הגיע הזמן לפתוח קטגוריה של “דובי מדבר על דברים שהוא לא באמת מבין בהם”.

דיסקליימר: אחת לכמה זמן אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני צריך להבין מה זה פוסט-סטרוקטורליזם כי מסתבר שזה קשור איכשהו לתזה שלי. הבעיה היא שאני ממש גרוע בפילוסופיה, ומאוד מתקשה לקרוא את הטקסטים הרלוונטיים ולהפיק מהם משהו אינטליגנטי. עכשיו זה זמן כזה, ולכן ריכזתי לעצמי כמה טקסטים של ועל פוקו וניסיתי להבין משהו מהם. הפוסט הזה הוא לא ניסיון ולא מתיימר להיות ניסיון להסביר משהו על פוסט-סטרוקטורליזם לקורא ההדיוט. זהו ניסיון שלי להסביר לעצמי משהו בנושא, שבשאיפה יהיה מעניין לקורא ההדיוט, ואולי אפילו יזדמן לכאן מישהו שמבין יותר ממני בנושא ויעזור לי להבין את זה, כי אלוהים עדי שאין לי מושג על מה הם מדברים. אני כותב את הדיסקליימר הזה כאן כי הכתיבה שלי נוטה להיות לא מאוד מסוייגת בד”כ, ואני לא רוצה שיווצר הרושם השגוי שאני טוען שמשהו ממה שכתוב כאן הוא נכון או אמת באיזשהו מובן של המילה. אני לא לוקח שום אחריות על מי שמבסס את ההבנה שלו של פוסט-סטרוקטורליזם על מה שכתוב פה.

—

אחד האלמנטים שזוכים לעיתים קרובות ללעג מצד אנשים נורמליים בתאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-מודרניות, בעיקר החלקים מהם שעוסקים בסוציולוגיה של המדע, היא הטענה ש”אין אמת”, או שהאמת היא יחסית, או, בניסוחים מעצבנים במיוחד, דברים כמו “פיזיקה היא מדע גברי ולבן, בעוד שהאמת של תחומי דעת של ‘האחר’ כגון מדע נשי היא קורבן לדיכוי בשדה הכוח ההגמוני”, או משהו מופלץ שכזה. ((ואי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי להזכיר את פרשת סוקאל.)) התגובה האוטומטית, שלי ושל אחרים, היא בד”כ משהו בסגנון “מדע הוא מדע, הוא לא גברי ולא נשי”, או, אם אנחנו חשים קצת פחות נדיבים באותו רגע “ברגע שה’מדע הנשי’ (או הסיני, או ההודי, או מה שלא יהיה) יצליח לגרום למטוס לטוס, אני אתייחס אליו כאמת. בינתיים, האמת היא שפיזיקה מאפשרת לנו לבנות מטוסים שנשארים באוויר”. במסגרת הניסיון שלי בכל זאת  לגשת בצורה חיובית לפ”ס, אני אנסה בשורות הבאות להסביר את הטענה הזו באופן שנראה לי שתואם את מה שהגישה הזו מנסה לטעון, וגם יכול להיות מקובל עלי כאמירה קבילה.

פ”ס מתעניינת בתפיסת המציאות שלנו כתוצר של הבניה דרך שיח (discourse) – כלומר, היא מבדילה בין מציאות אובייקטיבית חיצונית שקיימת או לא קיימת אי שם, לבין מה שאנחנו כבני אדם יוצרים כשאנחנו בוחנים ומדברים על המציאות הזו. לשיטתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, כל אמירה על המציאות יכולה להאמר רק באמצעות הכלים השיחיים שקיימים בידינו, בין אם מדובר על מילים, נוסחאות או ציורים. בפשטות – אנחנו צריכים כלי תקשורת כלשהו כדי לתקשר מסרים. אי אפשר להגיד משהו שאין מילים להגיד אותו בהם. כמובן, אפשר לנסח מילים חדשות – הטענה אינה שהשפה קפואה במקום ולא יכולה להתפתח – אבל ההתפתחות הזאת בעצמה מוגבלת פשוט משום שמילים חדשות צריכות גם הן להיות מוגדרות על ידי מילים קיימות. עוברת כברת זמן עד שמושג חדש הופך למספיק עצמאי בשיח כדי שהמשמעות שלו תחרוג מהמשמעות של המילים שהגדירו אותו בתחילה. בזמן הזה המושג צובר משמעויות נוספות ועקיפות, והופך לגדול יותר מההגדרה שלו לבדה.

מכל זה נובע שהמשמעות של כל אמירה היא תלוית הקשר תרבותי. לא רק במובן הטריוויאלי שאמירות מסוימות תהיינה חסרות משמעות בתרבויות שלא קיימים בהן מושגים מתוך האמירה (אני אני אספר לבן שבט יששכר בישראל התנ”כית על הצעד וחצי והטבעה שעשיתי אתמול שבזכותם זכינו באליפות הכדורסל, לאמירה שלי לא תהיה שום משמעות בעיניו ויתכן שיכריזו עלי כאחוז דיבוק, או כנביא), אלא גם במשמעות שמאפיינים של אותה אמירה יכולים להשתנות בהתאם להקשר התרבותי בו האמירה נאמרת. מאפיינים כמו ערך האמת של האמירה.

ערך האמת של אמירה נובע מתוך החוקים שקובע השיח, המערכת התרבותית הכוללת, לגבי מהי אמת. לאמירה “קימור כנף המטוס גורם לכוח עילוי שדוחף את הכנף למעלה” יש ערך אמת חיובי לא בגלל שהאמירה הזו תואמת מציאות חיצונית אבסולוטית, אלא בגלל שהשיח הקיים בתרבות שלנו מגדיר חוקים שהאמירה הזו עומדת בהם. תאמרו – אבל באמת כנף מטוס עם קימור יוצרת כוח עילוי שגורם למטוס להדחף למעלה”, אבל הפוסט-סטרוקטורליסטים יענו שאין לכם שום דרך לדעת שזו “האמת”. כל מה שאנחנו יכולים לדעת הוא שהאמירה הזו שימושית למטרה מסויימת. המטרה שהיא שימושית עבורה היא יצירת ניבוי שעל בסיסו אפשר לבנות ניסוי שיאשש את האמירה (ולצורך העניין, כל פעם שמטוס ממריא זהו ניסוי שמאשש את התאוריה הזו). אתם מכירים את הכלל הזה בשם “השיטה המדעית”, אבל הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית עושה היפוך מעניין: במקום להגיד שמה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי הוא האמת, היא אומרת שהתרבות המערבית הרציונלית מגדירה כאמת את מה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי.

פיזיקאים תיאורטיים יודעים שהמודלים שהם מציאים הם לא בהכרח “האמת”. יכול להיות שהם “האמת”, אבל זה לא באמת משנה. זה לא באמת חשוב אם יש או אין חלקיק ממשי שמתאים לתיאור של גרביטון. מה שחשוב הוא שהיקום מתפקד כאילו יש חלקיק כזה. אולי יום אחד תצוץ תאוריה חדשה שתסביר את התנהגות היקום בלי להצריך את קיומו של חלקיק כזה, ותצליח אפילו להסביר דברים שהמודל הנוכחי לא מצליח להסביר, ואז הפיזיקאים יעבירו בשמחה [דמיינו התייחסות לקון כאן] את הגדרת ה”אמת” שלהם מהמודל הישן למודל החדש. ההבדל בין המודלים אינו בכך שאחד אכן “אמיתי” יותר מהשני – בהחלט יתכן ששניהם תאורים “שגויים” לחלוטין של המציאות האובייקטיבית שאינה נגישה לנו. ההבדל נעוץ בכך שאחד יותר שימושי מהשני.

אבל מי אמר שאנחנו רוצים לבנות מטוסים בכלל? ישנן חברות שבהן בניית מטוסים לא הייתה בראש סדר העדיפויות, ולכן מה שהיה שימושי עבורן שונה ממה ששימושי עבורנו. כאן, כמובן, נכנס מושג הכוח, שמרכזי בהגות של פוקו ורבים אחרים. מה שימושי לנו נקבע במידה רבה על ידי מי שנמצא בעמדת הכוח, והוא יכול לדכא “אמיתות” אחרות ששימושיות יותר עבור מתמודדים אחרים על עמדת הכוח. כך, מה ששימושי עבור אלו שבעמדת כוח בחברה פיאודלית זו מערכת דתית שתייצר הצדקה מוסרית לשליטה של האוליגרכיה על האיכרים. ((אני אשאיר לכם לבנות את האנאלוגיה מכאן ל”אמת המדעית” של מדע הכלכלה המודרני.)) אין משמעות הדבר שכל פיזיקאי צריך להעביר את הרעיונות שלו דרך מסננת ממשלתית שתאשר את השימושיות של המדע, ((למרות שבהחלט היו מקומות בעולם בהם זה קרה – רוסיה הסובייטית כדוגמא בולטת. במידה רבה, הסיבה לכך היא בדיוק ההתאמה בין המדע המודרני לבין השיח הליברלי ההגמוני בעולם המערבי – השניים הזינו האחד את השני על פני מאות השנים האחרונות. רוסיה הסובייטית נתקלה בבעיה משום שהייתה צריכה לדכא את הערכים הליברליים המובנים לתוך השיח המדעי, בו בזמן שנזקקה לתוצרים הטכנולוגיים שלו.)) אלא שיש התאמה ברמת השיח בין העקרונות הגלומים בשיטה המדעית עצמה לבין העקרונות הגלומים בשיטת המשטר הנהוגה במדינות מערביות, במובן הרחב של המושג “שיטת משטר”.

אחת העבודות המוכרות ביותר של פוקו היא ספרו “השגעון בעידן התבונה”. ((כתיכוניסט עם יומרות אינטלקטואליות רכשתי עותק של התרגום העברי של הספר, ואני אפילו זוכר שקראתי איזה פרק או שניים, אבל בשלב כלשהו הבנתי שאין לי מושג מה קראתי על עכשיו, וויתרתי על המשך הקריאה.)) התזה המרכזית של הספר היא שההגדרה של שגעון השתנתה לאורך מאות השנים האחרונות כדי לשרת מבני כוח שונים. לימים פוקו סיפר שבחר בפסיכיאטריה כמקרה המבחן שלו כי האמין שזו תהיה מטרה קלה מבחינת הנכונות הציבורית לקבל את הביקורת. המעורבות של כוח בהגדרות של פסיכיאטריה הרבה יותר גסה ובולטת מאשר במדעים כמו פיזיקה או ביולוגיה, והדבר נכון גם כיום – ההרגשה שיש משהו מגוחך בכך שעד אתמול הייתי בריא, אבל בגלל שהיום יצאה מהדורה חדשה של ה-DSM הפכתי לחולה במחלת נפש (או להפך), היא אינטואיטיבית ולא מצריכה יותר מדי מאמצים כדי לשכנע אנשים. המהות ההבנייתית של הגדרת סט מאפיינים כ”הפרעה” מתוך צו (by fiat) ולא כאמת אובייקטיבית חיצונית, ברורה הרבה יותר מאשר השימושיות של השיטה המדעית.

מכאן, אם כן, נובעת הביקורת על “מדע גברי” או “מדע לבן” – ההגדרה של “שימושי” נובעת מתוך הקשר תרבותי מסויים ומתוך מערך כוח מסויים. כאשר מערך הכוח משתנה, משתנה גם ההגדרה של שימושיות, ונפתחים בפנינו ערוצים חדשים של שאלות מדעיות, של מחקר מדעי, ושל “אמת”, שניצבים לא בניגוד לאמת ולמדע המערביים המוכרים לנו, אלא לצידם, כשווי ערך להם, בהקשרים הרלוונטיים. המשמעות, אם כך, היא לא שכל דבר יכול להיות אמת, או שכל אמירה שמישהו חושב שהיא אמת היא אכן אמת, אלא שיש אמות מידה שונות (ושוות ערך) לבדיקת אמת. אבל מתוך זאת אפשר גם להסיק שאי אפשר להשליך אמת בהקשר אחד לאמת בהקשר אחר. אם האמת בהקשר אחד אינה נמדדת לפי השימושיות שלה לפיתוח טכנולוגיה, כנראה שלא כדאי למישהו לתכנן מטוס על בסיס האמת הזאת (ואכן, אנחנו נופתע אם מערכת כזו תייצר בכלל אמיתות שנוגעות לבניית מטוסים) — אבל אין בכך משום שלילת ערך האמת של האמירה בהקשרה.

—

כאמור, לא לוקח אחריות על הנאמר לעיל, ואין לי שום כוונה לנסות להגן על התאוריה כפי שאני מבין אותה מפני מתקפות מודרניסטיות, כי אני לא בטוח שאני עצמי לא בצד המודרניסטי בדיון הזה. כמו כן, אין ספק שכל התחום לוקה בז’רגוניזציה קשה, שהיא אולי הכרחית במקרים מסויימים כדי להעביר ניואנסים מורכבים, אבל בה במידה משמשת ככסות לאנשים שמברברים את עצמם לדעת. העובדה, שסוקאל חשף, שגם מומחים לכאורה בתחום לא בהכרח יודעים להבדיל בין טיעון מורכב אך ראוי לבין קשקוש רווי באז-וורדס, ((סליחה, זה פשוט נורא שאני חושף אתכם לזוועה הזאת. הנה תקציר לבעלי לב חלש.)) היא קטלנית עבור תחום המחקר כולו. אני רוצה להאמין שבשנים שעברו מאז חל שיפור בנושא. (וזה, כמובן, בלי להזכיר הפרסומים בעת האחרונה שמראים שחלק גדול מהמחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים (למשל, בנושא סרטן) אינם ניתנים לשחזור, כך ש-נייה נייה הכל עובר עליכם!).

כמובן, אל תתנו לזה להפריע לכם לבקר את הטקסט הזה מאיזו כיוון שבא לכם – כתבתי אותו כדי ללמוד, ואני אלמד עוד יותר מהביקורות שלכם.

היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה”ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה”ב במונח הזה היא בד”כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט”ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא “רציונלית” יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות “דת מדינה“, ((אז קראתי לזה הומניזם.)) כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את “הראוי” ולא רק משקפת את “המצוי”. היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה “טהורה”. ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של “שמאל חברתי עם ימין כלכלי”, כמו גם “ימין חברתי ושמאל כלכלי”.

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש”בנו את עצמם“. לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין “הנבחרים” שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין “אמיתי” שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

[אנחה…]
…

ד”ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד”ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של “שבטים במזרח אסיה”, והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה”שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה” דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו “באו ממצוקה”) מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש”ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל,” המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן “יוקרת הסבל”, והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את “גיבורי התרבות” הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ”ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש “כשל שוק”, “אנומיה שמובילה לאנומליה”, שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, “אקזוטי”, על פני מישהו מבני דמותה של ד”ר יערית בוקק-כהן.

—

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים:

אני חושב שהגענו לשפל חדש בעיתונות הישראלית. אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני לא עוקב.

כלכליסט פרסמו כתבה, מאת “סוכנויות הידיעות”, שמדווחת… טוב, אני אתן לכם לקרוא את המקור, כדי שלא תגידו שאני ציני:

10 תאגידי ענק שולטים בייצורם של כל מה שהעולם רוכש (כמעט), החל ממוצרים לבית, מזון לחיות וכלה בג’ינסים, כך עולה מתרשים שפורסם באתר החדשות החברתי Reddit תחת הכותרת The Illusion of Choice

מישהו העלה תמונה לרדיט. זה נושא הכתבה של כלכליסט. טוב, אני מגזים, עושה רושם שהם ליקטו גם כמה נתונים מויקיפדיה כדי לרפד את הכתבה הזו, כי בכל זאת צריך למלא במשהו את כל מכסת 240 המילים שממלאים את הטקסט הזה בכל טוב.

אבל, אתם יודעים מה, זה אפילו לא היה מפריע לי אילולא היה מדובר בתמונה שמסתובבת ברדיט כבר למעלה משנה. ולא, אין שום ערך מוסף לטקסט שאחרי התמונה.

אני לא הראשון שמתלונן על “עיתונות הפייסבוק” שנעשתה כבר נורמה במקומותינו – כתבות שמספרות לנו על משהו שמישהו כתב בפייסבוק ומרגישות קצת כמו משהו מה-Onion. אבל פה אנחנו יורדים רמה אחת למטה – זו “כתבה” עיתונאית שמשתווה ברמתה לסטטוס פייסבוק, ולא מהמוצלחים שבהם.

—

אבל מה לגבי המהות עצמה? האם התמונה הזו באמת מוכיחה שיש לנו רק אשליה של בחירה ולא בחירה אמיתית? מה המשמעות של ריבוי המותגים של כל אחת מהחברות הללו? לא הצלחתי למצוא אפילו הערכה מלומדת עד מספר המותגים הכולל בעולם, ובכל זאת אני יכול להעריך שיש הרבה יותר ממה שמופיע פה בתמונה, ושהאמירה ש”כמעט כל המוצרים שאנחנו רוכשים מיוצרים על ידי לא יותר מ-10 תאגידי ענק” היא פשוט שקרית. על פי המחקר המצוטט כאן, ישנם 147 תאגידים בינלאומיים ששולטים בכ-40% מההון העולמי, ו-737 תאגידים ששולטים ב-80% מההון הזה (אם כי ההגדרה של “שולטים” לא ממש ברורה כאן. “מושקעים ב” זה כנראה יותר מדויק). אבל אנחנו גם למדים שבעולם יש לא פחות מ-43,000 תאגידים בינלאומיים, וזה עוד לפני שספרנו חברות מקומיות. גם בדיקה של המותגים העולמיים המובילים לא מראה שליטה מוחלטת של אותם עשרה תאגידים גדולים, אפילו אם נגביל את עצמנו רק לתחום המזון.

אבל מה בעצם המשמעות ש”אשליית הבחירה” בהקשר של מותגים? הטענה המשתמעת היא שבכך שמציגים לנו הרבה מותגים של אותה חברה יוצרים בפנינו מצג שווא כאילו יש לנו בחירה, אבל בעצם הכל אותו דבר. זו אמירה שגויה משתי בחינות.

מבחינה אחת, זה פשוט לא נכון שבמקרים רבים אין לנו בחירה בין מוצרים של שתי חברות שונות. כמעט בכל קטגוריית מוצר נוכל למצוא לפחות שתי חברות שונות שמתחרות על כספנו, ובדרך כלל הרבה יותר. יתר על כן, עצם ריבוי המותגים של חברה אחת אינו מהווה חסם לכניסה של חברה אחרת לאותו שוק. ריבוי מותגים פשוט מאפשר לתאגיד להתחרות במקביל בכמה מתחרים פוטנציאליים – להתחרות על הלקוחות אניני הטעם באמצעות מותג יוקרה ועל הלקוחות הרגישים למחיר באמצעות מותג עממי. אין בכך אף שמץ של פסול.

כשם שלא נתלונן על כך שמסעדה שנכנסנו אליה מציעה תפריט מגוון, כך אי אפשר להתלונן שתאגיד גדול מייצר הרבה מוצרים שנבדלים אחד מהשני במאפיינים כאלו או אחרים, ואפילו אם ההבדל היחיד בין שני מוצרים הוא השיווק שלהם: זה שאין שום הבדל בין “קולה דיאט” ל”קולה זירו” חוץ מזה שהאחד מכוון לקהל הנשי והשני שחור ו”גברי” (כביכול) זה בעיה של הצרכנים שמושפעים מדברים כאלו, לא בעיה אתית של התאגיד.

האמירה שגויה גם מבחינה אחרת, משום שהיא מניחה שהחברה המייצרת היא שיקול במערך ההחלטות שלנו מה לקנות. “אני לא אקנה קוקה קולה כי אני נגד קוקה קולה, ולכן אני אקנה ספרייט”. עבור רובנו, רוב הזמן, השיקול בין מוצר אחד למוצר אחר (מתחרה או “מתחרה”) הוא שיקול של עלות ותועלת – מה איכות המוצר ומה המחיר שלו. אני מניח שיש מקרים מסויימים בהם זה יכול לקרות שלזהות היצרן תהיה משמעות: אנשים שמבקשים להחרים חברה מסיבה כלשהי, למשל, או אם הם רוצים להעדיף חברות מקומיות על פני זרות. אבל אז הסוגיה היא בכלל לא סוגיה של בחירה ותחרות. זו סוגיה של זמינות מידע – שהיא סוגיה חשובה, אבל אחרת. ובכל מקרה, זה מקרה שולי. לא זו הסיבה לריבוי המותגים של התאגידים הגדולים.

יש מקרים בהם הסוגיה הזו נהיית משמעותית, אבל מוצרי צריכה הם בדיוק איפה שזה לא קורה. זה קורה כשאנחנו צורכים שירותים, ובעיקר כאלו שאנחנו לא יכולים לבחון את האיכות שלהם לעיתים קרובות ולשנות את דעתנו בקלות. ביטוח רכב, לדוגמא. העובדה ששני המותגים המוכרים ביותר בארץ – 9,000,000 וביטוח ישיר – הם בעצם אותה חברה עצמה, גורמת להטעייה ומנצלת לקוחות באופן בלתי הגון. אדם אחראי שיבקש להשוות מחירים לפני שיבחר בחברת הביטוח שלו עשוי להתקשר לשתי ה”חברות” מבלי לדעת שהשיחה שלו מגיעה לאותו טלפן בדיוק, לקבל הצעת מחיר קצת יותר נמוכה באחת השיחות ולהאמין שהשיג דיל טוב, כאשר למעשה הוא תומרן על ידי איי.די.איי, שמפעילה את שני המותגים, להפוך ללקוח שלה כמעט בעל כורחו. זו, הרי, המטרה של ה”תחרות” בין שני המותגים, שמתאפיינת במתקפה בלתי נפסקת של פרסום: לגרום לנו לחשוב על שני המותגים גם יחד בבואנו להשוות מחירים, ולא לזכור אף מותג אחר. כאן באה לידי ביטוי “אשליית בחירה” אמיתית. אבל היא יכולה להתקיים רק משום שאין לנו אפשרות ריאלית לבחון את איכות המוצר עד שזה מאוחר מדי, והחלפת המוצר היא לא טריוויאלית.

—

אבל אולי אשליית הבחירה הכי גדולה היא האשליה שאנחנו יכולים לבחור בין רשתות חברתיות עם מידע זמין, לעיס אבל מפוקפק, לבין מקורות אמינים ורציניים שמספקים מידע שנבדק ונמצא ראוי לפרסום, כשהמציאות היא שיש לנו “כתבות” על תמונה שמישהו מצא ברדיט.

Ami Pedahzur, 2012. The Triumph of Israel’s Radical Right. Oxford: Oxford University Press

עמי פדהצור ((גילוי נאות: למדתי קורס אצל פדהצור בתואר הראשון)) חוקר מזה שנים רבות את הימין הקיצוני בישראל. ספרו האחרון, “נצחונו של הימין הקיצוני בישראל”, הוא במידה רבה סיכום של שנות המחקר הללו, והוא מעדכן, משלים ובעיקר מתקן ספר קודם שלו, “מפלגות הימין הקיצוני: מעליה לדעיכה?“. כפי שניתן להסיק משמו של הספר החדש, הוא משיב בשלילה על השאלה שבכותרת הספר הקודם. אבל, כמובן, הסיפור מורכב קצת יותר מזה.

פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות – הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש – שחולקות מאפיינים מרכזיים מסויימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית, כלומר, כזו הרואה בישראל כמדינתם של היהודים ורק של היהודים, ולכן הם דוחים את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות. לכל היותר, הם זוכים למעמד של אזרחים סוג ב’. במקרים הקיצוניים יותר, הם מסולקים מאדמת ישראל בדרך כזו או אחרת. בו בזמן, משולבת בתפיסה הזו שאיפה מקסימליסטית באשר לשטח המדינה. אך כאן נמצאת נקודת מחלוקת ראשונה בין שני הדורות: בעוד שהימין הקיצוני הישן היה מוכן לקורבן בדמות קבלת נוכחותם של ערבים בתחומי המדינה בתמורה להרחבת גבולותיה, הימין החדש מעדיף, אם חייבים לבחור, לוותר על שטחים אם הדבר יביא לצמצום מספר הערבים.

תפיסה משותפת שניה היא התפיסה האוטוריטרית, המציבה את המדינה והמנהיג כעליונים על הפרט ועל החברה. התפיסה הזו קיימת ברמות שונות, כמובן, בחלקים נרחבים מהפוליטיקה הישראלית, בין אם בצורת שאיפה ל”מנהיג חזק” אמורפי ובין אם בצורה ברורה יותר, בשאיפה להקמת מדינת הלכה.

המאפיין השלישי של הימין הקיצוני בהגדרה של פדהצור הוא פופוליזם. פופוליזם הוא מונח בעייתי בשיח האקדמי, אבל לצורך הדיון הזה פדהצור מגדיר אותו כחלוקה של החברה לאליטות מושחתות וציבור תם ותמים.

שלושת הגורמים הללו התקיימו בתנועה הציונית ובחברה הישראלית לאורך כל שנות קיומה בצורות שונות ובקרב חלקים שונים, אבל ההתחברות של שלושה מופעים קיצוניים במיוחד של שלושת המאפיינים הללו בקרב קבוצה אחת (או מספר קבוצות) היא שמאפיינת את הימין הקיצוני החדש בישראל. אבל מה שהופך אותו למסוכן כל כך ומצליח כל כך הוא המהלך ההיסטורי שקדם להופעתו ויצר מצע חברתי ומוסדי נוח במיוחד לפריחתו ולהאחזותו – מהלך שביסס אלמנטים מרכזיים בתפיסת העולם של הימין הקיצוני בלב המשטר הישראלי.

הסיפור עבור פדהצור מתחיל במידה רבה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו, הוא נטוע עמוק במה שיהודה שנהב מכנה “פרדיגמת 67′“. הוא אמנם מכיר בחשיבותם של הגורמים המקדימים שהתקיימו בישראל ואף בתקופת הישוב, אבל אלו אינם משמשים אלא כהקדמה לסיפור האמיתי. הימין הקיצוני הישן שלו נולד ביוני 1967. מעניין לציין בהקשר זה את הפער בנרטיב בין סוף שנות ה-40 ל-1967. למעט ארועים מועטים מתחילת שנות ה-50, המתייחסים להתמסדותה של הפוליטיאה הישראלית, פדהצור לא רואה כל התפתחות מעניינת לאורך השנים, והוא בוחר לסכם אותה בביטוי “תור הזהב הפרלמנטריסטי של ישראל”. קשה שלא לשמוע הדים ל”נוסטלגיה החדשה” שמתאר שנהב, לתקופה שבמציאות כללה מאבקים שעיצבו את ישראל ושינו את פניה.

הימין הקיצוני הישן הוא מה שנתפס עד היום כ”ימין הקיצוני” – קרי המתנחלים ותומכיהם המיידיים. אך ההגדרה הזו בעייתית בעיקר בשל המרכיב ה”פופוליסטי” של הגדרת הימין הקיצוני: מדובר במקרים רבים במי שהיו בשר מבשרה של האליטה הציונית, ובכל אופן לא ראו עצמם כפועלים כנגד האליטה הזו. כידוע, מפעל ההתנחלויות נבנה באישור ובתמיכה של ממשלות ישראל לאורך השנים, או לכל הפחות תוך עצימת עין מכוונת מהפרות חוק כאלו או אחרות. מאלון ועד שרון, המנהיגות בישראל תמכה במידה רבה במפעל ההתנחלויות, ולמעט חיכוכים מקומיים, לא הייתה כל סיבה לפתח תפיסה פופוליסטית שתצא כנגד האליטות. במיוחד נכון הדבר באשר לאנשי ארץ ישראל השלמה החילונים, שרבים מהם בקעו ישירות מתוך תנועת העבודה. אפילו הקיצונים שבהם, כמו רחבעם זאבי, היו קשורים בעבותות לאליטה הישראלית. מנחם בגין אמנם עשה שימוש בטיעונים פופוליסטיים כדי לגייס את המזרחים לצידו, אך פדהצור קובע כי חרות וגח”ל היו מחויבות מדי לעקרונות דמוקרטיים מכדי להתאים באמת למודל רדיקלי קודם. הפופוליזם של בגין, הוא קובע, היה עניין של סגנון, לא של תפיסה.

חשיבותו של הימין הקיצוני הישן על פי פדהצור היא בהתמחות שלו בניווט בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. גוש אמונים ומועצת יש”ע יצרו רשת סבוכה של אנשי שלומם שהשתלבו בתפקידים קריטיים ומרכזיים ברחבי השלטון הישראלי, ובאמצעות הרשת הזו הצליחו לתפלל את החלטות המדינה, להתאימן לצרכיהם ולסכל החלטות שלא היו מקובלות עליהם.

מאידך, הימין הזה כשל לחלוטין בקלפי. את מפלתו הסופית ספג הימין הקיצוני הישן בבחירות 1992, אז הפילוג בין שברי המפלגות שניסו לייצג את הימין המתנחלי גרם לימין ככלל להפסיד מנדטים כה רבים עד כי השמאל הצליח להשיג גוש חוסם, וכך הקים יצחק רבין את ממשלתו השניה והוביל את מהלך הסכמי אוסלו ששינה את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הפרדוקס הזה, של כשלון קולוסאלי בקלפי אל מול הצלחה פנומנלית בהשגת מדיניות בשטח, הוא שמנחה את הספר כולו.

אך בד בבד עם דעיכתו של הימין הישן החלה עלייתו של גורם חדש בפוליטיקה הישראלית, והוא, על פי פדהצור, ששולט ברמה בפוליטיקה הישראלית של ימינו. הימין הקיצוני החדש החל את דרכו בצעדים מדודים בשנות ה-70. הסנונית הראשונה היה מאיר כהנא, שבא לישראל והחל משווק את מרכולתו הפוליטית. כהנא, בדומה למתנחלים של גוש אמונים, שאף למקסימליזם טריטוריאלי. אבל עוד יותר מכך, הוא שאף לטוהר העם. לערבים, כמו גם לגויים אחרים, אין שום מקום במדינת היהודים. על התפיסה הנייטיביסטית הזו הוסיף כהנא את שני האלמנטים האחרים של הימין הקיצוני בכל מרכיב חיזק את האחרים: שאיפה למדינת הלכה, ודחיית האליטות החילוניות הדמוקרטיות כמי שהושחתו ברעיונות מערביים זרים ומביאים בכך להחלשת הרוח היהודית.

האירוניה של כהנא ושל החשובים שבממשיכיו (למשל פייגלין) נעוצה בתפיסה המאוד מתוחכמת שלהם את עקרונות הדמוקרטיה, החרות וזכויות האדם, שאיפשרו להם לנצל את אותם המושגים שיצאו לנתץ כדי לאפשר להם לעשות כן. אין זה פלא שכהנא הוא נער הפוסטר של הצורך ב”דמוקרטיה מתגוננת” על פי תומכי התפיסה הזו. אך יותר משכהנא ואנשיו מצליחים בגלל אחיזתם בהבנה מעמיקה של הדמוקרטיה, הם מצליחים בגלל שהם מצליחים לנצל את ההבנה הלקויה של רוב הישראלים – ומנהיגיהם – את אותם העקרונות. בעדינות ובתחכום הם לוחצים על הכפתורים האנטי-דמוקרטיים שמוטמעים אצל רבים מאיתנו בשל אותו נייטיביזם שנטוע עמוק במשטר הישראלי, ואז מסתובבים ותולים את הדברים בעקרונות דמוקרטיים כדי ליצור חיבור כוזב בינם. המושג “רוב יהודי” (או “רוב ציוני”) הוא כנראה הדוגמא המגושמת ביותר למהלך כזה (ולכן הקלה ביותר לזיהוי); שלא במקרה – תוצר של הימין הישן דווקא.

בעוד שהימין הישן היה עסוק עדיין בניתוחים עדינים בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, הימין החדש הלך וצבר לו תמיכה בקרב שני קהלים פריפריאליים אך יריבים: המזרחים ועולי ברה”מ. ש”ס עולה מתוך הספר כמפלגה הקיצונית ביותר בישראל כיום, ובהחלט כמפלגה התואמת ביותר את המודל של מפלגת ימין קיצוני כפי שהתפתח במחקר. מאידך, ישראל ביתנו עלתה וצברה כוח לאורך השנים. שתי המפלגות חופפות במידה רבה הן בתפיסה הנייטיביסטית שלהן והן בתפיסה הפופוליסטית (מאבקו הציבורי של ליברמן נגד המשטרה והרשעתם של רבים מאנשי ש”ס, ובראשם דרעי, שימשו את שתי המפלגות כדי לחזק את כוחן בציבור). שתיהן גם אוחזות בתפיסה אוטוריטרית, אם כי כאן בא לידי ביטוי הפער הדתי בין המפלגות. מפלגות הימין הקיצוני החדשות שהלכו וצברו תאוצה בזמן שנציגי המתנחלים המשיכו לדשדש בכנסת פתחו פתח בעבור הרשת הפוליטית של הימין המתנחלי, ואלו מיהרו לנצל אותו כדי להרחיב ולחזק את אחיזתם במוסדות המדינה. כך נוצר המצב המוזר שבו אותם אנשים שאוחזים במפתחות של רוב משרדי הממשלה גם מייללים על אודות האליטות המושחתות שמנצלות את המדינה על גבו של האזרח הפשוט ונטול הקשרים. המהלך שסגר את הפער בין שלושת הגורמים הללו היה החדירה של הרכיב הרדיקלי ביותר של המתנחלים לתוך הליכוד, באמצעות משה פייגלין – מהלך שהגיע לשיא (בינתיים, לפחות) בפריימריז האחרונים בליכוד, שהפכו אותו לנציג אותנטי לא פחות של המתנחלים מאשר הבית היהודי עצמו.

ש”ס המפלגה אמנם מצאה עצמה מחוץ לממשלה משיקולים קואליציוניים, אך הרעיונות שבבסיסה מיוצגים בגאון בממשלה הנוכחית. מבחינת האידאולוגיה הרדיקלית, למעשה, ש”ס סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומוטב היה לו הייתה מתקפלת חזרה לתוך הליכוד כדי שעשתה ישראל ביתנו.

—

“נצחונו של הימין הקיצוני” מנוקד פה ושם גם בתיאורים אוטוביוגרפיים של פדהצור עצמו, שמוסיף נופך נרטיבי מרענן גם אם מוזר קמעה למהלך העניינים. המגע המתמשך של פדהצור עם הימין הקיצוני מקנה לו את היכולת לספר סיפורים מרתקים ולשזור אותם לתוך הסיפור ההיסטורי בצורה שמזכירה את מיטב הכתיבה העיתונאית. אך בסופו של דבר, זהו ספר אקדמי בתחום מדע המדינה, ולכן סיפורו של הימין הישראלי אינו אלא מקרה מבחן מעניין מבחינתו עבור היעד התיאורטי של המחקר.

מבחינה תיאורטית, התרומה המרכזית שמנסה פדהצור להשיא נעוצה בהסטת המבט מרמת המפלגה לרמת הרשת הפוליטית: אותה שורה של חיבורים וקישורים בין מפלגות, בעלי משרות, ארגונים ופעילים שמאפשרים יחדיו גמישות תפקודית. בזכות הגמישות הזו, הרשתות הפוליטיות יכולות להשיג מטרות שגופים בודדים היו כושלים בהשגתן. כמו רשתות אחרות, הן בנויות על בסיס עקרון של יתירות (redundancy): גם אם צומת אחר ברשת נופלת או כושלת, יהיו צמתים אחרות שימנעו כשל גורף. אם השר הממונה מוחלף בשר פחות נוח, הפקידים במשרד עדיין שייכים לרשת, ואם סוכנות אחת מנושלת לפתע מתפקידיה על ידי החלטת ממשלה, הרי שכל ארגוני החברה האזרחית שעשויים לשמש כחלופות לאותה סוכנות גם הם נמצאים תחת השפעתה של הרשת.

יש הרבה כוח, כמובן, לכל ניתוח של רשתות. אבל החסרון המרכזי שלו, וזוהי נקודה שלטעמי פדהצור לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה, הוא שהסברים כאלו תמיד נשמעים קצת כמו תאוריות קונספירציה. אם לשאול מושג מכתיבה ספרותית, בספר הזה יש יותר מדי tell ופחות מדי show. יותר מדי פעמים פדהצור מספר לנו שהרשת הצליחה למנוע קטסטרופה כזו או אחרת, מבלי שהוא באמת מוכיח שהרשת היא זו שהצליחה בכך. עצם ההגדרה הרופפת (בהכרח) של החברות ברשת גם היא הופכת לנקודת תורפה פה. החברות ברשת אינה פורמלית בשום צורה. חבר ברשת הוא כל מי שתומך במטרותיה. וכתוצאה מכך: כל מי שעושה מעשה שמוביל לתוצאה טובה עבור “הרשת” מוגדר רטרואקטיבית כחבר בה.

חשוב לי לסייג את הביקורת הזו: הדרישה הזו, להראות את תהליך גיוסם או שיבוצם של אישים שונים ברשת, היא קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית. חוסר הפורמליות והסודיות המתבקשת של מהלכים כאלו הופכים אותם לבלתי נגישים ברובם עבור החוקר.

אך מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד באשר לאותן תלונות של ש”ס, ישראל ביתנו והמתנחלים שאותן פדהצור פוסל כלאחר יד כ”פופוליזם”: שהרי הטענה שלהם היא בדיוק שקיימת רשת פוליטית של השמאל, שבאמצעות אחיזה בנקודות קריטיות במשטר הישראלי – בית המשפט, התקשורת ואלמנטים מרכזיים במערך הפוליטי – מצליחה לכפות את עמדותיה על המדינה חרף מיעוט התמיכה האמיתית בה בקרב הציבור. הטענה הזו אינה אלא תמונת המראה של הרשת הפוליטית שמצייר פדהצור, ואי אפשר לדחות את האחת כלאחר יד ולקבל את השניה בלי הוכחה נמרצת לכך.

ואפשר גם לדמיין עמדת פשרה בין שתי הגישות הללו: כזו המדמיינת מעין מערך של בלמים ואיזונים בין הרשת הפוליטית הזו לרשת הפוליטית הזו, כאשר כל אחת גוררת את המדינה לכיוונה שלה, בעוד האזרחים מוטלים באמצע בלי יכולת אמיתית להשפיע על מהלך העניינים. זוהי, ללא ספק, הדרך בה רבים רואים את מהלך העניינים בישראל, ובשל כך הם הולכים ומאבדים את אמונם במערכת הדמוקרטית הישראלית.

“נצחונו של הימין הקיצוני בישראל” הוא מאגר חשוב ומרתק של מידע על ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, בעטיפה קריאה ונגישה. אבל הגם שאני מסכים עם המסקנה הגדולה של פדהצור – הימין הקיצוני בישראל בהחלט ניצח – אני מתקשה לקבל את השורה התחתונה התיאורטית שלו, לבינתיים לפחות. הרשת הפוליטית בהחלט מוכיחה את עצמה ככלי נרטיבי מוצלח, אבל קשה לי כרגע לראות את השימושיות שלה ככלי אנליטי. אולי, וראוי לציין זאת, זה משום שאני מגיע מבחוץ, מבלי יותר מדי רקע בחקר הימין הקיצוני, אבל עבורי המונח רשתות פוליטיות לא הבהיר הרבה בתיאור המהלכים, והשאיר הרבה מאוד חורים שמעמידים בספק את היכולת שלנו להבדיל בין הסבר אקדמי באמצעות הכלי הזה לבין תאורית קונספירציה.

אז מסתבר שערוץ 10 מריץ עכשיו סדרת כתבות שמשווקות את הירידה מהארץ או משהו כזה. ממה שיצא לי לראות, הכתב התרוצץ בין סופרמרקטים בחו”ל כדי להוכיח שיש מוצרים זולים יותר בחו”ל, ואז ראיין יורדים שסיפרו שבאמת נורא יקר בארץ ונורא זול בחו”ל.

מדובר על ז’אנר הכתבות שהתחקיר שלהן כולל יצירת קשר עם אנשים אקראיים כדי לשאול אותם אם הם מוכנים להגיד את מה שאתה צריך שמישהו יגיד, וסינון האנשים שלא מסכימים. האג’נדה של הכתב היא אותו פופוליזם צרכני שאנחנו כבר מורגלים בו. אבל יש סאבטקסט לדברים שצריך לדבר עליו: אנשים לא מהגרים ממדינה אחת לאחרת בגלל המחיר של מוצרים בסופר. כלומר, אולי יש אנשים שכן מחליטים לארוז את הכל ולעבור למדינה אחרת כי הקוטג’ זול יותר שם – יכול להיות, יש הרבה אנשים מוזרים בעולם. אבל אף אחד לא ישאר במדינה אחרת בגלל זה. הניסיון הזה לדבר על הגירה במושגים של איפה יש נעליים יקרות יותר או איפה הנדל”ן זול יותר, מנותק לחלוטין מהחוויה של הגירה ומהגורמים שהמהגר שוקל אותם כשהוא מחליט להגר (או כשמי שעשה רילוקיישן מחליט להשאר בחו”ל ולא לחזור).

ביטוי המפתח שלא זכור לי ששמעתי בכתבה הראשונה בסדרה הוא “איכות חיים”. איכות חיים אינה נמדדת בהכנסה ולא ביוקר המחיה. כמובן, הכנסה גבוהה ויוקר מחיה נמוך הם דרך אחת אפשרית להשגת איכות חיים גבוהה יותר, אבל זו דרך מבודדת ועגומה למדי לעשות זאת (ורלוונטית בעיקר לארה”ב). איכות חיים גבוהה היא בדרך כלל תוצר קהילתי יותר: מערכת חינוך איכותית וזמינה, שירותי בריאות איכותיים, סביבת חיים נעימה ומטופחת, כבישים מתוחזקים עם נהגים רגועים ותחבורה ציבורית יעילה. כל המסביב הזה שכשהוא מתפקד כראוי, הוא שקוף לנו לגמרי, וכשהוא לא מתפקד הוא הופך את החיים לקדחת עצבים מתמשכת.

בסיבוב הראשון שלנו בקנדה לא הרווחנו הרבה בכלל. למעשה, גם במונחים מקומיים ואפילו במונחים ישראליים הרווחנו מעט. הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים בקושי, ומובן שלא חסכנו כלום. אבל עדיין נהנינו מהחיים. הייתה לנו איכות חיים גבוהה למרות ההכנסה הנמוכה. כשעולים במדרגות ההכנסה, כמובן, איכות החיים גם היא משתפרת. אבל נקודת המוצא עושה את ההבדל, כי לא רק מעמד הביניים, מי שחי ברווחה כלכלית, מרוצה מהחיים בסך הכל. גם המעמדות הנמוכים יותר נהנים מאיכות חיים לא רעה, והדבר משליך על הקהילה כולה.

חשוב לי להדגיש, כמובן, שאני לא חושב שאני חי בגן-עדן. זה לא שאין בעיות חברתיות, שאין פערים (אם כי יש פחות). זה לא שמי שיהגר לכאן יהיה לו טוב בהכרח. בהגירה יש ויתור שיכול להיות משמעותי מאוד עבור אנשים מסויימים, ויגרור תחושה של ירידה באיכות החיים, במקום עליה. כאמור: איכות החיים היא תוצר קהילתי, ולא כלכלי. הדבר מתקשר גם לפוסט הקודם שלי, בנושא קהילתיות ישראלית בחו”ל. מי שמחפש את הקהילתיות הזו עלול להתאכזב, ובסופו של דבר יגלה שעדיף לו לחזור לארץ, חרף הקושי הכלכלי.

אבל מי שסומך רק על הדחף הזה לקהילה ישראלית כגורם היחיד להשארת אנשים בארץ מוותר מראש על חלק משמעותי מהאוכלוסיה שמוכן לוותר באופן חלקי (שהופך יותר ויותר חלקי, עם הנגישות הדיגיטלית לרוב מוצרי התרבות) על התרבות הישראלית, בתמורה לאיכות חיים גבוהה יותר. נראה לי הגיוני יותר, אם מותר לי להטיף לכם ממקום מושבי המרוחק, ((זו הפעם האחרונה שבכוונתי להתנצל על זה. אם אתם קוראים את הבלוג שלי אני אניח שאתם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד גם על החיים בישראל.)) להשקיע בחיי הקהילה בתוך ישראל ובאיכות החיים אצלכם. אבל בשביל זה צריך להזכר מה חשוב: לא הצרכנות, לא הכלכלה (למרות שכמובן שהיא מהווה אחד הגורמים בחבילה), אלא יצירת האיזון החברתי, מארג החיים הכולל שיאפשר לכולם חיים בכבוד הדדי. זה פחות מחיר הקוטג’ בסופר ויותר הנהג שנדחף לפניך ומקלל אותך בחניון בחוץ. ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.

“חנות קטנה ומטריפה” הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל”בית מודרני” עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב”מקום ירוק” מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, “אמריקן ביוטי”, נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז’אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו “נשות סטפפורד” מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז’אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ’מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות (“strip mall”) לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים “בסביבה”.

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג’ יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג’.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב “חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה”. אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג’ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על “הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים“, ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין ((שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו.)) עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ”קבוצה” ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה “נקודת השבר”, כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו”ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה”פתרון” של “מכון ראות” – “(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ”ק)”, עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים ((“ב”ראות” גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. “הם כולם מתבוללים”, מסביר גרינשטיין, אך מסייג: “חוץ מהאורתודוקסים”.”)) הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, ((הופעות של זמרים ישראלים בחו”ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו”ל.)) היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – “אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה”. אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו”ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: “אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו”, היא מסבירה. “כשהגעתי ללוס אנג’ לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה”. ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה”פרקטי” הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. “הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר.” מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. “הישראלים לא יודעים לחיות בגולה” זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב”כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: “ה”יורדים” בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. “שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים”, מסביר שישון, “העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים”.” בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: “אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל,” היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו”ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות “בטחוני” מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או “סתם” עולים מברה”מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה”מתבוללים” לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו”ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח “זהות יהודית” בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו”ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו”ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

—

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ”ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

רבין טבע את מטבע הלשון בראיון חגיגי ששודר בטלוויזיה הישראלית לרגל יום העצמאות בשת 1976. דבריו חולל ויכוח ציבורי בשאלת היחס ליורדים. מבקריו טענו כי במקום לעודד את הישראלים הנמצאים בחוץ לארץ לחזור הביתה, הוא פוגע בהם ומרחיק אותם עוד יותר מן המדינה. כאשר התבקש להסביר את דבריו אמר רבין בשיחה עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ((המממ…)) כי לא היתה זו פליטת-פה. “דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים יסינו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיני הם עריקים,” אמר רבין. הוא הוסיף כי “הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת”.

במערכת הבחירות בשנת 1977 עשה הליכוד שימוש במונח שטבע רבין. כדי לתאר את חומרת המצב החברתי והכלכלי כתב באחת המודעות בין היתר: “עכשיו, כאשר היורדים הן הארץ אינם נמושות בלבד, אלא רבים וטובים…”

על החומרה שבה ראו מנהיגים ישראלים את תופעת הירידה יעידו דבריו של אבא אבן, שאמר בראיון ברשת הטלוויזיה האמריקנית סי.בי.אס: “הירידה היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל – אחרי הערבים”.

(מתוך “לא יעלה על הדעת”, מאת רפי מן.  נתראה בצד השני של האוקיינוס.)