סיפור מעושן

יש סוגה ספרותית בישראל שאני לא סובל. אני מכנה אותה “סיפורי סיגריות”. המאפיין העיקרי שלה הוא שכל הדמויות בסיפור – כל אחת ואחת מהן, שולית ככל שתהיה – מעשנת. זה לא משנה אם מדובר בחנון או בספורטאי, בבליין או בפרופסור, כולם מעשנים. הסיפורים הללו לעיתים קרובות יתעכבו על האופן בו הם מעשנים, יפרטו בדיוק איזה סיגריה מעשנת כל דמות. מקרים קיצוניים במיוחד הם הסיפורים שבהם, עושה רושם, הסיגריות הן הן הדמות הראשית, כל השאר היה רק תפאורה לסיפור על עישון סיגריות.

הספר שאני קורא עכשיו, “אוגרים סיביריים”, הוא ספר סיגריות. כל הדמויות בו מעשנות. המספר, הדמות הראשית, אמא שלו, הגרושה שלו, המלצרית שלו. לעזאזל, אני מוכן לנחש שבשלב כלשהו גם האוגר שלו יקבל איזו שאכטה. אני לא מבין את זה. הסופרים האלו, הם לא מודעים לזה שרוב האנשים, מה לעשות, לא מעשנים? הסטטיסטיקות מדברות על משהו כמו שני שליש מהאוכלוסיה שלא מעשנים. הרבה יותר מזה אם מתעלמים מגילאי צבא פלוס מינוס שנתיים שלוש. אבל בסיפורי סיגריות, האנשים הללו לא קיימים.

אומרים שכל סופר מספר בעצם על עצמו. אבל סופר שלא מצליח לדמיין דמות שפשוט לא מעשנת – היא לא צריכה לעשות משהו אקטיבי בעניין, פשוט לא לעשן – משהו מאוד דפוק בו.

אני זוכר שבזמנו זה גם מאוד הפריע לי בסדרת הטלוויזיה “הפוך”. גם שם כולם עישנו. כשאפילו דמותו של יששכר החנון הוצגה באקראי כמעשנת, היה לי ברור שיש פה פאק של הכותבים: הם לא מסוגלים לדמיין מישהו שלא מעשן.

אני תוהה אם מדובר בבעיה של מעשנים באופן כללי. בבלוג של הופמן כתב אחד המגיבים על פוסט שעסק בסיגריות שהוא הוציא את כל הלא מעשנים מהחיים שלו, כי אנחנו לא נחמדים. היו לא מעט שם שהביעו הבנה לטענה הזו. האם יתכן שהעישון משפיע על אנשים כל כך הרבה עד שהם פשוט נעשים עיוורים (מרצון או שלא) לאנשים הלא מעשנים? זה יסביר את חוסר ההתחשבות, את אי היכולת להבין ש-כן!- הסיגריה שלכם מסריחה, ולא נעים להיות בסביבתכם, ו-כן!- זה מסריח גם אם אני סתם הולך מאחוריכם ברחוב, ו-כן!- אין שום הבדל בין להצית סיגריה לידי בבית קפה לבין לשבת לידי באותו בית קפה ולחרבן במכנסיים כי ככה כיף ונעים לכם. זה מסריח וזה מגעיל, וזה שאתם נהנים מזה לא אומר שאני צריך להסכים לסבול בשבילכם.

אבל לא התכוונתי להכנס למצב מסיונרי.