אפרופו הדיון על הכרעת רוב, נזכרתי בשיטת בניית הרוב של בן-גוריון כפי שתוארה לנו על-ידי אחד המרצים שלנו אי-שם בעבר הרחוק (דיסקליימר: אינני יכול לערוב לאמיתות הסיפור הזה, אבל הוא משעשע בכל זאת).
כשדב”ג היה רוצה להעביר החלטה, הוא היה צריך למצוא רק אדם אחד שיסכים איתו כדי להעביר אותה בממשלה. ברגע שהוא היה מוצא את האדם הזה, הוא היה מכנס ישיבה מיוחדת של שניהם פלוס אדם נוסף, והם היו מסכימים להצביע בנושא והשלושה הבטיחו לפעול בהמשך על בסיס החלטת הרוב שלהם. כמובן שדב”ג היה מנצח. אז הייתה מתכנסת ישיבה מיוחדת נוספת, הפעם בנוכחות חמישה שרים, ושוב דב”ג היה מנצח בהצבעה, וכך הלאה עד שמשיגים מספיק שרים תומכים בשביל שיהיה רוב בישיבת הממשלה – וההחלטה הייתה מתקבלת.
(אין פואנטה, סתם סיפור חביב שיכול לשמש כאנקדוטה, וחבל לי שאשכח אותו שוב).
5 תגובות על “מרק אבן בישיבת הממשלה”
גיגלתי מרק אבן
יש סיפור דומה של פיינמן, על איך צבע יוצר צבע צהוב בלי להשתמש בצהוב.
לכו ל-http://www.gorgorat.com/
(זה כל הטקסט של “בוודאי אתה מתלוצץ מר פיינמן”! מעולה!) וחפשו את הכותרת Mixing Paints. זה הדבר הראשון שעולה בחיפוש טקסטואלי של המחרוזת הזאת. פיינמן מספר סיפורים טוב.
אם הייתי האדם השלישי הזה, הייתי מתעצבנת.
נמי, אם היית מתעצבנת, דב”ג היה שולח את השב”כ אלייך הביתה. היה לו קטע כזה.
@אלעד-וו: שום דבר לא לימדו אתכם בבית ספר?
[…] אני רציתי לחלוק איתכם סיפור מעניין על דוד בן גוריון שמסביר למה לא תמיד צריך לכבד אוטומטית את החלטת הרוב, […]