אם יש ספר אחד שצריך לעבור מיד ליד במאהלי המחאה בישראל, הרי הוא “חברת השפע
הטענה הבסיסית של גולבריית’ היא שהחברה המערבית פועלת על בסיס הנחות היסוד ששייכות לעידן שבו מחסור היה המצב הנורמלי. לפיכך, השאיפה המרכזית, כמעט היחידה, של הכלכלה המודרנית היא להגדיל את התפוקה. הצמיחה, שמוגדרת במונחים כלכליים של תפוקת השוק הפרטי בלבד, היא היעד הנצחי של כל פעולה כלכלית. לא רק זאת, אלא גם שהתוכן של התפוקה הזו גם הוא אינו רלוונטי: אין זה משנה כלל אם הכלכלה מייצרת טלוויזיות, מכוניות או נעליים. מה שחשוב הוא שתהיה תפוקה הולכת וגדלה; בחברת מחסור, כל תפוקה שכזו תענה על דרישה קיימת.
אבל, טוען גולבריית’, החברה בה אנו חיים אינה תואמת להנחת היסוד הזו. המצב הטבעי כיום אינו מצב של מחסור אלא להפך, מצב של שפע. וכך נוצר מצב בו לצד תפוקה הולכת ועולה נבנה שוק-משנה שכל תפקידו לייצר צרכנים לכול אותם מוצרים שמיוצרים על ידי השוק הפרטי. תעשיית הפרסום והשיווק הפכה ללא פחות חשובה מאשר עצם החדשנות במוצרים, אם לא יותר ממנה. השאלה לגבי מוצר חדש אינה האם אנשים זקוקים לו, אלא האם אפשר לשכנע אותם שהם רוצים אותו.
אנו חיים, אם כן, בחברה צרכנית. אבל לא באתי לספר לכם ביקורת על החברה הצרכנית ועל משרדי פרסום – כאלו אתם יכולים למצוא בכל בלוג שמאלני. מה שגולבריית’ מצביע עליו הוא שהחברה שלנו אינה צרכנית במקרה. אין כאן איזה טירוף קולקטיבי שאחז בכולנו, שצריך רק לתפוס את עצמנו ולתת ניעור טוב כדי לצאת מזה ולהתחיל לחיות נכון. החברה שלנו היא צרכנית כי השיטה הכלכלית שלנו מבוססת על זה: בלי צריכה הכל יקרוס. אם לא נצרוך עוד ועוד דברים, לא נוכל לתמוך במערכת שמוכוונת כולה להגדלת התפוקה ותו לא. לא קונספירציה: הגיון כלכלי קר. כל מיני ליברמנים שקוראים לכם מפונקים ואומרים לכם להפסיק לבזבז כסף על שטויות שאתם לא צריכים לא באמת מתכוונים לזה. הגערות הללו רק נועדו לגרום לכם לסתום את הפה, לא לסגור את הארנק. רק זה חסר לניאו-ליברלים – שאנשים יפסיקו לצרוך פתאום, שיכבו את הסלולרי, שיפסיקו לבקר בבתי קפה ובמסעדות. אתם יודעים איך קוראים למצב הזה? מיתון. ואין דבר שנתניהו מפחד ממנו יותר. להפסיק לצרוך? השתגעתם?! בדיוק באותה מידה אלו שקוראים לצעירים לעבור ללוד לא באמת רוצים שתעברו לגור בלוד, כי אז מי יאכלס את כל בתי העסק בתל-אביב? זה ממש לא נעים לראות רחוב ראשי סגור.
כל השיטה, אם כן, מופנית להגדלת התפוקה, מצד אחד, ולהגדלת הצריכה, מצד שני. ופה, טוען גולבריית’, הבעיה. כי כאשר יותר ויותר צריכה מופנית לדברים שמיוצרים על-ידי השוק הפרטי כדי לספק רצונות שהשוק הפרטי מסנתז בעצמו, יש פחות ופחות כסף להקדיש לטובין ציבוריים – אותם צרכים נורמליים של חברות אנושיות שהשוק הפרטי לא באמת מסוגל לספק, כי אי אפשר למכור אותם לאנשים ספציפיים, ((אנחנו יודעים שאלו צרכים אמיתיים ולא מומצאים, משום שאין מישהו שיש לו האינטרס הכלכלי לסנתז אותם – אין שום משרד פרסום שינסה לשכנע אותנו ללמד את ילדינו קרוא וכתוב, ואין שום צורך בשום קמפיין פרסום כדי לשכנע אדם חולה שהוא רוצה טיפול רפואי.)) או שהדעת אינה סובלת שישארו אנשים שאין להם נגישות לטובין הללו: אוויר נקי, תשתיות מתפקדות, חינוך, בריאות וכן הלאה. מכאן נובע הרעיון המרכזי בספרו של גולבריית’: שיווי המשקל החברתי. זהו שיווי המשקל שבין ההשקעה בטובין שמייצר השוק הפרטי, לבין טובין ציבוריים. השיטה הקפיטליסטית ((למעשה, ספרו של גולבריית’ נכתב כביקורת על השיטה הקיינסיאנית, אך בעקבות נפילתה של זו, נטלה השיטה הניאו-ליברלית ממנה דווקא את הרדיפה הבעייתית אחרי צמיחה כלכלית בכל מחיר, ובו בזמן החריפה את הדרישה לריסון הוצאות המדינה, מה שהחריף עוד יותר את חוסר האיזון החברתי.)) בחברת השפע מערערת את שיווי המשקל הזה לכיוון השוק הפרטי, ולכן צריך לפעול כדי לאזן חזרה את הכלכלה.
לא כל הספר, כמובן, תואם למצב בישראל. חלק גדול מהספר מוקדש לדיון במדיניות המס המועדפת על גולבריית’, ושם גולבריית’ מדברי בשבחי המס העקיף. אך הוא כותב מתוך סיטואציה שבה כמעט שאין מס עקיף, מצד אחד, ומצד שני יש חסמים מהותיים על העלאת המס הישיר. במצב זה, טוען גולבריית’, חובה על הצד הליברלי (כלומר, השמאלני, במונחים אמריקאים) לוותר על הדבקות בערך השיוויון – ערך שנפגע על-ידי שימוש במס העקיף הרגרסיבי מטבעו – ולתת עדיפות להחזרת שיווי המשקל על חשבון הקטנת אי-השיוויון בחברה. למס העקיף, לשיטתו, יש יתרון אוטומטי בבואנו לרסן את אי שיווי המשקל החברתי: ככל שהחברה צורכת יותר, כך מייצר המס העקיף יותר כספים שהמדינה יכולה להזרים לטובין ציבוריים. כך, המערכת הכלכלית שמעודדת תפוקה בכל מחיר משרתת גם את הצרכים החברתיים, ולא רק את השוק הפרטי.
אך בישראל, כידוע, המצב שונה בעליל. השנה, לראשונה, צפויים לעלות תקבולי המדינה ממסים עקיפים על התקבולים ממיסים ישירים. אם גולבריית’ דיבר על 20% הכנסות ממסים עקיפים, הרי שבישראל המספר עומד על כ-50%. אבל אם בכל זאת ננסה לשאוב מסקנות כלשהן מגולבריית’ לגבי ישראל, הרי הן תהיינה לוותר על הדרישה להפחית במס העקיף, תוך כדי שנדבוק בשתי דרישות חשובות הרבה יותר: להגדיל את המס הישיר, ולשנות את סדרי העדיפויות של המדינה.
המצב כיום הוא כזה בו למדינה – ולבעלי ההון שסמוכים על שולחנה – יש אינטרס מובהק להגביר את הצריכה בכל עת. צריכה מוגברת מגדילה את הכנסות המדינה ממס עקיף, מה שמאפשר למדינה לצמצם את המס הישיר. האזרח הממוצע נלכד באמצע, ועוד מקבל גערות מוסרניות ממי שלא חסר לו דבר. לעומת זאת, השקעה בהחזרת שיווי המשקל החברתי תתבטא גם בצמצום הצריכה המיותרת. מערכת חינוך ראויה לשמה, משטרה שמגנה כראוי על גופו ועל רכושו של האזרח ובתי משפט יעילים שמונעים עינוי דין ופועלים למען טובת הציבור וכנגד ניצול המערכת לרעה על-ידי עורכי דין שמחפשים מקורות הכנסה מקוריים, מערכת בריאות שמסוגלת לטפל בבעיות בשלבים מוקדמים שלהם במקום לדחות את הטיפול עד שהוא הופך ליקר ומסובך, תחבורה ציבורית יעילה שמצמצמת את הצורך בתחזוקת רכב – אבל גם רחובות ערים שנעים לשהות בהם ופארקים שמהווים חלופה ראויה כמקום בילוי לקניונים שהפכו למרכז חייהם של צעירים כה רבים – כל אלו יצמצמו את הצורך שלנו ב”הגשמה עצמית” דרך הארנק. החזרת שיווי המשקל החברתי גם תצמצם את הפגיעה שפוגע מעגל העבודה-צריכה התמידי בקשרי המשפחה בין הורים לילדיהם, במקום להגדיל אותה, כפי שמאיימת לעשות הדרישה לחינוך חינם מגיל שלושה חודשים – ויפה כתבו על כך מעיין הראל וניר חסון באחד הפוסטים הנדירים הללו בארץ האמורי שאני ממש מסכים איתם.
אין משמעות הדבר שאין מקום עוד להגדלת התפוקה, אלא רק שקצב גדילת התפוקה יהיה מתון, ויעמוד ביחס שווה יותר לגידול בהשקעה בטובין ציבוריים. וכן, החזון הזה הוא, במידה כזו או אחרת, אוטופי. אבל אני חושב שהוא מציב מטרה ברורה יותר מאשר הקריאות הנוכחיות למדינת רווחה. הוא מבהיר שגם אנחנו, מעמד הביניים, נדרש לויתורים. במידה מסוימת, הוא מקבל את הטענה שאנחנו “מפונקים”, שאנחנו רוצים לצרוך יותר ממה שאנחנו באמת צריכים או יכולים לצרוך. אבל במקום להסיק מכך שאנחנו צריכים לסתום את הפה שלנו ולחזור הביתה, גולבריית’ אומר שאי אפשר יהיה לשנות את המצב הזה בלי לשנות את השיטה כולה. כלומר, שאי אפשר לדרוש מאיתנו להפסיק לצרוך, ובו בזמן להמשיך לקיים את חברת הצריכה סביבנו. שינויו של האחד תלוי בשינויו של השני. אנחנו נפסיק להיות מפונקים כאשר המדינה תדאג לנו כך שהפינוקים הצרכניים הללו לא יהיו הנחמה האחרונה שנותרה לנו – כאשר שיווי המשקל החברתי יחזור.
—
ומה על הדיור? הנה עוד דוגמא לרלוונטיות המפתיעה של הטקסט הזה למצב בישראל של ימינו. אביא את הדברים ישירות מהמקור (בתרגום חופשי) – פרק 18, עמ’ 258-259 במהדורה המקורית משנת 1958:
בתי מגורים מדגימים גם הם את בעיית שיווי המשקל החברתי, אם כי באופן מורכב משהו. מעטים ירצו לטעון כי, בקרב בעלי ההכנסה הנמוכה או אפילו הבינונית, עומדת לאמריקאים אספקה רחבה של דיור. משפחות רבות היו מעדיפות בתים במיקום טוב יותר, או לפחות בתים מרווחים יותר, ואין צורך בפרסום כדי לשכנע אותן שזהו רצונן. ואספקת הדיור נמצאת בידיים פרטיות. לכאורה, אם כן, הקו שמתחנו בין פרטי לציבורי נראה כאילו הוא אינו מונע הקצאת משאבים מספקת לדיור.
אך בבחינה מקרוב, מתגלה כי הבעיה אינה שונה באופן מהותי מבעיית החינוך. אין זה סביר שתעשיית הדיור היא פחות מוכשרת או פחות יעילה בארה”ב לעומת מדינות אחרות – סקנדינביה, הולנד או (רובה של) אנגליה – שם הסאלמז במידה רבה נמחקו, והסטנדרטים המינימליים של נקיון ונוחות עולים בהרבה על שלנו. כפי שמוכיח נסיונן של מדינות אלו, וכפי שלמדנו עד כה, תעשיית הדיור מתפקדת היטב רק בשילוב עם מערך גדול, מורכב ויקר של שירותים ציבוריים. אלו כוללים רכישת אדמות וביעורן לשם פיתוח מחדש; תכנון ערים ושכונות איכותי, ותב”ע יעיל שנאכף כנאות; שלל עזרים פיננסיים ואחרים לקבלנים ולבעלי בתים; … וכמות מכובדת של בניה ציבורית ישירה או מסויעת עבור משפחות מרמות ההכנסה הנמוכות. איכותו של הדיור תלויה לא בתעשית הבינוי, שהיא נתון שלא ניתן לשנותו, אלא במה שמושקע בתוספים ובתמיכה הללו.
