עוקפים את טורקיה בסיבוב

בקצב הנוכחי, עד שאני אסיים את התזה שלי על ההתמודדות של ישראל עם הניגודים שבין אזרחות ליברלית ללאומיות אתנית, זו כבר לא תהיה תזה במדע המדינה, אלא בהיסטוריה.

—

מקובל בימינו להשוות את הצעות החוק החדשות שזכו לתמיכת הממשלה – זו של אלכס מילר לאסור על ציון הנכבה, וזו של זבולון אורלב האוסרת פרסומים השוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ((הצעת החוק הזו היא כל כך פרדוקסלית, עד כי יש לחשוש שאם וכאשר תעבור, ספר החוקים הישראלי יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחור שחור שיבלע את המדינה כולה)) – לחקיקה ברייך השלישי. אני חושש שההשוואה הזו קצת לא הוגנת. כלפי הגרמנים, כמובן. אלו טרחו, לאחר שהתעוררו מהסיוט שהעבירו את העולם כולו, לחוקק חוק האוסר על הכחשת רצח העם שביצעו, והקדישו ועדיין מקדישים משאבים רבים להנצחת עשרות המיליונים שנרצחו בידיהם.

אז הגרמנים חוקקו חוק שמגביל את חופש הדיבור, ועכשיו אנחנו רוצים להגביל את חופש הדיבור. אז להתקטנן על זה שהם אוסרים על הכחשת השואה שהמיטו, וח”כ מילר רוצה לאסור על אזכור העוולות שאנחנו עשינו? עזבו אתכם.

אבל האמת היא שאם כבר, ישראל של מילר מזכירה יותר את טורקיה. לטורקים יש סעיף נחמד בחוקה שאוסר עלבון ל”טורקיוּת”. מסתבר שלהזכיר לטורקים שהם רצחו כמו ארמנים, ככה, שניים, שלושה, מ-קסי-מום מיליון וחצי, זה מעליב את הלאום הטורקי. על כן, כבר כמה וכמה פעמים הועמדו למשפט אינטלקטואלים טורקים שהעזו לטעון שהיה שם משהו. דה-פקטו, אפשר להגיד שהחוק הטורקי אוסר על הכרה בקיומה של שואת הארמנים.

אז בטורקיה זה דה-פקטו. אצלנו זה יהיה דה-יורה. ביג דיל.

תשאלו – למה הם יכולים ואנחנו לא? ובכן, חלק מזה זה שישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת, בעוד הטורקים לא ממש לחוצים על הקטע. אבל בעוד שאצל הטורקים נעשים צעדים לשיפור המצב – האיחוד האירופי זה יופי של תמריץ – אצלנו עושה רושם שהמצב רק הולך ומחמיר.

—

אם וכאשר יעבור החוק הזה, אני מציע לציין את יום כניסתו לספר החוקים הישראלי כיום הנכבה הלאומי – יום בו נְלמד ונִלמד גם על העוולות שנעשו לפלסטינים בעת הקמת המדינה, וגם על האסון שקרה למדינה הזו, זו שאהבנו, כשמנהיגיה איבדו את הבושה והחלו להשתין על החירות והשיוויון הישר מהמקפצה.