    מעבר לזה, אולי פשוט אני תמיד ניגש לטקסט כלשהו כשכבר יש לי מושג כללי עליו, ולכן האפקט מרוכך – קיבלתי הדים שלו מראש, ואז את רוב התוכן, ולאט לאט גם את ההבנה של המשמעות.

    הפוסט האחרון בבלוג של אבנר קשתן: בשולי החדשות

  5. אהם, וואו. תודה. :)

    אני תוהה לא פעם מאיפה נובע היחס האינטימי כל כך שלי לחיים האינטלקטואליים שלי, שברור שהוא אינטימי ואישי, לטוב ולרע. אני חושבת שזה יותר, בסופו של דבר, עניין של מבנה אישיות. כמעט ואין אצלי את ההבחנה בין החיים הפרטיים לחיים המקצועיים. כשאני קוראת, או כשאני נמצאת בשיעור – אני כולי שם. אני לא שם כ”איילת המלומדת”. אני שם כעצמי. אכפת לי, באמת, ממה שאני קוראת. אני רואה בזה – כמו נדב – את האפשרות לעשות שינוי אמיתי בעולם. להשפיע על חיים של אנשים אחרים. זה לא איזה “שעשוע אינטלקטואלי” שאפשר להפוך בו מצד לצד. אלה החיים עצמם.

    נו, כנראה שזו גם הסיבה לכך שקל לי כל כך לדבר במונחים תיאורטיים על אהבה, ובמונחים מאוהבים על תיאוריה. עד היום אני חושבת שאת הביטוי המוצלח ביותר ל”מה זה אהבה” מצאתי אצל היידגר. אז איך אפשר לא להתרגש?

    הפוסט האחרון בבלוג של איילת: שלום, קוראים לי איילת ואני טועה

  6. אולי ההבדל בינינו נובע מכך שאני ליברל – ומכאן שהנטייה שלי היא די שמרנית בעולם ליברלי, ושאם כבר שינוי אז אני רפורמטור, ולא מהפכן. אני תולה מעט מאוד תקוות באיזה “שינוי אמיתי בעולם”.
    אבל כל זה לא אומר שאני לא “כולי שם” כעצמי כשאני בשיעור, או שאני רואה במה שאני עושה סתם שעשוע אינטלקטואלי. אני פשוט די סקפטי לגבי היכולת לעשות “שינוי אמיתי”. אפשר לעשות שינויים קטנים, להתחיל מגמות חיוביות. יותר מזה? לא נראה לי.

  7. אני איתך. אוי, כמה שאני איתך.

    היו לי כמה מאותם רגעים של “נפילת אסימון” שמתארת יונית. אבל אצלי זה קרה בעיקר במהלך לימודי הפסיכולוגיה, כשפשוט זכיתי להמשגה וחידוד של דברים שלא היו לי קודם הכלים הנכונים להבינם.

    היו פעמים, אי שם בשנה א’ בב.א., שפתאום אמרתי לעצמי “וואו, העולם – לא מה שחשבתי!” אני נשבעת שאין התרגשות גדולה יותר מזו הנאיבית של תלמידי שנה א’ בפקולטה למדעי החברה שקוראים לראשונה איזה קמצוץ של אסכולת פרנקפורט ומרגישים ממש מתוחכמים למרות שהם לא מבינים שם שומדבר.

    היו גם טקסטים שקראתי ואמרתי לעצמי “הולי פאק, זה כל כך יפה ונכון וחכם שאני רוצה לבכות”.

    אבל עוד לא מצאתי את הטקסט האקדמי שחילק את חיי ללפני ואחרי.
    אני עדיין ממתינה (בכליון עיניים) ליציאה שלי מהמערה האפלטונית.

    הפוסט האחרון בבלוג של שרון: ‫לנהוג, לשיר, לדבר, לחשוב‬

  8. התרגשות? לא יודע. אבל כמה פעמים צחקתי בכל רם כשקראתי טקסט פילוסופי שאהבתי. ויטגנשטיין, למשל. או ראסל.

    “כמדען מדינה, שזה, תכל’ס, לא ממש מדע” – לא מזמן אני כתבתי את זה ואתה נעלבת, והסברתי לי למה זזה דווקא כן מדע ואני סתם משמיץ.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על הצמיחה

  9. מודי – מאותה סיבה שלי מותר לספר בדיחות על יהודים ולשכני לספסל הלימודים אסור. כי אני אומר את זה מתוך אהבה לתחום וביקורת עצמית, ואתה אומר את זה מתוך זלזול וחוסר הבנה.

  10. לא היה זלזול, כי אני לא כל-כך מחזיק ממדעים בכלל (למרות שגם אני התחלתי שם).

    ובדיעבד גם לא היה חוסר הבנה, כי מה שידעתי על התחום לאחר הדיון ההוא לא היה שונה ממה שידעתי קודם.

    אם זו היתה רק בדיחה, לא היו לך רגשי נחיתות.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על הצמיחה

  11. הי דובי,

    אני דווקא מזדהה עם איילת.
    טקסט, הוא בסופו של דבר כוח להבין דברים לעומק. היו לא מעט טקסטים כאלו ששינו לי דברים שחשבתי (התנ”ך (לאחר מאיר שלו), שמונה קבצים של הרב קוק, הגיונות, מיל- System of logic ועל החרות, דיויד היום, כל חומר הלימוד בביולוגיה, פופר – הלוגיקה, קוהן – מבנה המהפכות, קאנט, צ’רצ’יל, ועוד). כל טקסט כזה, לאחר שאני מתעמק בו יכול ליצור שינוי משמעותי בתפיסת העולם.

    יחד עם השינוי הזה, גם מגיעות יכולות גדולות יותר להשפיע, ולתקן משהו בעולם.

    הפוסט האחרון בבלוג של טל ירון: ‫מאפיית "Wholly Grains" ושימור הדמוקרטיה‬