היום ברדיו שמעתי שיחה עם אחד, ג’רמי אדם סמית’, שספרו The Daddy Shift יצא לאחרונה. הספר עוסק בתופעה ההולכת ומתפשטת של אבות שנשארים בבית לעסוק בטיפול במשרה מלאה בילדיהם בעוד שהאם הופכת להיות המפרנסת היחידה. כפי שהעיד סמית’ על הניסיון שלו כעקר בית שכזה, ההחלטה אינה מבוססת לרוב על אידאולוגיה או עקרונות, אלא על עובדות כלכליות פשוטות. כאשר פוטנציאל ההכנסה של האם גבוה יותר, אין שום סיבה להתעקש שדווקא האב יצא לעבוד.
אפשר לראות כאן את אחת מתוצאות המשנה של הגל השני של הפמיניזם – העלייה בשכרן של נשים, גם ביחס לגברים שעוסקים באותו מקצוע וגם מבחינת עצם המקצועות שאשה יכולה לעסוק בהם מלכתחילה, היא שמאפשרת בד בבד גם את “שחרור הגבר” מאותם תפקידי מגדר שמחייבים אותו להיות מנותק מהמשפחה רוב שעות היום. אבל בו בזמן אפשר לראות כאן שהפמיניזם לא יכול להרשות לעצמו להמשיך לראות בעצמו משהו שעניינו הוא נשים. המערכת החברתית שלנו אינה באמת מופרדת לנשים וגברים כשתי ישויות עצמאיות. מה שגברים יכולים או לא יכולים לעשות משפיע באופן ישיר על מה שנשים יכולות או לא יכולות לעשות, ולהפך. לכן אותם מסלולים אקדמיים של “לימודי נשים” הם מופרכים בעליל. אי אפשר ללמוד נשים בלי ללמוד באותה מידה גברים, בדיוק כשם שאי אפשר ללמוד על מדינות אפריקה בלי ללמוד באותו הזמן על מדינות אירופה ששלטו בהן בזמן הקולוניאליזם. אין אני טוען שאין מקום להשמת דגש על ראיית המערכת החברתית דרך פריזמה מגדרית – “לימודי מגדר”, כפי שהם נקראים במקומות מסויימים – אלא רק שאותן זרמים בפמיניזם שמתעקשים לראות את הגברים רק כ”פטריארכיה”, או במילים אחרות “האויב”, פוגעות ביכולת שלהן עצמן להביא לשיפור המצב.
כדי להשיג את מטרות הפמיניזם חובה להדגיש את החשיבות של היעדים הפמיניסטיים לכולם, גם לגברים, ולשתף אותנו בפרוייקט הפמיניסטי במקום להדיר אותנו ממנו. פמיניסטיות ופמיניסטים רבים, כמו נדב, למשל, עושים בדיוק את זה. ככל שיגדל חלקם וקולם בשיח הפמיניסטי ובכלל, כן ייטב לנו.
—
כמובן, פערי שכר אינם הסיפור כולו. על גבי חלוקת התפקידים המגדרית הולבשה אידאולוגיה שהצדיקה אותה. אי שם בערפילי העבר החליט מישהו שגברים לא יודעים לטפל בילדים, שנשים הן יותר “אמהיות” (וש”אמהות” היא היא המילה לטיפול אוהב בילדים, בעוד שאבהות זה משהו הרבה פחות ברור ((אצל ההורים של אשתי תלויים על הקיר באחד החדרים שני קלפים שהם קיבלו פעם מבנם, עם שניים מאותם שירים בנאליים שמיועדים לכרטיסי ברכה. השיר שמיועד ל”אמא” מדבר על אהבה ורוך ונתינה וחום, ואילו השיר על “אבא” מדבר על מי שמורה ומלמד וגוער. תודה באמת.))). המפגש בין האידאולוגיה הזו לבין האידאולוגיה שמקדשת את עליונותה של הגבריות, ודורשת מהגבר להמנע מכל מה שהוא “נשי”, הוליד את האמונה שגבר אמיתי לא רוצה לטפל בילדים, כי זה תפקידה של האשה. גבר לא צריך ללטף ולאהוב, לשחק ולצחוק. גבר צריך לעבוד, לפרנס, ולהוות איום מרחף (“חכה שאבא יחזור!”) כשאמא לא מצליחה לגרום לילד להפסיק להשתולל בכוח סמכותה בלבד.
וכך נוצר המצב שגם כאשר האם מרוויחה יותר כסף, עדיין אבות מסרבים להיות האחראים העיקריים לטיפול בילד. שוב, אין מדובר על החלטה אידאולוגית מודעת. אני חושב שמעטים הגברים שבמוצהר יגידו שהם לא מטפלים בילדים משום שזה לא גברי מספיק בעיניהם. הם חונכו להאמין שהם לא מסוגלים לטפל בילד, שחסר להם האיבר בגוף שמקנה את היכולת הזו. שילד צריך אמא.
והחברה מסביב לא תמיד תומכת באלו שכן מחליטים לעשות את ה-daddy shift. אמהות מסתכלות מוזר על אבות שמטפלים בילד. אולי הן חושבות שאלו אבות סוף-שבוע גרושים, או שמדובר באירוע חריג שאילץ את האב להשאר עם הילדים כשאם הייתה צריכה לעשות משהו אחר.
גם ספרי הילדים שאנחנו מקריאים לילדים לא משאירים הרבה מקום לאב. לספר “סיר הסירים” שעניינו גמילה מחיתולים, יש שתי גרסאות: גרסא שבה הילד הוא בן, וגרסא עם בת. בשתי הגרסאות, אין אבא. כשנפתלי היה קטן, הוא היה עושה קקי, ואמא שלו הייתה מחליפה לו. כשאני הקראתי את הסיפור לבני, תמיד הוספתי את המילה “ואבא”. ככה הילד שלי מכיר. כששכחתי להוסיף, הוא עצמו דאג לתקן – גם אבא מחליף קקי. צודק.
בבלוג של סמית’ הוא הפנה לרשימת ספרי ילדים שכוללים דמויות אב, אותה פרסם לרגל יום האב. זו לא רשימה מלאה, מן הסתם, אבל היא קצרה עד כאב. ברוב ספרי הילדים אין כל כך מקום לאבא כשותף בטיפול בילד. אני תוהה אם המצב דומה בעברית. מצד אחד אני יכול לחשוב על כמה ספרים עם דמויות אב – מעשה בחמישה בלונים, למשל – אבל אני יכול הרבה יותר בקלות לחשוב על ספרים שמופיעות בהם רק אמהות: סיר הסירים, כאמור, וגם האריה שאהב תות (שהוא בכלל ספר מחורבן), איילת מטיילת, ועוד רבים אחרים. גם כאשר האב כבר מוצג, הרבה פעמים זה באור מגוחך משהו, וכמעט תמיד לא בתפקיד מטפל. “לאבא שלי יש סולם” הוא כנראה הדוגמא הטובה ביותר לכך.
אז למה כששרתי לו שיר שאהב
נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?
כפי שטענתי מקודם, ההדרה הזו של גברים מעולם הילדים פוגעת גם בגברים וגם בנשים – שתי הקבוצות מוגבלות בדברים שהן יכולות או לא יכולות לעשות, בדברים שנדרשים מהן ובדברים שנאסרים עליהן.
שתי הצורות הקיצוניות, המשפחה ה”מסורתית” והמשפחה ה”מסורתית-הפוכה” אינן צריכות להוות אידיאל, אלא, לכל היותר, אפשרויות. מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו הוא פיזור נורמלי יותר של האוכלוסיה על הציר שבין השניים, כאשר רוב המשפחות צריכות ליפול בערך באמצע – שותפות מלאה בטיפול בילדים, כמו גם במטלות הבית, בין שני בני הזוג. זה שהמשבר הכלכלי הנוכחי מגדיל את מספר המשפחות במודל ה”מסורתית-ההפוכה”, גם אם לא כל כך מרצונן, אומר שיש סיכוי שהלגיטימציה של גברים בתפקידי טיפול תגדל במהירות גבוהה יותר. אולי לפחות יצא לנו את זה מכל העסק.
—
אחד הדברים שלא יוצא לי להתמודד איתו, תודה לאל, זה אופנת ה”נסיכות”. באחד הטריקים השיווקיים המבריקים אי פעם, לקחה חברת דיסני כמה דמויות נשיות קלאסיות שלהן, ארזה אותן ביחד תחת מותג “הנסיכות”, והתחילה לשווק אותן באגרסיביות לילדות קטנות. ההיסטוריה כמו גם התוצרים של המהלך הזה מתוארים בכתבה מרתקת בניו יורק טיימס מאת פגי אונרסטיין. כאמור, כאב לבן אינני צריך להתמודד עם ההשלכות העיקריות של האופנה הזו, אבל אני כן סופג מקצת מהנזק הסביבתי שלה. למשל, שאי אפשר לקנות לילד שלי, מעריץ גדול של דורה, צעצועי דורה שרלוונטיים למה שהוא (והרבה מאוד ילדות) אוהב בה: ההרפתקאות שלה. במקום זה, מוצרי דורה משווקים בלעדית לילדות, צבועים תמיד בוורוד, ומכוונים לאותה פעילות נרקיסיסטית שמשום מה מזוהה עם ילדות, אבל אינה קשורה בשום צורה לדורה. מראות, סטים של איפור, מברשות שיער, מטבחים ושאר דברים שהמשווקים מזהים עם קהל היעד של ילדות. זאת, למרות שילדים בגיל הרלוונטי (2-4, בערך) אפילו לא יודעים להבדיל בהכרח בין בנים לבנות, ועל פי מחקרים הם גם לא מבינים שהמין שלהם הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי.
וזה לא שלבני אין עניין במטבחים. דווקא יש לו סט כלי מטבח ועד לא מזמן היה לו גם מטבח צעצוע גדול למדי (למעשה, כל כך גדול שהחלטנו להפטר ממנו כדי שיהיה מקום בסלון…), אבל איך לעזאזל זה קשור לדורה, הילדה שמטפסת על הרים וחוה נהרות?
העניין הוא שבעוד שלכולם זה נראה בסדר לגמרי לחזק את הסטריאוטיפים הנשיים אצל ילדות, אצל ילדים נעשה לא לגיטימי לעודד סטריאוטיפים גבריים. צעצועים אלימים הופכים להרבה פחות נפוצים, ויש הורים רבים שיסרבו לקנות לילדיהם הפעוטים אקדחי צעצוע, למשל. גם זה לא מפריע לי במיוחד, אבל לקראת האלווין האחרון רצינו לקנות לילד תחפושת, ובכל מקום שבדקנו היו אינספור תחפושות לבנות (נסיכות, פרפרים, פיות – לא משהו שחורג מהסטריאוטיפ), ואפס מאופס לילדים. מכיוון שתחפושות אלימות לזאטוטים הן אאוט, הדבר היחיד שנשאר, פחות או יותר, זה פיטר פן ((לצורך העניין, אני מניח, כולם מקבלים כמובן מאליו שאף אחד לא קרא את הספר ויודע שפיטר פן הוא דווקא דמות אלימה מאוד.)). בסוף הצלחנו לגרד איזו פיג’מת ספיידרמן מאיפשהו. לפחות זה.
—
כאב ששימש תקופה מסויימת כמטפל העיקרי בילד וכעת “סתם” שותף מלא, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בנושאים הללו. זה לא קשור בכלום לנושאי המחקר המוצהרים שלי, אבל יום אחד אני עוד אכנס לעובי הקורה. נדב, בא לך לעשות שיתוף פעולה מתישהו?
24 תגובות על “הרהורים של אבא”
א. “האריה שאהב תות” הוא לא ספר מחורבן, הוא ספר אכילה נהדר. מה זה ספר אכילה? על משקל “ספר שתיה”; קוראים אותו עם הילד (שלא אוהב לאכול, ובגיל המתאים), וכל פעם שמופיעה המלה “תות”, הילד אוכל ביס. הספר מספיק לארוחה שלמה.
ב. ספר עברי עם דמות אבא נהדרת: “אבא עושה בושות” למאיר שלו. משפחה “הפוכה” (אבא עקר בית, אמא מפרנסת) – בספר משנות השמונים.
ג. ספר עברי ראוי אחר, בהקשר זה (לילדים קצת יותר גדולים): “אני ברק” לעוזי בן-כנען ז”ל. הספר ישן עוד יותר (משנות השבעים), ובו האם מהנדסת בנין, והאב צייר שעובד בבית וחלק הארי בגידול הילדים נופל עליו.
הפוסט האחרון בבלוג של טל כהן: The Trouble with Physics / Lee Smolin
למרות שאני מסכים איתך, יש בעיה אחת שאני לא רואה איך לצאת ממנה: במשך שנה (סוף ההריון + הנקה) האשה חייבת לטפל בילד, אלא אם אתה מתפשר על הבריאות שלו.
גם אם הגבר ייקח שלושה חודשי חופשת לידה, עדיין הילד צריך שד לידו כל כמה שעות, וזה פשוט לא מסתדר. חוץ מזה, התפקידים המסורתיים מגובים בביולוגיה: האשה מתחברת הורמונלית לתינוק בזמן ההריון וההנקה (המון אוקסיטוצין), והגבר – הרבה פחות.
אני מניח שזה לא ממש רלוונטי לגיל יותר מאוחר.
ב “האריה שאהב תות” יש שורה וחצי שהופכות אותו לספר מחורבן. “הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש”.
הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: שאלה של נימוס
רגע, רגע, come again? אתה אומר ש*אי אפשר* כמעט למצוא תחפושות לבנים בהאלווין? אז מה בנים בגיל הזה עושים, לא מתחפשים?
בהמשך לתגובה של טל – לא רק שב”אבא עושה בושות” יש דמות אב מרכזית, אלא שכבר מזמן רציתי לכתוב על האופן שבו האב בספר הזה ובסדרת איתמר של גרוסמן מצליחים ליצור עם הבן קשר ייחודי שהאם הפרקטית מודרת ממנו למעשה (ב”אבא עושה בושות” הקשר הזה מגיע רק בסוף, בסדרת איתמר הייתי טוען שהוא חלק מרכזי מרוח הסדרה).
הפוסט האחרון בבלוג של שחר: אחד מההם (ברוכים הבאים)
גם אני לא אוהב את האריה שאהב תות, וחוטף חררה מהשורה שמודי ציטט.
אפשר להוסיף גם את “הקוף שהלך לאיבוד”, שבו השמחה על מציאת אבא נובעת מכך שהוא מוביל את הקופיף האבוד לאמא.
לעוטמת זאת עוד ספר עם היפוך תפקידים: אבא בורח עם הקרקס. אבל זה בכלל ספר מטורלל, ואני מת עליו.
אפשר לציין גם את “החתול שרותי (?) רוצה” של אבירמה גולן – שם אמנם זה לא מוזכר במילה בטקסט, אבל בכל התמונות אבא מתואר עם סינור או במהלכן של עבודות בית “נשיות” (נדמה לי שזה ככה גם בספר על הילד שמתנהג כמו נמר, אבל הוא כבר לא ברשותי; שם האבא מחזיק את האח הקטן, אבל בסוף הוא מראה לנמר הקטן איך שואג נמר גדול).
הנסיכות של דיסני, גררר….. הנה עוד מאמר מצוין, שמתאר אותן כ”סם-אונס עם כמוסת השהיה” או משהו בסגנון:
http://www.thenation.com/doc/20071224/ehrenreich
ובעניין תפקידים חברתיים של בנים ובנות: הבת שלי (בת 4) כבר הספיקה ללמוד השנה בגן שהבנים מרביצים לבנות, או משחקים כדורגל. האם זה הגיע מהגננת, מהאחים הגדולים, מהסביבה הכללית, מהילדים עצמם? הבה נבזבז שבת נעימה על עוד ויכוח חסר תוחלת בענייני תורשה VS סביבה…
הפוסט האחרון בבלוג של מרמיט: אבל, על חוף ירדן, כמו מאומה לא קרה
פוסט מצויין.
בבר אילן, אגב, המחלקה למגדר פתחה מסלול ללימודי גבריות, שיחל את המחזור הראשון שלו בשנה”ל הקרובה. אני מסכימה לגמרי שהדרה של גברים מהתנועה הפמיניסטית היא טעות, והמסלול החדש יעזור ללמד א/נשים שבניגוד למה שנהוג לחשוב- גם לגברים יש מגדר וגם אותם הוא מדכא.
בכל מקרה, אם אתם עושים פרוייקט משותף בנושא- באמשכ’ם, אני רוצה גם.
“גם לגברים יש מגדר וגם אותם הוא מדכא”
שווה ציטוט.
הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: שאלה של נימוס
אפשר להציע כאנטיתזה לאבא עם הסולם את “ילד, אתה שואל” של אושיק לוי?
פה (http://www.youtube.com/watch?v=VCSiSAXjolA) בגירסה קצת איומה, וכאן (http://www.youtube.com/watch?v=wnw6OYKVKvQ) בביצוע של הופה היי במדים (וואלה, אצלם אבא גם גוער).
הפוסט האחרון בבלוג של העלמה עפרונית: the white board
חוץ מזה שאני מסכימה וכיוצ”ב, ולמרות שזה גם לא קשור בכלום לנושא המחקר שלי (בין היתר, מתוך בחירה אידיאולוגית לא לעשות בנושאים מחקריים “נשיים”) –
תשתפו אותי גם אם אתם עושים משהו!
הפוסט האחרון בבלוג של איילת: ככה היא באמצע
פוסט נהדר, תודה.
בשבילך, שני ספרי ילדים עם דמות אבא:
“הלו אבא”: אמנם אבא בעבודה ולא בבית, אבל הוא מוצא את הזמן לשיחה לא קצרה עם הילד.
“כך ולא כך”: הלוואי שלי היתה הסבלנות (וכשרון הציור) לשחק כך עם הילדים שלי.
בשני הסיפורים אין בכלל אמא.
נראה לי שזה עניין תרבותי, כי רוב הצעצועים של דורה שנמכרים כאן הם צעצעועים שאמורים לשמש בנים ובנות (בדרך כלל, אגב, הם נמכרים במקבלים עם ציורים של סקובי דו ותותית). להבדיל, למשל, מברבי והנסיכות של דיסני. בנוסף, יש הרבה מאד תחפושות לבנים.
גם אני רציתי לציין את התוכנית ללימודי גבריות שנפתחת בבר אילן. באופן בלתי מפתיע, כל הקורסים מועברים על-ידי נשים, מלבד אלו של דני קפלן, ראש התכנית:
http://www.barilan-migdar.com/masculinities
שני פוסטים נהדרים של מרית בן ישראל שמנתחים יחסים במשפחה בספרות ילדים:
יחסי אם ובן בעץ הנדיב:
http://www.notes.co.il/marit/49090.asp
יחסי אב ובת ב”גורילה”:
http://www.notes.co.il/marit/56313.asp
יופי של פוסט.
אני מזדהה גם כאב שעובד הרבה בבית (שילוב בין הדוקטורט הגמיש ובין יכולת השתכרות שהיה לי קשה להתחרות בה גם אם לא הייתי באקדמיה).
זה מעניין מה שאתה אומר על המרצ’נדייזים של דורה. עם הסדרה היא על דורה ההרפתקנית והמגלה – כלומר אנטי תזה לילדה שמשחקת עם בובות – איך יוצא שהמרצ’נדייזינג מיועד לבנות “בנות”?
אגב, לגבי נעם, אני יכול לומר שאחד המשחקים החביבים עליו הם לטאטא. בהתחלה הייתי מעמיד פנים שזה הוקי ומתמסר איתו עם כדור. לפעמים הוא היה משתף פעולה אבל עכשיו נותרתי מובס וגם לי ברור שהמטרה העיקרית שלו זה המטאטא ולא הכדור.
הפוסט האחרון בבלוג של אורן: נפשנו (עוד לא) שחה – הערה לסדר יום
פוסט מאד מעניין, תודה.
למודי – נכון שאצל תינוקות יונקים האם מספקת באופן בלעדי משהו שהאב אינו יכול לספק וגם ההיקשרות ההורמונלית היא שונה (ואלי מתחילה כבר במהלך ההריון), אבל בה במידה יש פנים שקיימים בקשר עם האב ולא קיימים בקשר עם האם, וזה משהו שמתבטא בצורה שונה בכל זוגיות ובכל משפחה. לפעמים הקשר עם האב מתחיל קצת יותר מאוחר, או מתפתח בצורה שונה, אבל כשהאב מעורב במידה שווה (ולא “עוזר לגדל את הילד”) בסופו של דבר הקשר איתו לא פחות חזק ומשמעותי מאשר עם האם. הטיפול בילד דורש בכל זאת קצת יותר מזוג ציצים.
ואשר לספרים – אישית אני לא אוהבת לשנות את הכתוב, אז האריה אצלנו טיפש (מזל שגם הילדה לא מתה על הספר המעפן הזה), הילדה ב”ויהי ערב” היא ילדה לא טובה ואמא מחליפה חיתולים לנפתלי (גם לא הלכנו על הגרסה של ציונה), אבל יש גם לא מעט ספרים שדמות ההורה המרכזית בהם היא דווקא האב, וגם אותם אני מקריאה כלשונם ללא שינויים (בעיקר ספרים רבים של מאיר שלו ודוד גרוסמן, סדרת איתמר וסדרת רותי). אני מעדיפה להעביר לילדים שלי את המסר שהטקסט שאני מקריאה הוא לא קדוש, ככה הסופר כתב ואנחנו לא חייבים לקבל את זה, לא צריך לצנזר או לשנות ולהפוך את הכל לתואם מושלם של האג’נדה החינוכית שלנו.
נעמה – מסכים לחלוטין. יש לי נטיה להדגיש את נקודות חוסר ההסכמה, אבל לזה בדיוק התכוונתי.
הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על אירן
העלמה – תודה על השיר המקסים הזה. עוד תזכרות דוקרת לכישרון הממיס של עוזי חיטמן לדבר עם ילדים.
לטעמי כל עוד הילדים לא יודעים לקרוא בעצמם אין בעיה לשנות את הסיפור. גם ככה כשמקריאים לא תמיד עוברים על כ-ל המילים, לפעמים הילדים ממציאים סיפור חדש בעזרת התמונות וזה אפילו יותר כיף.
הפוסט האחרון בבלוג של איפי: שידורי קיץ
בתי אוהבת שמספרים לה את הסיפור הפוך (פותחים את הספר משמאל, ומספרים מה שרוצים ע”ב הציורים). איילת מטיילת, למשל: איילת יושבת בבית עם כל החברים, ואז הם רוצים ללכת הביתה, אז היא לוקחת כל אחד הביתה, אומרת שלום וממשיכה לטייל לבד.
הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על אירן
אכן, אני רואה שוב ושוב איך אנשים ממש מתפלאים איך זה שאני שומר על הקטנה בבקרים. מילא לקחת את הילדים ולהחזיר אותם, לתת להם ארוחת צהריים וכל זה, אבל לטפל בתינוקת בת חצי שנה? אותי זה משגע שזה כ”כ מפליא אותם.
אולי יש משהו שפיספתי במאמר או בתגובות אבל מישהו שם לב שכמעט כל הספרים עם דמות אב נכתבו ע”י סופרים גברים (מאיר שלו, דוד גרוסמן), ואלו עם דמות אם ע”י סופרות (ג’וליה דונלדסון, תרצה אתר, רינת הופר)?
אני מניח שהסיבה (אצל גרוסמן זה מודגש עוד יותר עם האב הג’ינג’י שמופיע בכל האיורים) היא שסופרים/סופרות בדרך כלל כותבים מהבית ולכן כותבים על עצמם כמטפל העיקרי.
לעניין ל”אבא שלי יש סולם” – אני ממש לא מסכים עם הניתוח שלך. אני חושב שילדה שלא רואה את אבא שלה לא תדע עליו כל-כך הרבה. בשורת הסיום הכותבת (תלמה אליגון) התכוונה — למיטב הבנתי מראיון שפורסם עם בערוץ 1 — לכך שהשיר נכתב לאחר שאביה נפטר.
ועוד בעניין אב מטפל, בלוג מאוד מושקע שעקבתי אחריו בזמנו של אב במשרה מלאה (היום קצת פחות – וגם הבלוג לא עודכן מזמן)
http://www.trixieupdate.com/
הפוסט האחרון בבלוג של יהודה: שניים במחיר אחד: נענע 1.3 ומקו 0.6
אגב, זה רק אצלי שאין כיתוב ליד תיבת הסימון של להציג או לא את הפוסט האחרון מהבלוג שלי? אחרי שהכנסתי את הכתובת הופיעה כותרת הפוסט, אבל עדיין זה לא ממש ברור למי שלא מכיר את התוסף מראש.
לעניין ל”אבא שלי יש סולם” – השיר הוא למעשה שיר עצוב מכיוון שהוא נכתב על חוויה אישית שעברה תלמה אליגון שכנערה נפטר אביה בידיים שלה.
נעמה, בעוד שאני מאוד אוהבת את סדרת איתמר, צרמה לי העובדה שהסיפורים שעוסקים בו הם סיפורים שעוסקים בילד אקטיבי, חוקר והרפתקן, בעוד שסיפורי רותי עוסקים בילדה שרוצה להשאר בבית, לישון, וכו’, כלומר, פאסיבית, חלשה, ביתית. מצאתי את הסדרות מאוד ממוגדרות מהבחינה הזו.
ספר נהדר ולא מוכר הוא “אמא שלי דילת”, אחד מהספרים האהובים עלי בילדותי. האמא, כמשתמע היא דילת, והאב בבית. הספר נכתב בתקופה שבה זה היה מאוד לא פופלארי, וזה משתקף בספר.
ואני את “לאבא שלי יש סולם”, דווקא מאוד אוהבת, אבל בעיקר מטעמי נוסטלגיה.
אני חייבת להמליץ על עוד ספר ילדים עם דמות אבא מצויינת
“מי שתה לי” של שהם סמיט ורותו מודן