לפני… וואו, ובכן, הרבה מאוד זמן, כתבתי פוסט על גיוס כספים בחברה האזרחית לאור בעיית הפעולה הקולקטיבית. בעיית הפעולה הקולקטיבית, כפי שהגדיר אותה מנסור אולסון, היא זו המתעוררת כאשר קבוצה רוצה להפיק טובין ציבורי כלשהו. טובין ציבורי הוא טובין שמרגע שהוא הופק, כל הציבור יהנה ממנו, גם אם לא סייע להפקתו. הדוגמא הקלאסית היא אוויר נקי, אבל כפי שדנתי בפוסט ההוא, גם וויקיפדיה או תוכנה חופשית הן דוגמאות לטובין ציבוריים. הבעיה עם טובין ציבורי, על פי אולסון, היא שגם אם נניח שכל חברי הקבוצה המעוניינת להפיק את הטובין הציבורי הזה פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים לגמרי, הרי שבקבוצות גדולות רוב השותפים הפוטנציאליים יגלו שאין שום משמעות לתרומה שלהם, ויעדיפו לנצל את המשאבים שלהם בדרכים יעילות יותר.
אולסון טען שקבוצות גדולות לנצח יכשלו בניסיונן להשיג טובין ציבוריים, אך לעומת זאת קבוצות בינוניות או קטנות יצליחו בכך. קבוצה גדולה, על פי הגדרתו, היא כזו שבה תרומתו של כל פרט (או לפחות חלק מהפרטים) תהיה בלתי מורגשת בעליל. פרישה של חבר אחד לא תשפיע כהוא זה על סיכוייה להצליח במשימה. קבוצה בינונית היא קבוצה כזו שבה לכל פרט יש תרומה משמעותית, מצד אחד, אבל אף פרט אחד לא יכול לבצע את העבודה כולה בעצמו. אם ארבעה אנשים רוצים להעביר שולחן כבד מחדר אחד לשני, פרישתו של אחד מהם תכביד עד מאוד על חבריו, ואולי אפילו תמנע את השגת המטרה, אבל אף אחד מהחברים לא יצליח לסחוב את השולחן לבדו. קבוצה קטנה, לעומת זאת, היא כזו שבה כל חבר (או לפחות אחד מהחברים) מסוגל להפיק את הטובין הציבורי בעצמו. כמובן, קל להבחין שהגודל של הקבוצה תלוי לא רק במספר החברים אלא גם, ובעיקר, באופי המשימה. כמו כן, בטקסונומיה הזו נכללו רק קבוצות שמסוגלות, תיאורטית, להצליח במשימה. קבוצה גדולה שנושרים ממנה חברים עשויה להפוך לקבוצה בינונית, אם המשימה מספיק קטנה, אבל במשימות גדולות במיוחד היא תהפוך למשהו אחר – קבוצה כושלת, כזו שגם כאשר כל חבריה משלבים כוחות, לא תצלח למשימה.
אולסון מנבא שקבוצות גדולות תצטמקנה עד שישארו רק אותם חברים שמסוגלים להרים תרומה משמעותית (כלומר, תהפוך לקבוצה בינונית) – או, במקרה הנפוץ יותר, עד שתהפוך לקבוצה כושלת, בעוד שבקבוצות קטנות, חבר אחד בקבוצה ישא בחלק הארי של המשימה, אם לא בכולה. וזאת, כאמור, כשאנחנו מניחים אלטרואיזם מלא של כל השותפים.
עד כאן, דברים שכבר כתבתי כבר לפני חמש שנים. שני דברים חשובים קרו במהלך אותן שנים: ראשית, הפכתי למגייס כספים בארגון חברה אזרחית, מה שגרם לי לחשוב על הנושא הזה הרבה יותר; ושנית, מימון המון (crowdfunding).
באותו פוסט ישן הופיעה שורה אחת שכדאי לחזור אליה: “מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה).”
הסיבה שלא רציתי להכנס לנושא היא שעבור אולסון, הדרך לספק תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה היא על-ידי הפיכת הטובין הציבורי, לפחות בחלקו, לטובין פרטי. אם הטובין הציבורי שחשקנו בו הוא פארק ציבורי, הרי שהפארק יהיה סגור למי שאינו חבר בקבוצה. אם הטובין הציבורי הוא הסכם קיבוצי עם המעסיק, רק מי שחבר בהסתדרות יהיה זכאי להגנות של ההסכם. אם הטובין הוא אנציקלופדיה מקוונת, רק מי שתרם לאנציקלופדיה יקבל גישה בחינם לאנציקלופדיה. דוגמא אחרת לטובין ציבורי שהופך לפרטי הוא רשת הווי-פיי החברתית של בזק: לכאורה, מדובר בטובין שיכול היה להיות ציבורי, על ידי פתיחת הרשת לכולם. אבל אז לאנשים לא יהיה אינטרס להצטרף להסדר (אני מתעלם כאן מהאינטרס הכלכלי של בזק בעניין), ולכאורה, לפחות, המיזם יכשל מכיוון שלאף אחד לא תהיה סיבה לתרום לו.
כמובן, לא כל טובין ציבורי אפשר להפוך לפרטי, ובין כה וכה ארגוני חברה אזרחית אינם מעוניינים להפוך את הטובין שלהם לפרטי, שכן הדבר מנוגד למטרה שלהם. על כן, הצעתי לארגוני חברה אזרחית לבחור בדרך של “פירוק” המשימה שלהם למשימות קטנות יותר, שקבוצות קטנות או בינוניות יכולות להשיג. למשל, כאשר מגייסים כספים, מוטב לא להציב מטרה אחת גדולה ולקרוא להרבה אנשים לתרום סכומים זניחים יחסית כדי להגיע אליהם, אלא להציב לכל תורם פוטנציאלי “יעדים” נגישים יחסים ובעלי משמעות – למשל, להגיד שתרומה של 100 ש”ח תוכל לקנות ציוד לחורף לילד עני אחד. יעדים כאלו נותנים לתורם הפוטנציאלי תחושה שהתרומה הפרטית שלו משיגה מטרה חשובה בפני עצמה, ולא סתם נבלעת בתוך איזו מטרה עצומה שאין לו שום השפעה על היכולת להשיגה. בדומה, כאשר תורם מוסדי גדול רוצה לקדם מטרה חברתית גדולה, במקום להציע כסף לכל מיני ארגונים שיעשו מה שנראה להם בתקווה שבסופו של דבר איכשהו כל התרומות הקטנות הללו יתגבשו למשהו, מוטב אולי לפתח תוכנית “מלמעלה למטה” שתחלק תפקידים בני-השגה לכל אחד מהארגונים הקטנים, באופן שישתלב היטב ברמה הגבוהה. (כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט – גם לארגונים הקטנים יש אילוצים, צרכים וסדרי עדיפויות משלהם. עם זאת, הביקורת שלי בפוסט הקודם, לפיה “ארגוני מטריה” ו”קואליציות” למיניהן לרוב עוסקות ב”מתקפה משותפת” על המשימה הגדולה במקום פירוקה למשימות קטנות וקלות לבליעה וחלוקתם לארגונים המרכיבים, בעינה עומדת).
אבל מימון ההמון, שהפך מרעיון תיאורטי לחזון נפרץ בשנים האחרונות, מציב אלטרנטיבה חדשה, לפחות בתחום גיוס הכספים. מימון המון לוקח טובין “ציבורי” (בהגדרה מאוד מרחיבה של המושג – ההנחה הגלומה בפרויקטים כאלו היא שהתורמים לא רק רוצים את המוצר או השירות שהפרויקט מבקש לממן, אלא גם רוצים שהמוצר הזה יתקיים בעולם באופן כללי – זה לא רק שאני רוצה את הספר החדש של עוזי וייל, אני רוצה גם שעוזי וייל יכתוב ספר חדש, ויפיץ אותו שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות), ומחלק את העלות של ההפקה שלו בין הרבה מאוד אנשים שאף אחד מהם, בדרך כלל, אינו מסוגל או מעוניין לתרום חלק משמעותי מהעלות הזו. הדרך לגרום להם לעשות את זה היא לתת להם תמריצים אישיים. התמריצים הללו אינם בהכרח הופכים את הטובין לפרטי, אבל הם חותכים חתיכות מתוך הטובין הציבורי ומעניקים אותן לתורמים, או שהם יוצרים טובין פרטיים שוליים לפרוייקט (מרצ’נדייזינג) והופכים אותם לבונוסים לתורמים.
השאלה, כמובן, היא איך הופכים את הפתרון החדשני הזה לבעיית הפעולה הקולקטיבית למשהו רלוונטי עבור ארגוני חברה אזרחית. בואו ניקח את פרויקט המימון של קמפיין הבחירות שלי כדוגמא. לא בדיוק חברה אזרחית, אבל בחירתי לכנסת, על פניו, היא מעין טובין ציבורי עבור כל מי שהוא לא אני. למעשה, אחד הטיעונים בזכות מימון המון לקמפיין היה שאם הייתי מוצא איזה ספונסר שידאג לי למימון, הרי שהיה נוצר חשד שאני אהיה מחוייב לאותו ספונסור, ואפעל לקידום האינטרסים שלו. חשד כזה אינו מתקיים כאשר התרומות שלי מגיעות ממאות אנשים שתרמו עשרות שקלים כל אחד.
בקמפיין שלי ניסיתי לפעול על פי החוכמה המוכרת שלעיל, והצעתי “בונוסים” לאנשים. ((ועכשיו הזמן להתנצל בפני כל האנשים שעדיין לא קיבלו את הבונוסים שהובטחו להם. חלקכם עוד יקבלו אותם — יש לי ערימה של חולצות מכוערות לאללה שאני צריך לשלוח יום אחד, וגם טיוטא של פוסט מוזמן שיושבת לי כבר איזה שנה בבלוג — אחרים, יברככם האל, הודיעו לי שויתרו עליהם.)) הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת רצו את הבונוסים האלו. גם אלו שבחרו לממש דברים כמו פגישה אישית איתי עשו את זה יותר כי זה משעשע מאשר משום שהם בחרו ברמת התרומה הזו כדי לקבל את הבונוס הזה. רבים הודיעו לי כבר כשתרמו שהם לא מעוניינים בחולצה המטופשת שלי, למשל.
בעיה דומה קיימת עבור ארגוני חברה אזרחית. הבונוסים שארגון כזה יכול להציע בדרך כלל הם לרוב לא משהו שהתורם הממוצע ירצה במיוחד, ובטח לא מה שיגרום לאותו תורם להגדיל את תרומתו רק כדי לקבל אותם. לקבל את האלבום החדש של הלהקה החביבה עלי במהדורה מהודרת עם חתימות חברי הלהקה עשוי לגרום לי לעלות מ-50 ש”ח ל-250, אולי. אבל לקבל עותק מהודר של “דו”ח מצב זכויות האדם 2013” בחתימתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח, ((ווהו!)) כנראה שלא. כלומר, כארגון חברה אזרחית בדרך כלל אין לי שום דבר לתת לתורמים הפוטנציאליים שלי שיכול להחשב כתמריץ פרטני. אם הם יתרמו, הם יתרמו אך ורק משום שהם רוצים לתרום למטרה הגדולה, ולא בשביל שום הטבה אישית שהם עשויים לקבל. בצלם, אני מניח, לא מקבלים הרבה תרומות מפלסטינים בשטחים, ומי שכן תורם להם, בין אם בישראל ובין אם מהעולם, לא זקוק אישית לסיוע שלהם. מה הם יציעו לו? עותק מהודר של סרטון של חיילים מכים מפגינים פלסטינים?
השאלה היא האם אפשר לשלב בין הדברים. להרוויח את היתרון הפסיכולוגי המשמעותי של גיוס המון (“וואו, הם כבר הגיעו ל-70%! אם אני אתרום 50 ש”ח ואפרסם לכל החברים שלי בפייסבוק, אולי הם יצליחו!”), מצד אחד, אבל עם המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פירוק המשימה למשימות קטנות ובנות השגה. בארגונים מסוג מסויים, כמובן, המעבר הוא די פשוט. ארגוני סיוע יכולים פשוט להעתיק את הפורמט הקיים לגיוס המון: הכותרת תהיה “אף משפחה לא רעבה בערב פסח!” והתרומות עצמן יציגו מטרות שהתורם הבודד יכול להשיג (“200 ש”ח יקנו ארוחת חג למשפחה בת ארבע נפשות!”). אבל מה עושים ארגונים שהטובין שלהם הוא לא רק ציבורי אלא גם אמורפי? האגודה לזכויות האזרח, שם אני עובד, עוסקת בקידום זכויות האדם בישראל. אנחנו לא עוברים בין אנשים ונותנים להם זכויות אדם, אנחנו הולכים למשרדי ממשלה וחברי כנסת ובתי משפט ומשכנעים אותם להגן ולחזק את זכויות האדם בישראל.
יש פרויקטים שאפשר לפרק לחתיכות קטנות: תרומה של 300 ש”ח תממן סדנא של שעתיים לנשים בפריפריה בנושא זכויות בריאות. יש פרויקטים שקצת יותר קשה. תרומה של 15,000 ש”ח תממן לנו את אינספור שעות העבודה הדרושות כדי להגיש ולטפל בעתירה לבג”צ עד לקבלת פסק הדין בעוד חמש שנים! (סתם, אין לי מושג כמה עולה להגיש ולטפל בעתירה על פני חמש שנים. אני מניח שיותר מ-15,000).
פתרון אחד שחשבתי עליו מעוות קצת את המושגים של מימון המון. פרוייקטים רבים של מימון המון כוללים גם “stretch goals” – יעדים חריגים. אם אנחנו משיגים יותר מהיעד המקורי שלנו, אנחנו נפתח גם מוצר כזה וכזה, בנוסף על הפרויקט המקורי. הרעיון הוא להפוך כל תרומה ליעד חריג. כלומר, במידה מסויימת, לאפשר לתורמים להחליט איך יראה הפרויקט שלנו בסופו של דבר, על ידי תרומות למטרות ספציפיות, שחורגות מהמטרה המקורית של הפרויקט. או, במילים אחרות, במקום לפרק את הפרויקט המקורי לחתיכות קטנות, להשאיר אותו כגוש אחד גדול, אבל להכין סט של תוספים שיופקו על בסיס התרומות שיתקבלו. למשל, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 1,500 ש”ח כל אחד, נפיק סרטון שילווה את הפרויקט. לעומת זאת, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 2,000 ש”ח כל אחד, נוכל להפיק ערכה חינוכית שתופץ לבתי ספר בנושא הפרויקט. כך, אנחנו יוצרים הרבה “קבוצות בינוניות” עם פרויקטים בני השגה, ובו בזמן מעודדים השתתפות ב”קבוצה הגדולה” של הפרויקט הראשי.
אתרי מימון המון הם פיתוח חדש, שהזרים כמויות מרשימות של כסף לפרויקטים שבעבר כנראה שלא היו מגיעים לידי פיתוח. אבל הכסף שם אינו מובטח. האפקטיביות שלהם תלויה בניצול של מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, שספק אם הם רלוונטיים עבור ארגוני חברה אזרחית. ההצעה שלי מנסה לקחת את המנגנון החדש ולשלב אותו עם המנגנונים הקיימים שמעודדים תרומות לארגוני חברה אזרחית כדי להגיע לקהלים חדשים שבדרך כלל אינם מהווים יעד למאמצי התרמה של ארגונים אלו. באקלים התקציבי הבעייתי בו מתפקדים ארגוני חברה אזרחית בישראל ובעולם בשנים האחרונות, פיתוח של כלים חדשים שכאלו הוא הכרחי. אני בטוח שאני לא הראשון שהוגה בנושאים הללו. אם אתם מכירים פרויקטים חברתיים שהצליחו במאמצי גיוס באמצעות מימון המון, אשמח לשמוע על הניסיון שלכם, ולפתח יחד מעין “מדריך” לאיסוף תרומות למען טובין ציבוריים דרך מימון המון.
. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.